העצמות היבשות של הנושא העדתי שוב מוצאות מקברן

המאמר מתפרסם גם באתר של המחבר.

מדי פעם בפעם עולה וצף איזה אובייקט חלוד, מעובש ומעופש מעל פני המים כמו עצמים שונים שעולים מתוך אוניה שטבעה לפני שנים. ואם הדבר לא צף מעצמו, ישנם צוללנים ששוקעים לעמקי המים הדלוחים כדי לשלות אותו. האחרון שבהם הוא יוסף בראל, מנכ''ל רשות השידור. בראל, לפני רדתו מן הבמה הציבורית, מצוטט בריאיון ב''ידיעות אחרונות'' כמי שקובע שזאת ''פעם ראשונה שאיש עדות המזרח כל כך מצליח ואולמרט (מ''מ רה''מ וממונה על ביצוע חוק רשות השידור- צ.ג.) בא ופוגע בו''.

את דעתי על המנכ''ל הנוכחי של רשות השידור הבעתי באתר ''רשימות'' כמה פעמים, בין היתר בשני מאמרים (מסות) על רשות השידור. כתבתי שבראל הוא לא אבי השיטה שבמסגרתה פעל. הוא ''פרי הבאושים'' שלה. אלא שהוא שכלל אותה והפך את המערכת כולה לבזאר בממלכה עותומאנית, שהוא היה השולטאן שלה ועל פי יישק דבר. לא נורמות מקצועיות, לא דיווח בלתי תלוי, לא שידור ציבורי ללא רבב, עמדו בראש הפירמידה של העקרונות שלו, אלא בראש וראשונה שרידותו שלו וזאת באמצעות השירות לשלטון או לשליט, כל מנהיג מכל מפלגה שהיא.


יוסף בראלאלא שכדרכם של שליטים כאלה שמצליחים לקומם על עצמם גם את אלה שמינו אותם וגם את אלה שעליהם הם מופקדים, ההסתבכות שלהם פורצת כל גבול: מקצועי, מינהלי, כספי, מוסרי, ובכך הם אפילו לא מצליחים בסופו של דבר ''לספק את הסחורה''. בראל הצליח (אם זאת הצלחה) להשניא את עצמו גם על הפוליטיקאים לאחר שהשניא את עצמו על העובדים. עובדה היא שבבחירות האחרונות של אגודת העיתונאים בירושלים כל ''אנשי המלך'' של בראל טואטאו ואילו כל מתנגדיו הוכנסו לוועד. בראשם ורד ברמן, אחת המפיקות הבכירות והוותיקות, שבזמנים הקשים ביותר לא היתה מוכנה להיכנע לתכתיבים של בראל אשר נבעו מנפוטיזם, הנחיות ביזאריות ואיום בעריפת ראשים.

יוסף בראל עלה במעמד ההיררכי בשידור הציבורי מכתב, למנהל מחלקת החדשות של הטלוויזיה בערבית, למנהל הטלוויזיה בערבית, למנהל הטלוויזיה בעברית, למנכ''ל ערוץ 33, למ''מ מנכ''ל רשות השידור ולבסוף למנכ''ל הרשות. כל זאת, כמובן, משום מוצאו מ''עדות המזרח'' (אפליה מתקנת?) במאמר מוסגר נציין כי בראל בא ממצרים, מקהילה יהודית מפוארת, מעורבת ספרדית-אשכנזית, שנמנתה על האליטה בארצה ואחר כך בישראל. לעומת זאת, ''דברי הימים'' של האיש הזה אינם מחמיאים לו בתחום הזה כאשר מדובר בעובדי הרשות שנמנו עם הקהילה העיראקית, למשל (רוב מניינו ובנינו של ''בית השידור'' הערבי ב''קול ישראל''). נגד אחדים מהם הוא ניהל וונדטה. עכשיו הוא בא וטוען כי בשל היותו איש ''עדות המזרח'' הוא כביכול הודח. קודמו, אורי פורת (פעמיים מנכ''ל הרשות), שלא היה ''ילד טוב ירושלים'' לא כלפי הוועד המנהל ולא כלפי הממסד שמינה אותו, הוא אשכנזי. הוא עמד בפני פיטורין, בצדק או לא בצדק, אך הוא הקדים תרופה למכה והתפטר.

בראל לא מוכן להתפטר ובתיק הטענות שהוא נושא איתו, מלווה על ידי עורך הדין שלו, גם הטענה של אפליה עדתית. זה מזכיר לי את הבדיחה שסופרה בשעתו ב''קול ישראל''. אדם לא התקבל להיות קריין בקול ישראל וכאשר הוא נשאל לסיבה הוא ענה: מפ....מפ...ני שאני מ....מה...פמניק''. בראל לא מגמגם. להיפך, הוא מרבה לדבר, אולם הוא לא שם לב שמרוב דיבורים, כפי שבאו לידי ביטוי בראיונות שלו, הוא חושף את דמותו האמיתית ומה שנראה במראה אינו מלבב. אני לא מציע להסיר את המראה, אלא את המשקיף בה בהקדם האפשרי.