|
חמור כחול-לבן / טור שבועי | |||||
אריה פרלמן (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 20:13) | |||||
|
|||||
הצגת המאמר בלבד |
אריה, רשימה מרתקת ! | |||
|
|||
_new_ |
אריה, ההגדרה שלך צרה מדי | |||
|
|||
אם נצמצם, כפי שעולה מדבריך, את המוסיקה הקלאסית למה שנכתב עד 1810, אז מלחינים כמו מנדלסון, שומאן, ברהמס, שופן ועוד, לא ייחשבו כ''קלאסיים''. הרבה יותר הגיוני לכלול את התקופה עד סוף המאה ה 19, ואפילו סף המאה ה 20 בתקופה הקלאסית. אם כי ניצנים ראשונים של מה שמכונה מוסיקה מודרנית הופיעו כבר לקראת סוף המאה ה 19 | |||
_new_ |
ישראל: ההגדרה ה''צרה'' איננה שלי | |||
|
|||
והיא גם לא צרה. מנדלסון, שופן וברהמס הם מלחינים מהתקופה הרומנטית. ואילו באך, הנדל ופרסל, שהם לא פחות ''קלאסיקונים'' מבטהובן - הם מלחיני תקופת הבארוק. המינוח ''קלאסי'' איננו תואר כבוד, ושלילת התואר איננה חוסר כבוד. התקופה הקלאסית מתאפיינת בשכלול הצורה, למעשה בהשתלטות צורת הסונאטה הקלאסית על היצירה המוסיקלית, וכן בדגש על הסימטריה, האיזון, ההרמוניה והצורה על-חשבון ההבעה והרגש, וכן הלאה. אתה יכול להמשיך לכנות את המוסיקה האמנותית בשם ''קלאסית'', ואין בכך כל רע, כל עוד מדובר בשיח 'כללי', ולא מקצועי - אך זכור שכאשר מדברים ''ברחל בתך הקטנה'' - יש להקפיד על דיוק. הדבר דומה, למשל, לשימוש ה'כללי' שעושים במילה ''גנרל'', לתיאור קצין בכיר העובר היישר מהצבא לפוליטיקה בישראל. אבל אם אתה מדבר בענייני צבא גרידא, במסגרת שיח מקצועי, ראוי שתבהיר כי ''ג'נרל'' היא דרגה מאוד מסויימת בצבאות המערב, ולא סתם כינוי ל''קצין בכיר''. | |||
_new_ |
אריה, עם כל הכבוד | |||
|
|||
חובב המוסיקה מן השורה (ואני רואה את עצמי ככזה) כולל גם את תקופת הברוק וגם את התקופה הרומנטית תחת הכותרת ''קלאסית''. | |||
_new_ |
ישראל, עם כבוד גדול עוד יותר | |||
|
|||
אין לי בעיה עם זה שתמשיך להבדיל בין מוסיקת ''פופ'' למוסיקה ''קלאסית'', ותכלול במונח קלאסית את כל הקלאסיקונים שהזכרת. אין מדובר בטעות, כל עוד לא נכנסים לעובי הקורה. ככה זה תמיד. גם כשמפ''ם נכללה במסגרת ''המערך'', אכן, כל אלה היו ''מערכניקים'' (פויה). אבל בכל פעם שהתקיים דיון היסטורי/אידיאולוגי/אירגוני מפורט יותר, מקצועי יותר, אי-אפשר היה להתעלם מכך שזה בא מהשומר הצעיר וזה מהקיבוץ המאוחד, וזה יוצא רפ''י וגו'. זה הכל. וזה פשוט. | |||
_new_ |
הגדרת הגבול המדוייק בין המוסיקה הקלאסית | |||
|
|||
לבין המוסיקה ה''מודרנית'' הוא בעייתי. אך בהחלט אפשר להעביר קו כלשהוא דווקא בתחילת המאה ועשרים (בעשור הראשון או השני), כי מאז פחתו עד מאוד יצירות קלאסיות. בעיית הגדרת הגבול קשה ביותר במוזיקה, ובודאי בין מוסיקה קלאסית למוסיקה א-טונאלית ''מודרנית'' והוא יכול להיות רחב, קהה ולא חד. ועוד משהו ......... המוסיקה שונה מבחינה זו מן הציור, כשם שהשמיעה שונה מן הראיה. הציור והראיה הם חדים ומדוייקים, הצורות והצבעים ברורים והמבט קבוע וממוקד לכיוון נקודתי אחד לצורך ראיה והתמקדות בנשוא הראיה. ואילו המוסיקה והשמיעה רכים יותר, חדים פחות ואוזן האדם קולטת אותם גם אם האדם מרוחק ואינו בקו ראיה למקור המוזיקה. וכל זה רק מבטא את הבעייתיות של יכולת יצירת קו גבול ברור, מוזיקלי והיסטורי. | |||
_new_ |
אבנר, אתה יוצר בעיה שאיננה קיימת | |||
|
|||
באחד משיעוריי באקדמיה למוסיקה, השמיע אחד המרצים יצירה של שופן, רומנטיקן מושבע, שנשמעה מודרנית לחלוטין, מטורפת ממש. וזאת לא תופעה יחידה במינה במאה ה- 19. אולם: כל יוצרי המאה ה- 19 (ה''קלאסיים'') כמובן, עד האחרון שבהם (כולל שנברג המוקדם, אגב), היו נאמנים לשיטה הטונאלית, וכל תו שהם כתבו - היו לו הסבר ולגיטימציה במסגרת השיטה. אין זה אומר שכל מה שנכתב בנאמנות לשיטה היה יפה... התקופה הרומנטית המאוחרת כוללת יצירות שנשמעות חריפות לאוזן, לא נעימות, קשות לעיכול, ואף וולגריות. אבל אלו היו פיתוחים מוקצנים במסגרת השיטה והפילוסופיה, שעמדו באופן כללי על אותם יסודות מזה מאות שנים. המהפיכה של שנברג מעקרת לחלוטין את ההבדל שבין יצירה מכוונת לתוצר אקראי, ואם נסטה לרגע לתחום החקלאות: מוחקת את ההבדל שבין אשפה לזבל. ישנו הבדל ברור וחד משמעי בין מלחינים כגון בארטוק וסטרווינסקי, שהיו שניהם חדשנים ופרובוקטיביים בפני עצמם, לבין האסכולה של שנברג, וברן, וארז, ברג ודומיהם. | |||
_new_ |
הרס האמנות | |||
|
|||
ואכן, הנתק העמוק שנוצר בין המוסיקה האמנותית המודרנית ובין קהל המאזינים, (כי המוסיקה הזו כיום היא מוסיקה למוסיקאים בלבד),אפשר את כיבוש הקהל ידי המוסיקה הקלה. סגנון מוסיקלי זה, שהחל כמוסיקה אתנית אפרו-אמריקנית, וגלש גם לתחומים של אמנות לשמה - הג'אז, עבר משנות השמונים ועד ימינו תהליך זהה כמעט לחלוטין של חזרה לתבניות הפרימיטיביות ביותר, עד לביט של פעמה אחת. המעניין, יחד עם זאת, היא הסיבה (המסחרית) שהובילה תהליך זה. גם כאן קיים כיום נתק הולך וגדל בין הקהל המתרפק על שנות הששים והשבעים לבין הסגנונות הכובשים של ימינו שהם נחלתן של קבוצות נוער המחפשות ''טריגר''לסמי האקסטזי שהן נוטלות. | |||
_new_ |
נתק 'אמנותי' | |||
|
|||
הנתק, אגב, הוא לא רק בין האנשים ה''רגילים'' עם הדם האדום, אלא גם עם חובביה הנאמנים של המוסיקה הקלאסית. וכאן מדובר בבעיה קשה. בעוונותיי הרבים, נכחתי בכנס בינלאומי שכותרתו היתה: ''דרכי ההלחנה לקראת המאה העשרים ואחת''. מאחר שהנוכחות היתה תוצאה של כפיה/לחץ/פיתוי מטעם מזכירות האקדמיה, שמחתי לשמע הודעתו של אחד המרצים, לפיה יושמע קטע מיצירה של שטוקהאוזן, כמדומני, שמטרתה - כך במפורש - ''לשוב ולהתחבר אל הקהל''. בתחילה, אכן נשמעה המוסיקה מוסיקלית בהחלט... בנוסח תקופת הברוק, אלא שלאחר כמה תיבות, חזר המלחין ה''מודרניסט'' לסורו והשאר היה, כרגיל, גיבוב נלעג של ערימות צלילים חסרי-פשר. אכזבתי היתה עמוקה למדי. הרי אחד מהדגלים המונפים תדיר על-ידי מיני ''מודרניסטים'', הוא העצמאות האמנותית, הסירוב להיכנע לגחמותיו של הקהל הפרימיטיבי והנחות. והנה, חשבתי לעצמי, אם זוהי דרכו ''להתחבר אל הקהל'' - סימן שהוא כל כך מנותק, שכנראה מצב המוסיקה האמנותית גרוע הרבה משחשבתי. למה הדבר דומה? לאדם שכה התחבב עליו החום, עד שכאשר הוא מואיל בטובו לצנן את ביתו, למען האורחים, ל''חום שבני אדם נורמליים יוכלו לשאת אותו'' - הוא מוריד את המעלות ל... ל- 55 מעלות צלזיוס... ומרגיש מרוצה. | |||
_new_ |
אריה: שווה לקרוא, ולו בשל השיר ה''סריאלי''... | |||
|
|||
_new_ |
לאריה פרלמן: המוזיקאי שבך מעניין ומפתיע לטובה | |||
|
|||
לאריה, אכן מאמר מעניין ומעמיק, לא רק שכננו הערבים אופפים אותנו אלא גם צלילים שמימיים של מוזיקה. אכן מאמר במקומו. הנני לתקן בקטנה: המוזיקה הקלאסית היא עד תחילת המאה ה20 , לדעתי כמובן. גדולתה של המוזיקה הקלאסית בהיותה נצחית. צא והאזן למוצארט, מוזיקה שנכתבה ע''י ''ילד'' {1756-1791}, שכתב במועט שנותיו 650 יצירות, וראה כמה היא טריה ומהפנטת עד היום. המוזיקה המודרנית ואיני מוזיקאי כלל אלא מאזין כאחד העם, דומה לעלים בשלכת הנופלים אחרי הרוח: הם רבים בנפלם, ירוקים לרגע ומתיבשים לאחר זמן קצר. | |||
_new_ |
רפי אשכנזי: תודה, אבל לאט לך. | |||
|
|||
לא מוסיקאי ולא בן מוסיקאי אנוכי. לא צריך להגזים. | |||
_new_ |
אריה, אולי אח של מוסיקאי (יצחק...). | |||
|
|||
_new_ |
אינני קרוב משפחתו של יצחק פרלמן. | |||
|
|||
_new_ |
אריה: אתה אישיות בפני עצמה לא קרוב של יצחק פרלמן | |||
|
|||
ולא קרוב של יהודה בן אליעזר.אתה פשוט איש חשוב, יקר ומכובד ,אין הרבה כאלה היום. ירבו כמותך. בברכה. | |||
_new_ |
תודה מוטקה | |||
|
|||
אני לא קרוב של אליעזר בן יהודה (אליעזר פרלמן במקור. ונראה שנח עליך, כמו על כולנו, צילו הענק של בנימין בן-אליעזר... וגם לא קרוב של יצחק פרלמן. אבל אתה צודק שאני אישיות בפני עצמי. עד כמה יקר ומכובד? יהללך זר - ולא פיך. | |||
_new_ |
שנברג היה אגב אליטיסט ומגלומן: בתחילת | |||
|
|||
המאה דיבר על גזע הענקים היהודי שינהיג את העולם, נוסח משה ואהרון. למותר לציין שדברים אלה היו ''מוצרט'' ממש לאוזן האנטישמית. האיש היה כנראה חסר הבנת טבע, בהיותו מעוגן כולו במגלומניה של יצירת הווייה מלאכותית וסינטטית המנכרת את האדם למהותו, שאינה קשורה כלל במציאות האורגנית. שהרי ברור שאין לנו כלל מערכת עצבים א-טונאלית. והרי שירת הציפורים האורגנית/ספונטנית מבוססת על הרמוניות. בעלי חיים עיליים כגון החתול יגלו נחת נוכח מוסיקה של בטהובן, ואף יעצמו עיניהם ויגרגרו בהבעת שלווה עילאית ומהורהרת בהאזינם ליוהאן סבסטיאן בך. אך יגיבו במוטרדות בולטת לעין כשמושמעת מוזיקה אטונאלית. מוזיקה זאת, אף בהלחנה חכמה של קטעים חרישיים וקצרים נוסח אנטון ווברן, תלמידו של שנברג, אינה חורגת מכלל יצירת אפקטים צליליים ''מענינים'' אך המתחילים לחזור על עצמם כעבור זמן מה, ומייגעים עד לזרה. | |||
_new_ |
פרלמן - כתבה מאלפת. ניתן להשליך ממנה לעוד אספקטים | |||
|
|||
בחיים המודרנים כמו ליחס לשפה וקיום הסלנג, אופן הלבוש וחוסר הלבוש והיחס לתאימות ולהדר, רמת הלימודים והמרצים באוניברסיטאות (הויכוח בין איכות ורמה אינטלקטואלית להפיכת האוניברסיטאות למקומות לימוד המוני ועוד. כיום יש תוכנות מחשב ''היוצרות '' מוזיקה וגם כאן בהתאם לשלש הקטגוריות אך יש גם נסיונות ליצירת יש מאין. האם אתה יכול להרחיב את הדיבור בנושא? הערה כללית: אין להקיש מיכך על הדרדרות אלא על כך שהתרבות על גווניה נעשו נחלת הכלל, עממית יותר, המונית יותר (לחיוב דוקא) וזה מבטיח חדשנות. | |||
_new_ |
ראובן: לא התייחסתי לתרבות ההמונית | |||
|
|||
התרבות ההמונית, העממית, היא זו שדווקא שומרת על המאפיינים היסודיים של הקידמה. המוסיקה הפופולרית, לא כל שכן העממית, היא טונאלית או לפחות מודאלית, וגם הלבוש של ''עמך'', הוא לבוש פשוט יחסית, אמנם, אך בוודאי מתקדם הרבה יותר מזה של האדם הקדמון: מכנסי צמר או כותנה, חולצות עם כפתורים מבד מעובד ונעים למגע, ונעליים שבוודאי ''משוכללות'' הרבה יותר מנעלי האדם הקדמון, וכו'. לעומת זאת, באופנה ה'גבוהה' כן תמצא נשים שמהלכות על המסלול בעירום חלקי, בדיוק כמו האישה הקדמונית. בציור, תוכל למצוא אמנים ''מתקדמים במיוחד'' שיציירו לך ריבוע כחול, או גיבוב של קישקושים, עם שלל פרשנויות, כאשר ציורי המערות של האדם הקדמון הם מתקדמים הרבה יותר... | |||
_new_ |
פרלמן - מה ההסבר שלך להתנהגות / תרבות / לבוש זה | |||
|
|||
של השכבה הגבוהה? לעניות דעתי - הצורך ליחודיות /התבלטות / השגת תשומת לב מציינות גם שכבות אחרות. | |||
_new_ |
ההסבר שלי, על רגל אחת | |||
|
|||
איזושהי תזזיתיות, רצון מתמיד ''להתקדם'', השקפה כי העבר הוא בדרך כלל רע, מיושן, ומטרד, ההווה מיותר, ואילו העתיד כבר כאן. תחושה מתמדת של חוסר סיפוק, רצון בלתי-פוסק לחידושים. שים לב שאדם מן היישוב לא ימהר כל כך לשים פס על העבר. המילכוד הנוצר פה הוא מעניין: ''אמנים'' מכל מיני תחומים משקיעים שנים של לימוד, אימון והתפתחות, רק בשביל ליצור יצירות שבינן לבין יצירות בנות מיליון שנה אין כל הבדל. למה הדבר דומה? לשחקן גאוני, שמתאמן כל חייו על-מנת להתנהג בדיוק כמו האידיוט השכונתי, או צייר ששובר את ראשו על-מנת להפיק ''ציור'' הדומה ככל הניתן לקישקוש חסר פשר. | |||
_new_ |
עלית על נקודה נכונה, אריה, הנכונה לא רק לאמנויות | |||
|
|||
''הפיתוי לרסק את כל המסגרות לרסיסים'' כדבריך, חוצה את כל הדיסציפלינות בתרבות, והוא מתבטא גם ב''ניתוץ מיתוסים'' ובמלחמה ברברית נגד מסגרות חברתיות כמו נישואין, למשל. זוכר איך הואשמת באחד האשכולות האחרים כאן בשוביניזם משום שהגנת על אחד היסודות של מוסד הנישואין? | |||
_new_ |
אתה צודק | |||
|
|||
התכופפתי על-מנת להימנע מהריקושטים של ''מי שזוכר'', כיוון שהסכמה איתך מסכנת אותי בהרשעה ב''חנפנות''. מוסד הנישואין הוא אכן מטרה חביבה למדי על מטילי הבליסטראות למיניהם. אבל לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך בעניין הזה. כאן פשוט הובא עניין ה''שוביניזם'' על-מנת לסטות מהנושא העיקרי. | |||
_new_ |
היום מתכופפים בפני חסידי אש''ף | |||
|
|||
מחר מתכופפים בפני אש''ף ומחרתיים מתכופפים בפני הרעיון האש''פי קצת זקיפות קומה, אריה, ויחי מוסד הנישואין! | |||
_new_ |
חמור כחול-לבן | |||
|
|||
תודה,תודה,שיש עדיין מישהו שפוי בעולמנו המזויף. | |||
_new_ |
אריה, היה מודע לכמה דברים: | |||
|
|||
פרט למספר תיקונים קלים שאותם אפרט בהמשך, לא מצאתי במאמר שום דבר בעל משמעות קונקרטית, או ביקורת מושכלת על הזרם של הסריאליזם ושל הדודקפוניה. אפרט קודם את דעתי שלי: שנברג ומרעיו היו (והמוסיקה שלהם עודה) לפי דעתי מלחינים משכמם ומעלה. אם ירצה מישהו שאיננו מתחבר לאסכולה הוינאית השניה להכפיש את ארנולד שנברג, לא יוכל לומר שהיה מלחין גרוע, שכן לפני המשבר הא-טונאלי הוא כתב מוסיקה רומנטית לכל דבר ועניין. מוסיקה משובחת, יש לציין. יכול היה הכי הרבה לומר כי השתגע. משנברג לא יוכל איש לקחת את כשרונו. שים לב שככל שהמאה ה-19 התארכה לה, כך נמתח הגבול של המוסיקה הטונאלית הרונמטית עד קצה, והכרומטיזציה, ואיבוד היחס הקלאסי בין דרגות הרמוניות כבר הורגש היטב, עד שאחרי כמה תיבות הייתה יכול לחשוב שהסולם איבד את הכיוון שלו. דוגמא לכך היא למשל האופרה ''אלקטרה'' של ריכארד שטראוס. שנברג הוא רומנטיקן, וגם אחרי ''פיירו הסהרורי'' הוא נשאר רומנטיקן ברמ''ח איבריו, וכך גם תלמידו אלבן ברג. במאמרך זה אתה מנסה לשכנע חובבי אומנות כי אין שום טעם להקשיב למוסיקה של ארנולד שנברג (וארז איננו דודקפוניסט), ברג וווברן, מאחר והמוסיקה שלהם כמוה כערב רב של גבהי צלילים שהקשר ביניהם הוא מקרי בהחלט, וע''י עיון במאמר משתקפת לה תמונה כאילו עבודותיהם של אלו היא פלצנות לשמה. ההדגמה ע''י השירים היא לא יותר מדמגוגיה זולה. נראה כאילו כלל לא למדת את עיקריה המוסיקה הזו. איך תוכל לכתוב שהיא מוסיקה בה ''אין חוקים, אין כללים, אין תבניות ואין מגבלות: כל אחד, על פי ה''כנות'' וה''רגש'' שלו, יכול לצרוח, לדפוק על שולחנות ולהרעיש ברעשן - והוא ייחשב אז ל''אמן'' עילאי, ליוצר גאוני, לפחות כמו בטהובן ר''ל, כי הרי לא יהיה שום מדד אמיתי לפיו ניתן יהיה לבחון ולהעריך את יצירתו''? זהו עיוות גס שמקורו, עם כל הכבוד, בבורות לשמה, ועוד יותר גרוע, הרהבה על דבר בורותך. במקומך הייתי חוזר אל וולפה כדי שיודיע לך על העיקרים והחוקים שבמוסיקה נפלאה זו. ועד כמה שידוע לי לא מדובר באוונגארד בסגנון ג'ון קייג' וקארלהיינץ שטוקהאוזן, אין כאן שימוש ב''דפיקות על פסנתר'', ושאר אמצעים יום-יומיים להפקת רעש, אלא במוסיקה מדויקת, ידועה מראש ומדודה שנעשית בעזרת כלי-נגינה סטנדרטיים. אין הרבה מלחינים שמצליחים שהעביר שאת נפש, כאב, הומור גרוטסקי, ציניות, שבר אנושי ושאר רגשות ואמצעי הבעה אנושיים כמו שנברג, ברג וווברן. במאמרך ניתן להבין כי האופרה של ברג, ''ווצק'', שעליה טרח במשך 5 שנים ויותר היא למעשה מעשה-פוחזים עלוב, שכל מטרתו היא ליצור סקנדל מוסיקלי, כשבעצם מדובר באחת מיצירות המופת, יצירה אמוציונלית בעלת כוח אדיר. את ''הניצול מוורשה'' של שנברג הספקת לשמוע כשאתה מרהיב ומדבר כך על יצירות מופת כאלה? בסוף, מה שבעצם יש לי לומר לך הוא: צא ולמד. אתה מפסיד עולם ומלואו, לא חבל? | |||
_new_ |
אריה, היה מודע לכמה דברים: | |||
|
|||
שֶׁנְבֶּרְג הָיָה רוֹמַנְטִיקָן )וְגָאוֹן( לְכָל דָּבָר לִפְנֵי שֶׁאָכֵן הִשְׁתַּגֵּעַ, לְפִי הַגְדָּרָתְךָ הַקּוֹלַעַת. הָיִיתִי צָרִיךְ לְצַיֵּן זֹאת - וְכָאן אֲנִי מְקַבֵּל אֶת הֶעָרָתְךָ. לְצַעֲרִי, בְּמִסְגֶּרֶת שֶׁל מַאֲמָר פּוֹפּוּלָרִי לֹא נִתַּן לָדוּן לָעֹמֶק בַּהֶבְדֵּלִים שֶׁבֵּין הַ''מּוּסִיקָה'' שֶׁל שֶׁנְבֶּרְג הַמְּאֻחָר לְבֵין הַ''מּוּסִיקָה'' שֶׁל שְׁטוֹקְהָאוּזְן . בְּפַח אַשְׁפָּה נִתַּן לִמְצֹא צַעֲצוּעַ יָשָׁן לְצַד קִיא שֶׁל חוֹלֶה כְרוֹנִי. עִם כָּל הַהֶבְדֵּלִים שֶׁבֵּין שֶׁנְבֶּרְג הַמְּאֻחָר, בֶּרְג ושְׁטוֹקְהָאוּזְן - מְקוֹם הַ''מּוּסִיקָה'' שֶׁלָּהֶם עֲדַיִן בְּפַח הָאַשְׁפָּה. אִם סָבַרְתָּ שֶׁעֲבוֹדָה שֶׁל חָמֵשׁ שָׁעוֹת, אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים, עוֹשָׂה עָלַי רֹשֶׁם - אַתָּה טוֹעֶה. עֲדִיפָה בְּעֵינַי )וּבְאָזְנַי( פְרָזָה אַחַת בַּת 10 שְׁנִיּוֹת שֶׁל וִילָה־לוֹבּוֹס )בֵּן הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים, דֶּרֶךְ אַגַּב( - מֵחָמֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁל בַּרְבֶּרֶת צַוְחָנִית ''מֻשְׁקַעַת'' שֶׁל בֶּרְג, וָארֵז וַחֲבוּרָתָם. לְצַעֲרִי הֶעָמֹק אֻלַּצְתִּי לַעֲבֹר פַּעֲמַיִם קוּרְס בְּ''מוּסִיקָה'' שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים, וּכְמוֹ כֵן סַדְנָאוֹת, הַרְצָאוֹת וְ''קוֹנְצֶרְטִים'', וּכְכָל שֶׁנֶּחְשַׂפְתִּי לְתוֹפָעָה זוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר; כְּכָל שֶׁהֶאֱזַנְתִּי לָהּ וְלָמַדְתִּי עָלֶיהָ - כָּךְ גָּדְלוּ הֵן הַתִּעוּב הָרִגְשִׁי שֶׁלִּי כְּלַפֶּיהָ וְהֵן הַדְּחִיָּה הָאִינְטֶלֶקְטוּאָלִית. | |||
