  
  
  
|
 |
|
||
  סביר להניח שהפלשתינאים לא האמינו לישראל ולא |
|||
|
|||
הפרידו בין ימין ושמאל, אלא ראו במדיניותה מהלכים של מעין גוף הומוגני שמטרתו הנמשכת במשך 30 שנה הינה לתמרן בדרכי עורמה ולהשתלט על הגדה. זאת תוך זכייה בלגיטימציה בינלאומית ותקיעת טריז בין הפלשתינאים והסולידריות של ארצות ערב לענינם. מה שחיזק את גישתם זאת, לתפיסתם: 1) מדיניות ההתיישבות שנמשכה ללא הפוגה, ללא קשר אם היתה בישראל ממשלת שמאל או ימין. היו ווריאציות ברטוריקה, אך המהות מבחינתם נשארה אותה, התיישבות, חציית שטחיהם לאורך ולרוחב והקמת מאחזים אסטרטגיים חולשים, וסלילת כבישים עוקפים. 2) דחיית הסכם לונדון על ידי ישראל, שדיבר בתחילה על העברת שטחים של יריחו וסביבותיה לירדן. דחייה זו חיזקה את אמונת הפלשתינאים שישראל אינה מתכוננת לוותר על הגדה, שהרי העברת שטח לירדן הינו צעד לא הפיך מבחינה איזורית, ואילו על שטחי הפלשתינאים ניתן להשתלט שוב ושוב למטרות הגנה. הגישה הפלשתינאית כפי ששמעתיה בארץ ובחו''ל היתה שישראל נוקטת בגישת החוקר הטוב (השמאל) והחוקר הרע (הימין) על מנת לבלבל אותם ואת דעת הקהל בעולם. הימין לכאורה מחשק והשמאל לכאורה מתקפל וחוזר חלילה. לכוחות הנאורים-לכאורה בישראל לא ניתנת הזדמנות, מה לעשות... לכן יש לתמוך בהם.. 3) לכל המאוחר ב- 94 באה מה שניתן לכנות ''התפכחות'' ברחוב הערבי, לאחר שרבין היגלה מחבלים ללבנון. ערבים רבים אמרו שהימין לפחות גלוי בכוונותיו, בעוד השמאל נוקט כלפיהם ברמייה. הבדל, אמרו אז, אין, ואחרי ששוב מצליחים לרמותם, באה ההתפכחות, שכן הם למדו לדבריהם להכיר את היהודים ומדיניותם האמיתית. 4) לכן, הם ''התכוננו'' מאז 94 לכל המאוחר למאבק נוסף. ביטוי שגור אצלם כל פעם שהיה מצעד צבאי של חיילי הרשות בבית לחם או בשכם היה ''החיילים מתכוננים''. אם כן, הבעייה המרכזית היתה אכן בעייה של אמון, שהם לא תפסוה רק כעניין ''פסיכולוגי''. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי