''ניסוי בבני אדם''? הגנה על אוסלו

יוסי גורביץ

בין הגידופים הנפוצים בקרב מתנגדי השלום בישראל כלפי התומכים - והתומכים לשעבר - בהסכם אוסלו נמצאת ההאשמה שההסכם היה ''ניסוי בבני אדם''. הביטוי מצליח, בשלש מילים קצרות, להכיל האשמה בחוסר אתיקה, בחוסר אחריות, ולכרוך את תומכי ההסכם עם ה''רופאים'' הנאציים.

מייגע להתווכח עם דמגוגיה, אבל מדי פעם יש לעשות זאת. ביטוי שאין מוחים כנגדו - משתרש.

הביטוי נשען על כמה הנחות סמויות: האחת, שאילו נחתם ההסכם, החיים בישראל ובשטחים הכבושים היו נמשכים ''כסדרם''; השניה, שאותו סדר היה ראוי ומועיל, והשלישית - שסוף ההסכם היה ידוע מראש, היינו שמלחמת 2000 היתה תוצאה בלתי נמנעת של הסכם אוסלו. כל ההנחות הללו רעועות.

ההנחה הראשונה מניחה סטאטיות חברתית והשלמה פלסטינאית עם הכיבוש הישראלי. להנחה זו אין על מה להתבסס. האינתיפאדה הראשונה - מאבק ראוי להערכה, להערצה לעתים, עממי ברובו, בעל רמת אלימות נמוכה - נכשלה. אלא שכשלונה לא היה משכנע את הפלסטינאי בעל שאיפות החירות שהמאבק היה שגוי, אלא שהאמצעים לא היו חריפים מספיק.

האינתיפאדה הראשונה היתה בעיקרה בלתי אלימה: כוחה נשען על כוחו של החלש, על התפיסה כי במאבק בין האבן לבין הטנק, תנצח האבן - משום שישראל לא תרשה לעצמה להפעיל אמצעי דיכוי קשים, מחשש לתדמיתה. ההנחה הזו נכשלה. מאות פעילים פלסטינאיים נורו, לעתים נרצחו על ידי יחידות החיסול של ''שמשון'' ו-''דובדבן''. הסולידריות הפלסטינאית - שהשביתה הכללית בצהרי כל יום היתה סימן לה - רוסקה במעצרים, הלשנות, רעב, ולקיחת בני ערובה.

כל מהפכן היה מסיק, אם כן, שסיבת הכשלון היא שהאינתיפאדה לא נגעה בישראלים - לא די הצורך. ואת תחילת התהליך ראינו במערכת הבחירות של 1992. בשעה שההתקהלויות ההמוניות דעכו וידויי האבנים ירדו לשפל שהזכיר את התקופה שלפני האינתיפאדה, החל טרור מסוג אחר: הסכינאות.

זוכרים? זוכרים את הלנה ראפ והמהומות בבת ים, שעה שהמשטרה איבדה שליטה והפקירה את השטח לאספסוף במשך שלשה ימים? זוכרים את האימה, את תחינתו של מפכ''ל המשטרה לבעלי האקדחים לשאת אותם? את הדוקר מהתחנה המרכזית, שהרג שבעה בטרם חוסל?

יש להניח שהסכינאות, שנמשכה מגוויעת האינתיפאדה ועד ההכרזה על הסכם אוסלו, היתה ממשיכה. אין סיבה להניח שהשטח היה ''נרגע'', או להניח שהכיבוש יכול היה להמשך כפי שהיה טרם 1987.

ההנחה השניה אומרת כי הכיבוש היה בסך הכל ''בסדר''. לא כך. הכיבוש השחית את נשמתה של ישראל. הכיבוש - ותחושת הכוח שנלוותה אליו - העירה את השדים המזיקים ביותר שביהדות, ושלחה אותם למסע משיחיות מטורף. הגיונו של הכיבוש הוא אחד: חיסולה של ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית, והקמת מדינה תיאוקרטית-אתנוקרטית על חורבותיה. המצב לא היה ''טוב''. הכיבוש היה סרטן גם אלמלא הפילה ההתנגדות הפלסטינאית חללים בקרבנו.

ההנחה השלישית מעדיפה להתעלם מכמה עובדות בסיסיות: שלאורך כל התהליך התנהגה ישראל ביהירות (''אין תאריכים קדושים'' של רבין); שהכיבוש מעולם לא הופסק וההתנחלויות מעולם לא הוקפאו, להיפך; ושחוגי הימין קמו על ההסכם ועל הציבור שתמך בו מתחילתו.

ברוך גולדשטיין היה הנפץ. הטבח במערת המכפלה, והעובדה שממשלת ישראל לא סילקה את הפורעים היהודים מהמקום, אלא הגבירה את הלחץ על הציבור הפלסטינאי, גרמה לדחיה בקרב הציבור הפלסטינאי של הסכם, שבחסותו נרצחים אנשיו במקום קדוש, וישראל אפילו לא מעמידה פנים שהיא תמצה את הדין עם תומכיו והמסיתים שמאחוריו.

ב- 1990, ביצע עמי פופר פיגוע דומה, בראשון לציון. האינתיפאדה היתה אז על סף דעיכה; היא נדלקה מחדש לכמה חודשים. אחרי גולדשטיין, עבר המאבק הפלסטיני אל השלב הבא שלו: טרור המתאבדים. הרשות הפלסטינאית, שסמכותה ואמינותה כורסמו על ידי ההתנחלויות הבלתי פוסקות ועל ידי הדחיות והבוז הישראליים, עשתה את הטעות המתבקשת, ועצמה עין כלפי הטרור. שחרור הקיטור הזה, של הלחץ הפנימי, יהרוס סופית את הרשות, משום שזו תאבד את אמינותה בציבור הישראלי.

טרור המתאבדים, נקמה מטורפת על דיכוי בלתי פוסקת, על גזילת אדמות, על מעשי טבח ועל טרור המתנחלים, הביא לרצח הפוליטי הבא: זה של ראש ממשלת ישראל. האדם שאמור היה להשגיח על ביצוע ההסכם נרצח.

הן גולדשטיין והן עמיר פעלו בקור רוח מוחלט, ומטרתם היתה מחושבת לחלוטין: למנוע כל סיכוי להסדר, כל סיכוי לנורמליות, כל ויתור על ''מלכות ישראל'', כל נסיון להפוך את ישראל ל''עוד מדינה''. ''עם בדד ובגויים לא יתחשב'' (ונימות אנטי-אנושיות יותר) - זו המנטרה, המוטו של הכיבוש, שהוליכה את השניים.

לאחר הרצח, פיגועים נוספים; בעקבותיהם, גל הפגנות שלא היה דומה לו, שכולו שנאה כנגד הממשלה. הממשלה נכנעת, מונעת ביצוע סעיפים שהתחייבה להם כבר - ואז בא נתניהו.

במהלך שנות נתניהו, הקפיד ראש הממשלה להרוג את ההסכם. בשקט ובעקביות, עוד גבעה ועוד התנחלות, עוד דחיה ועוד דיון - ותוך כמה זמן לא יהיה על מה לדון. בזמנו של המסית הלאומי הזה הגיעה השנאה לאנשי השמאל לשיאה, כשהיא מלובה על ידי ראש הממשלה עצמו (''הם מפחדים'', ''שכחו מה זה להיות יהודים'', ועוד).

ברק נבחר. ההתלהבות ברחוב היהודי והפלסטינאי משכיחה את העובדה שמדובר באדם שהצביע נגד הסכם אוסלו ב'. הכל מניחים שהוא יפסיק את הקפאון. לשווא. בשנה הראשונה לשלטונו הקצר, הוא נמנע מלפגוש את ערפאת, הוא עסוק במשא ומתן עם סוריה - משא ומתן חסר תוחלת. הוא מביע שוב ושוב אי אמון בתהליך. הפעימה אינה מתבצעת, שלא לדבר על השלישית. כשהוא כבר מתפנה לדון בפלסטינאים, הרתיחה ברחוב הפלסטינאי מגיעה לשיאה, והוא איבד את תמיכת הרחוב הישראלי. הוא יוצא לקמפ דיוויד לאחר שהפסיד בהצבעת אי אמון בכנסת. ממשלתו לא נפלה, אבל הוא נשען על מעט יותר משלושים חברי כנסת.

טרם יציאתו לקמפ דיוויד, הוא אומר ש''לא נוותר על קודשי ישראל''. הנושא הראשון שהוא מעלה על סדר היום הוא הנפיץ מכולם - הר הבית. הוא אינו מוותר במאום. מאוחר יותר יאמר שכל כוונתו בקמפ דיוויד היתה ''לחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת''. אמנם, את זאת יאמר לאחר התבזותו בבחירות של 2001 ולאחר פרוץ האינתיפאדה השניה, אך ראוי לתהות מדוע הקפיד שלמשלחת שיצאה מטעם ישראל לא יהיה ולו נציג מובהק אחד של מחנה השלום - לא פרס, לא ביילין, לא שריד. האם כדי להכין את השקר הגדול של ''הצענו הכל, והם דחו את ההצעה''?

שכן הצעת ברק - אפילו לשיטתו שלו - לא יכלה להחשב לקבילה על ידי עם עצמאי. 95% מהשטח יועברו לפלסטינאים - אבל חמשת האחוזים הנותרים יציירו צלב לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית, כך שהיא תחולק לארבעה קנטונים, והשליטה עליהם תהיה, כמובן, ישראלית. הפלסטינאים דחו את ההצעה. ברק לא הציע אחרת, ונתן למצב לרתוח.

ואז עלה שרון על הר הבית, כפרובוקציה מכוונת. ההמשך ידוע.

הסכם אוסלו היה הסכם פגום. שני הצדדים לא מילאו אותו. שני הצדדים האמינו בקריצות עין יותר מאשר בהסכם עצמו. הפלסטינאים האמינו שיקבלו מדינה - אבל הישראלים מעולם לא דיברו על מדינה. הפלסטינאים האמינו שההתנחלויות יוסרו - אבל הן הוכפלו. הישראלים האמינו שהפלסטינאים ימנעו את הטרור - אלא שהתמריץ לכך היה קטן והסכנה בכך, סכנת מלחמת האזרחים, גדולה מדי. הימין הישראלי לא היה צד נייטרלי, כפי שהוא מתיימר להיות, אלא ניהל מלחמת חורמה בהסכם שאיים על מדינת-עם-האדונים שהיא חלומו.

אוסלו לא היה ''ניסוי בבני אדם'', הוא היה ניסוי לצאת ממבוי סתום מדיני. באותה מידה ניתן לטעון שהמשך המצב, ללא הסכם, היה ''ניסוי בבני אדם'', טיעון שמוצדק גם כלפי מדיניותה הכלכלית של כל ממשלה. כל צעד שעושה המדינה הוא ''ניסוי בבני אדם''. לשם כך היא מקבלת את סמכותה מן העם.

חוצפתם של המחזיקים בטיעון גדולה במיוחד, בהתחשב בכך שהימין הישראלי טירפד ב- 1987 את הסכם לונדון. שמעון פרס הגיע לטיוטת הסכם עם המלך חוסיין על העברת השטחים חזרה לירדן, דבר שהיה מעביר את הבעיה הפלסטינאית אל שטח ירדן ופוטר את ישראל מן הספחת הזו. הימין, בראשות שמיר, טירפד את היוזמה. פחות מחצי שנה לאחר מכן פרצה האינתיפאדה. האם כאן לא היה ''נסיון בחיי אדם''?

הימין הישראלי טען תמיד שלפלסטינאים תוכנית שלבים או סלאמי, שבמסגרתה יקבלו כמה שיותר שטחים, וינצלו אותם להחרבת מדינת ישראל. זה נראה בלתי רלוונטי היום, אבל אילו התנהג ערפאת בהתאם לתוכנית המדומיינת הזו, היה עליו לקבל את הצעת ברק, לבסס את שלטונו, ולהמשיך משם. זה לא קרה.

מצד שני, כלום יש מי שיוכל להכחיש את קיומה של תוכנית הסלאמי של הימין הישראלי? כאן דונם, שם עז, פה התנחלות, שם התרחבות; כאן אנטנה, שם מאחז - ותוך זמן ארוך, תמיד בשלבים, תמיד בהפוגות, אף פעם לא בקפיצה גדולה מדי, סופחה הגדה המערבית לישראל דה פקטו. איש לא הצביע על כך, ורוב העם היה דוחה את התוכנית; על כן הקפידו המתנחלים שלא לדבר עליה בקול רם מדי. הם פשוט ''קבעו עובדות בשטח''.

וכשהשטח התפוצץ, כשפרצה מלחמת שלום המתנחלים, הם העמידו פנים נעלבות ושאלו איך הם, בעצם, קשורים לנושא.

אם מישהו ביצע ''ניסוי בחיי אדם'', הרי אלה המתנחלים. הם מעולם לא זכו לתמיכה ציבורית; איומיהם במלחמת אזרחים ונכונותם המוכרת לאלימות מנעו את פינויים. גם כעת, הם עומדים על דם אזרחי ישראל ומונעים את בניית גדר ההפרדה, משום שהם יודעים כי בכך יוצאו אל מחוץ לגדר.

הסכם אוסלו אושר בממשלת ישראל ובכנסת ישראל כחוק. אם היה זה ניסוי, היה זה ניסוי חוקי.

אם היה כאן ''ניסוי'' שבוצע בכפיה ובמרמה, היה זה הניסוי שעושים בנו המתנחלים ובעלי בריתם מזה שנות דור: הניסוי למלחמה בנורמליות ולהבאת המשיח.

את המשיח לא יביאו; עוד נראה אם הביאו את מלחמת גוג ומגוג.

הצגת המאמר בלבד

התנועה הציונית הקימה את מדינת ישראל כנסיון להביא

יעקב יזרעאלי (יום שלישי, 11/02/2003 שעה 23:40)