כביש עוקף גדר: הפחדנות כאורח חיים

אריה פרלמן

---

בשנים העליזות של אוסלו, כאשר ממשלת ישראל היתה מרושעת ומטופשת דיה על-מנת לשתול את ממלכת אש''ף בלב הארץ; אך היתה חלשה מכדי לגרש בגלוי את המתנחלים שנואי-נפשה – התנהל דיון הזוי-משהו בין הימין לבין השמאל על סוגיית הכבישים העוקפים.

כאן נוצר מעין שיתוף אינטרסים מוזר בין השמאל לבין הימין. מצד השמאל - הטרור המתגבר והתחייבותו החגיגית של ''מר ביטחון'' לשמור על ביטחון המתנחלים בתקופת הביניים, אילצו אותו למצוא פתרון זמני כלשהו עד לגירושם של שנואי-נפשם מאדמתם; ואילו הימין נאחז בעניין ה''ביטחון הבלתי מתפשר'' כקש להדק את המתנחלים אל אדמתם ולקבע ככל שניתן את נוכחותם.

כך נוצר מצב שבו הימין לחץ על השמאל להקים כבישים-עוקפים – על-מנת לתת ביטחון למתנחלים, ואילו השמאל פעל מתוך אידיאולוגיה סהרורית לפיה יהודים שנוסעים בכפרים ערביים הם מטרד חמור, כאילו היו ''צלם בהיכל'', ולכן ממילא מעוררים את חמתם של הערבים להשחית. אי לכך, סבר השמאל, ככל שיקטן החיכוך בין יהודים לערבים - כך תיקטן האלימות ויצטמצם הטרור.

להלן ציטוט מנאומו של שר השיכון דאז (האחראי על בניית הכבישים) בנימין בן-אליעזר:

יום רביעי, כ''ג באייר התשנ''ד (‏4 במאי ‏1994)

שר הבינוי והשיכון ב' בן=אליעזר:

''חברת הכנסת לימור לבנת דיברה אתי לא רק על כביש עוקף=יריחו; היא דיברה אתי על כל המערכת של הכבישים העוקפים בשטחי יהודה, שומרון וחבל=עזה[...]חברת הכנסת לבנת עמדה במשך שבועות וביקשה ושאלה ודרשה, מתי מתחילים בזה?

[...]אני מניח שהמכרז ייפתח בתוך שלושה=ארבעה ימים, ואני מעריך שבתוך שבועיים מפתיחת המכרז הזה נתחיל לעבוד במלוא העוצמה ובמלוא הכוח. אני מעריך שבאופן רגיל סלילת הכביש הזה עשויה היתה לקחת בערך שבעה חודשים, אבל אנחנו עושים הכול כדי לסיים אותה, בהצלחה, בתקופה שבין חודשיים לשלושה חודשים''.

אך המציאות מסרבת להיכנע לתכתיבי הזיות השמאל ואשליות הימין. הכבישים העוקפים – במקום לשכך את זעמם של הערבים על נוכחותם הטמאה של יהודים בכבישיהם - הפכו דווקא לאתרי ציד -יהודים פופולריים. להלן מקבץ אקראי של דוגמאות:

09/11/1993 - סלמאן עיד עלי הוואשלה נרצח בתאונה מכוונת בכביש עוקף עזה;

06/02/1995
יבגני גרומוב נרצח מירי בכביש עוקף עזה;

29/03/1995 – תאונה מכוונת בכביש עוקף עזה, שבה נרצחו קצין מג''ב ניצן כהן והשוטר ג'מאל סאלאוואת;

תחילת ינואר 1996 – משפחה שנסעה בכביש עוקף בית לחם הותקפה;

דוגמאות אין ספור ניתן למצוא רק מעיון חטוף כאן.

---

הנה כי-כן, הפלא ופלא: היהודים מגלים רצון טוב, מתרחקים ועוקפים על-מנת שלא להטריח את מנוחתם של הערבים, אך שוד ושבר! הערבים המוזרים האלה פשוט מזנבים ביהודים, נצמדים עליהם ומפגעים בהם בכל מקום שאליו הם בורחים.

וכי מדוע? איזה היגיון יש בדבר? מה בצע מצאו להם הערבים להיטפל אל אנשים שוחרי-טוב וברי-לבב, שכל מטרתם היתה רק קצת שקט ושלווה?

גבולות הגזרה של האונה השמאלית אינם מאפשרים לפענח תעלומה מעין זו. הדבר נשגב מהבינה.

---

ובכן - העניין פשוט. תולדות האנושות הוכיחו, שאם תפייס מאפיונר - הוא ישפד לך את הצורה; שאם תברח משודד - הוא ידביק אותך, אל הקיר; שאם תשלם לביריון דמי-חסות (בפעם האחרונה!...) הוא יתבע עוד, וביתר תוקף.

הלקח האנושי מלמד - שלא רק ''אוהב כסף לא ישבע כסף'', אלא אוהב-דמים לא ישבע דמים.

אילו סיבת הסכסוך היתה ארצית בלבד, חומרית בלבד, ניחא. אז היינו רואים ברכה וביטחון בנסיעה בכבישים העוקפים.

אך ההיצמדות העיקשת של הערבים אל דמנו – כמו היצמדותם הנחושה של מכורים אל סמיהם – מוכיחה שיש כאן הרבה יותר מאשר דייר שהפריעה לו צמידות-היתר של שכנו.

---

וכך – כאשר היהודים פוחדים, מסתגרים ומתמגנים – כך גוברים התיאבון, התאווה, האלימות והרצחנות בקרב הערבים – ותמיד ראינו לאורך מאה ועשרים שנה – שהעדר נחישות, לא כל שכן רפיסות – מעלים את רף הדם היהודי הנשפך בטור הנדסי.

---

אמת – גם בתקופת שמיר היו כבישים עוקפים; אמת – גם בתקופת שמיר היו פחדנות, הססנות וריפיון. אך אלה היו עדיין מעטים ביחס, ועדיין שלטה בכיפה מידה גדושה של נחישות, אמונה בצדקת הדרך, וכן יוזמה ויצירתיות.

הפחדנות עוד לא הפכה לאידיאולוגיה הרשמית של עם ישראל.

במקום לבנות כבישים עוקפים – יש להתעקש לנסוע באותם הכבישים שבהם נוסעים הערבים – ורצוי גם לשפץ ולחדש – את אותם הכבישים. יש לקבוע מחיר גבוה מאוד על כל יהודי שייפגע חלילה, ולא לחשוש מלהשתמש ביד נדיבה בענישה קולקטיבית. יש להגיע למצב שבו יידע כל מפגע וכל מיידה אבן, שמאחורי כל יהודי שנוסע לתומו בכביש, אין טנק ואין ג'יפ; ומלפניו אין קומנדקר ואין זחל''ם – אבל ברקע ישנה עוצמה של מעצמה אזורית – שתנחת במלוא התוקף על ראש כל פורע ומפגע.

למשל: כל מי שמיידה אבן – הוא מגורש ורכוש משפחתו מופקע; כל מי שיורה יריה – הוא עצמו נשפט בהתאם לפשעו – וכל משפחתו מגורשת ורכושה מופקע, וכו'.

---

גורלה של גדר ההפרדה – יהיה כגורל הכבישים העוקפים: למחבלים שמעבר לגדר, יהיה את כל הזמן והמרגוע שבעולם – לתכנן תכניות זדוניות כאוות נפשם הרעה. כך, למשל, עובדים כיום בחמאס על טילים בטווח של 20 ק''מ; ונעשים נסיונות ראשוניים במזל''טים; גילשונים וסולמות; מנהרות ומחילות; אזרחים זרים וערביי ה''פנים''; - כל אלה ואחרים ישמשו על-מנת להפוך את הגדר לא לבונה ביטחון עכשיו ושלום אחר-כך – אלא לקו התקפה קדמי להמשך הדיפתם של היהודים אל הים.

גדר ההפרדה צריך להיות בלב – בליבו של כל ערבי וערבי. היא צריכה להיות גדר של פחד ושל יראה, הוא צריך לדעת שלהרים אבן או רובה או פצצה על יהודי – פירוש הדבר לשים את נפשו בכפו. והוא צריך לדעת שמצד שני – שמירה על החוק ועל הסדר פירושה חיים שלווים ונעימים לצידם של היהודים, ששוחרי שלום כמוהם לא היו ולא יהיו בתולדות העמים (אולי מלבד הצ'כים...)

גדר ההפרדה שבלב – דרכים רבות ומגוונות ישנן על-מנת לבנותה: ראשית חכמה יש לשלוט שליטה הדוקה ומוחלטת בכל סנטימטר של יש''ע, ולא להרפות אף לרגע: סיורים; תצפיות; סייענים; מסתערבים; פשיטות ופיקוח מתמיד על כל גורם מפגע או מסייע למפגע.

ביממה ישנן רק 24 שעות – וישנו הבדל עצום בין רב-מחבלים שמנצל 18 שעות מתוכן לתיכנון ואירגון פעולות חבלה ורצח; לבין רב-מחבלים נרדף ולחוץ – שמשמקיע 18 שעות בהימלטות ובהצלת עורו; 5 שעות בשינה ואכילה; ואולי שעה בתכנון פיגועים.

התוצאות – תמיד – נראות על-פני השטח.


הבעיה עם השיטה לעיל היא כפולה:

היא קשה לביצוע;

היא מתמשכת ללא-קץ;

כשם שהכבישים העוקפים משכו אליהם את האש – כך הגדר תהפוך במהרה לקו החזית חדש.

אכן, קל יותר לבנות גדר מבטון: היא קלה לביצוע, והיא סופית.

אבל האופק שלה - הוא אדום כדם.

---