_new_ |
מר אריה היקר... | |||
|
|||
המאמר שלך מראה על חוסר ידיעה מובהק בכל מה שקשור במוזיקה מודרנית. ולמרות שאתה מתגאה בהמון קורסים בנושא, לדעתי התעלמת מהרבה מאוד פרטים. קודם כל, לא כל המוזיקה המודרנית היא א-טונאלית, דדקופונית, וסריאלית. מלחינים מודרנים, אפילו מובהקים מאוד, ידעו בכל עת לכתוב מוזיקה שהיא ''נעימה'' לאוזן, אם זה מה שאתה מחפש במוזיקה של ימינו.. אתה מוזמן להקשיב לפרוקופייב בדוגמת ''פטר והזאב'', הסימפוניה הקלאסית ואפילו גם לקונצ'רטו 3 לספנתר. לא כל כך א-טונאלי. אתה מוזמן להקשיב לשוסטקוביץ', לסוויטות הג'אז ולסימפוניה ה5 לדוגמא. פולנק, לסונטות לכלי נשיפה. גרשווין (וכן כן הוא מודרני!!) לרפסודיה בכחול או לאמריקאי בפריז. אתה יכול גם לקחת את שטראוס (ריכרד... שנפטר ב49) והוולסים שלו, ועוד להמון המון יצירות שהם לא נמצאות בהגדרות שלך לסוגי המוזיקה המודרנית ועדיין מוגדרות ככאלה. אתה לוקח את שנברג וקובע: הנה היא המוזיקה המודרנית! הוא המלחין הקובע. אז זהו שלא בחורצ'יק. מוזיקה מודרנית זה לא רק מרווחים לא מובנים ואקורדים מוזרים. מלחינים מודרנים יודעים ועוד איך לכתוב מוזיקה טונאלית מאוד ויפה אפילו לעיתים יותר מבטהובן ומוצרט. זה שאתה לא אוהב את שנברג או את דומיו זה לא אומר שאתה צריך לתעב את כל המוזיקה המודרנית לידיעתך יש אנשים שלא סובלים את מוצרט!!! אז מה? זה אומר שהם אומרים שמוזיקה קלאסית (לפי הגדרתך של המילה) זה חרא? להיפך.... הם מעריצים גדולים את בטהובן ואת באך. אבל לדעתם מוצרט הוא משעמם. זכותם לחשוב ככה אבל להגדיר את התקופה שלו בתור פרימטיבית? עם כל הכבוד אליך, והאמת אין לי מושג מי אתה שאתה יכול לקבוע כאלה דברים, יש לך עוד הרבה מה ללמוד על מוזיקה מודרנית, והיזהר לפני שאתה קובע מוזיקה מודרנית בתור פרימיטבית. | |||
_new_ |
סליחה טעות קטנה... | |||
|
|||
בעניין שטראוס. אפשר למחוק. התבלבלתי. זה יוהן לא ריכרד. והוא בכלל רומנטי. לא נורא. הטעות אנושית. | |||
_new_ |
מַר גָּדִיאֵל הַנִּכְבָּד | |||
|
|||
הַמַּאֲמָר שֶׁלְּךָ מַרְאֶה עַל חֹסֶר יְדִיעָה מֻבְהָק בַּהֲבָנַת הַנִּקְרָא: כָּתַבְתָּ: ''לֹא כָּל הַמּוּזִיקָה הַמּוֹדֶרְנִית הִיא א־טוֹנָלִית, דּוֹדֶקָפוֹנִית, וְסֶרְיָאלִית. מַלְחִינִים מוֹדֶרְנִיִּים, אֲפִלּוּ מֻבְהָקִים מְאוֹד, יָדְעוּ בְּכָל עֵת לִכְתֹּב מוּזִיקָה שֶׁהִיא ''נְעִימָה'' לָאֹזֶן...'' וְכָאן הֵבֵאתָ לְדֻגְמָא אֶת פְּרוֹקוֹפְּיֵּב, שׁוֹסְטַקוֹבִיץ', פּוּלֵנְק וְגֵרְשְׁוִוין. אָז ''בָּחוּרְצִ'יק''... לְהַלָּן מַה שֶׁכָּתַבְתִּי אֲנִי: ''הַמֵּאָה ה־ 19 אָמְנָם הִסְתַּיְּמָה בִּשְׁנַת 1900, אַךְ הָאָמָּנוּת לֹא מֵתָה. לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל, חַיוּ בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים מַלְחִינִים שֶׁהוֹכִיחוּ כִּי נִתַּן לִיצֹר מוּסִיקָה אֵיכוּתִית, אֲמִתִּית, אָמָּנוּתִית, כֵּנָה וּמְרַגֶּשֶׁת ־ מִבְּלִי לְהִדַּרְדֵּר לְבַּרְבָּרִיּוּת מִצַּד אֶחָד, וּמִבְּלִי לְהִצָּמֵד לְחִקּוּי עִוֵּר שֶׁל תַּבְנִיּוֹת הֶעָבָר מִצַּד שֵׁנִי: ג'וֹרְג' גֵרְשְׁוִוין, הַייטוֹר וִילָה־לוֹבּוֹס )הַמַּלְחִין הַלְּאֻמִּי שֶׁל בְּרָזִיל(, וְעוֹד.'' אָז אִלּוּ הָיִיתָ טוֹרֵחַ לִקְרֹא אֶת הַמַּאֲמָר שֶׁעָלָיו הָיִיתָ מֵגִיב - יָכֹלְתָּ לְהַשְׁמִיט כִּמְעַט אֶת כָּל תְּגוּבָתְךָ הַמְּלֻמֶּדֶת. אֱמֶת, יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא אוֹהֲבִים מוֹצָארְט, וְיֶשְׁנָם כָּאֵלֶּה שֶׁמַּעֲדִיפִים אֶת בֵּטְהוֹבֵן עַל־פְּנֵי שׁוּבֶּרְט וְהַטְּעָמִים רַבִּים כְּמִסְפָּר הָאֲנָשִׁים. אַךְ הַרְאֵה נָא לִי אֶחָד שֶׁיַּגִּיד לְךָ שֶׁיְּצִירָתוֹ שֶׁל מוֹצָארְט אֵינֶנָּה מוּסִיקָה - וְאָז נָשׁוּב וּנְדַבֵּר. | |||
_new_ |
אם כך עוד הערה קטנה... | |||
|
|||
לפי ההגדרה שהבאת למוזיקה: ''אירגון צלילים (ורעשים) בזמן- שמביעים רגשות'' המוזיקה המודרנית על אף שלדעתך נשמעת נוראית היא עדיין מוזיקה. בהגדרתה לא מדובר על מרווחים טונאליים, ולא על ספטאקורדים מוזרים. אלא ארגון צלילים. אתה מוזמן לקרוא להם לא מאורגנים, אבל אני מתערב איתך שבכל ניתוח של יצירה מודרנית תראה סידור מפליא ואפילו לפעמים בלי לשים לב שמירה על צורות הסונטה והליד וכו'. שמעתי לא מזמן יצירה מאת מלחין בארוקי לחלוטין (נראה לי שמו היה וויבר אבל אינני בטוח), היצירה נקראת ''המלחמה'', יצירה שנכתבה לשעשע את אנשי החצר. ובתחילת היצירה הכל נשמע יפה ובארוקי. פתאום בפרק השני, הוא הלחין בלאגן אחד שלם. אין שום ארגון, שום הגיון, כל הכלים נשמעים כאילו מזייפים תווים ומנגנים לאוות נפשם. מי שלא ידע מי המלחין היה חושב שזהו בטח המלחין המודרני הגרוע בעולם. ואני אומר לעצמי ''הנה היצירה המודרנית הראשונה בעולם!'' אך לא... גם הבלאגן הזה נועד ליצור משהו, להעביר איזשהוא מצב. ובמקרה שלנו, הבלאגן של הקרב. האי ודאות. גם כן מוזיקה מודרנית, בין אם תבין את היצירה או לא, המלחין כתב אותה עם כוונה מסויימת (הוא כתב אותה אחרי מותו של מישהו, אחרי שהוא קיבל העלאה בשכר, אחרי התאהבו וכו'), להביע איזשהוא רגש. לא תמיד היצירה מצליחה להעביר את זה בפעם הראשונה, אבל זה לא אומר שאתה צריך לקרוא לה פרימיטבית. ועוד פחות שהיא דומה לאיש פרהיסטורי המכה על בול עץ. זה שאני לא מבין את תורת הקוונטים או תורות אחרות בפיזיקה המודרנית, לא אומר שאני אתחיל לקרוא לה מטומטמת, לא הגיונית ובלתי שימושית לאדם ביום יום. | |||
_new_ |
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |