השמאל וסדאם - המשך

רוני קליין

המאמר הראשון, שנכתב לפני שבוע, קיבל תגובות רבות ומעורבות באתרים בהם פורסם.
במאמר הצבעתי על ההסטוריה העצובה של השמאל.
כיצד ההתפתחויות ההסטוריות לא תאמו את ציפיותיו, כשלונותיו הכלכליים בעיקר, אך גם חולשה ביכולתו להתמודד עם איומים חיצוניים. סדאם הוא רק דוגמא אקטואלית אבל יש כאן מגמה.
כמובן שאהבתי את המשבחים, אך במיוחד נגעה לליבי טענה של מספר מבקרים בדבר שיטחיות ומגמתיות במאמר.
מגמתיות היא טענה נכונה - שיטחיות לא.
שני עמודים של מאמר מספיקים בשביל לתאר מגמה אך בהחלט לא לתאר לעומק אירועים הסטוריים של 100 שנים.
זה, כמובן, יפריע רק למי שלא אהב את המסקנות. יש לנו כאן התאמה סטטיסטית של 100%.
אני יכול לכתוב בשני עמודים על הג'ונגלים של האמזונס אבל אל תצפו שאנקוב במספר המדוייק של העצים וגם אתן להם שמות פרטיים - וכל זאת רק כדי לשכנע שמדובר בג'ונגל ולא בחורשה.
אז במיוחד בשביל ''שונאי השיטחיות'' מצאתי לנכון להביא עוד עובדות הסטוריות המצביעות על המגמה שהצבעתי עליה:
השמאל מציג את עצמו כהומני ושונא מלחמות והרג.
כשנכנסים למימד ההסטורי מבינים שהשמאל מתייחס בחשדנות למלחמה בין מדינות, ובמיוחד כאשר עולה באפם ריח של אימפריאליזם, אבל לא מצייץ כאשר מדובר בשפיכות דמים פנימית.
אני יודע שרבים, במקרה זה, מעלים על נס את ''תרומתו'' של סטלין לצמצום גודל האוכלוסיה של מדינתו. מולו עומד היטלר, כדוגמא נגדית מוכנה לטיעוני השמאל נגד הימין הלאומני.
זה לא מקרה שמוסוליני, ממציא הפאשיזם, אינו מוזכר בויכוחים. למה לקלקל טיעון עם עובדות?
היטלר היה תלמידו של מוסוליני אבל הוסיף לאידאולוגיה שלו גזענות ואנטישמיות חולנית.
אף אחד מהאימפריאליסטים בהסטוריה לא עשה כך לפני ואחרי היטלר.
זו לא תוצאה טבעית ''מתבקשת'' של הימין האימפריאליסטי.

ומי הם מובילי האנטישמיות בימינו בעולם? השמאל או הימין?

רוצים נתונים? בבקשה:
המספרים שאני מדבר עליהם הם במיליונים (אלא מה? ככה זה בשמאל).

ברית המועצות.
כיון שבריה''מ היתה מעבדת הניסויים הראשית של הסוציאליזם חייבים להתחיל כאן.
מלחמתו של סטלין כנגד בני עמו: הרעבה מכוונת של בעלי משקים (קולאקים), טיהור הצבא, שליחת מתנגדי משטר לסיביר (ממנה רובם לא חזרו) מעמידה את הערכות ההסטוריונים על כ- 20 מליון.
זאת בנוסף לעוד 20 מליון רוסים שנהרגו במהלך מלחמת העולם השניה.
מה שהרוסים עברו במהלך המחצית הראשונה של המאה ה- 20 הינו חסר תקדים.

נעבור לסין.
סין, בראשותו של מאו טסה טונג, הציגה גירסה אחרת של סוציאליזם: מאואיזם.
ההבדל האידאולוגי היה, שלפי הסוציאליזם המעמד המוביל של המהפיכה הוא הפרולטריון ולפי מאו המעמד המוביל הוא מעמד האיכרים (כי סין היתה כל כך מפגרת כלכלית שלא היה בה כמעט פרולטריון).
בואו נתעלם ממלחמת האזרחים הממושכת בשנות ה- 30 וה-‏40 בין מאו טסה טונג לבין צ'אנג קאי שק. מדובר במאות אלפי הרוגים במקרה הטוב באופן ישיר, ועוד מאות אלפי הרוגים במהלך המלחמה נגד היפנים.
כפי שניתן להבין, הסינים היו עסוקים כל כך בלהרוג אחד את השני מסיבות אידאולוגיות עד שלא התפנו להלחם כמו שצריך ביפנים. היה נסיון להפסקת אש בזמן המלחמה אך הוא לא החזיק מעמד זמן רב.
אחרי מלחמת העולם השניה חזרו הצדדים להלחם בעוז זה נגד זה ולבסוף, ב- 1949,ניצחו הקומוניסטים של מאו טסה טונג את צ'אנג קי שק. האחרון עבר עם תומכיו לאי פורמוזה - טאיוון של ימינו.

ומה עשה מאו כשעלה לשלטון?
בשנים 50-53 העסיק מאו את צבאו במלחמת קוריאה לאחר שחשב, בטעות, שהאמריקנים ה''אימפריאליסטים'' מתכוונים להשתלט על סין לאחר שיסיימו את מלאכתם בקוריאה (שם הגנו על דרום קוריאה מהתקפת צפון קוריאה). אגב, שום נפט אין בקוריאה.

לאחר המלחמה המיותרת עבר מאו לנסיונות כושלים בסוציאליזם:
53-57 ''תוכנית חומש'' תעשייתית שהעבירה את סין לפסים של ייצור המוני והרסה את הכלכלה לשנים רבות.

58-66 ''הקפיצה הגדולה קדימה''.
ל- 30 מליון סינים זאת היתה קפיצה גדולה מדי והם מתו ברעב.
במהלך תקופה זו סין השתלטה ב- 59 על טיבט. זכותו של העם הטיבטי להגדרה עצמית נשטפה באסלה.

66-76 ''מהפיכת התרבות'' שביקשה להחריב את העולם הישן בסין.
מאו השתמש הפעם בסטודנטים. הוציא אותם מהלימודים, נתן להם ''הספר האדום הקטן'' עם העקרונות שלו ושלח אותם להרוג להרוס ולהשליך לכלא כל דבר תרבותי ואינטלקטואלי שזז.
מי שראה את הסרט הסיני הנוגע ללב ''סיפור חיים'' יודע על מה אני מדבר.
יש לציין, שמהפיכת התרבות של הסטודנטים הסינים נתנה השראה לתנועות סטודנטים באירופה בשנות ה- 60. מהומות הסטודנטים בצרפת 1968 היו חלק מהם.
רבים מהשמאל הצועדים ברחובות אירופה בהפגנות נגד המלחמה בסדאם הם מאותם ימי אושר והתרגשות של שנות ה- 60.

ב-‏76' מת מאו. אם היה לו עוד רעיון סוציאליסטי לנסות - לא נדע לעולם.
מאז שליטי סין משתחררים בהדרגה מכבלי הסוציאליזם וסין היום היא המדינה שהמשק שלה בעל הגידול השנתי הרב בעולם: 7%.5.

נעבור לקמבודיה.
ב- 1975 השתלטה על קמבודיה תנועה צבאית, ''חמר רוז''', בעלת אידאולוגיה מאואיסטית.
הם ניסו ליישם את תורת מאו ולהפוך את כולם לאיכרים עובדי אדמה.
התוצאה: כ- 2 מליון קמבודים מצאו את מותם בהוצאות להורג, רעב ומחלות בתהליך שנקרא אוטו - ג'נוסייד - השמדת עם עצמית!!! עד לאן אנשים הולכים עם האידאולוגיה שלהם?
הקטסטרופה הסתיימה רק כאשר וייטנאם כבשה את קמבודיה וגרמה לחמר רוז' להתחבא בג'ונגלים. עד היום הם בהמתנה לזמן מתאים לנסות שוב את האידאולוגיה.

עד עכשיו סקרנו אירועים על רקע אידאולוגי שמאלני שעלו בחיי למעלה מ- 50 מליון בני אדם (לפני מע''מ).

דוגמא אחרונה ולא קשורה ישירות לשמאל:
שנת 1994 ברואנדה שבאפריקה. מלחמת אזרחים שבה בני שבט הטוטסי נטבחים ע''י בני שבט ההוטו במאות אלפים ואח''כ חיילים מבורונדי השכנה, בני הטוטסי, טובחים בבני ההוטו הנמלטים מחשש לנקמה.
סה''כ כמליון נרצחים יחדיו.

בכל המקרים האלו שתיארתי לא קמה קול צעקה מהשמאל.
קודם בגלל שהבעיה נבעה מהאידאולוגיה של השמאל ובמקרה של רואנדה בגלל שהבעיה היתה של שחורים (הסוציאליזם, כנראה, מתייחס רק ללבנים).
חוץ מזה, ממתי השמאל מתערב בבעיות פנימיות של מדינה?
כפי שאמרתי גם במאמר הקודם: מה שסדאם עושה לבני עמו זאת בעיה פנימית של עיראק, בעיני השמאל האירופאי.

אני מקווה שכעת לרבים מכם יש סימני שאלה לגבי התדמית ההומניסטית והפציפיסטית של השמאל בעיני עצמו.

עד כאן מה שהייתי חייב להוסיף למאמר הקודם.

וכעת הרשו לי ''להתוודות'':
בניגוד למה שניתן לחשוב מהמאמרים שלי בכלל ומהמאמרים על השמאל בפרט אני לא משייך את עצמי לימין. מעולם גם לא הצבעתי למפלגת ימין.
אני, כמובן, לא אוהד של השמאל אבל לפחות עם השמאל אני אוהב להתפלמס.
עם הימין אני לא אוהב להתפלמס. לא כיף להתווכח עם טיעונים אינפנטיליים.
אני מציאותי.
כרגע, בנסיבות המצב בו אנו נמצאים, אני מסכים עם הגישה הרשמית של הכרעה במלחמת ההתשה של הפלסטינאים עד שתחול התקדמות מדינית דרמטית בסיכסוך.
אני, למשל, חושב שכל נושא ההתנחלויות היה מעשה איוולת של ממשלות ישראל שעוד שנים רבות יוזכר בספרי ההסטוריה.
אבל עד שהפלשתינאים לא יכירו באמת בזכות קיומה של ישראל אין לי מה להאבק בהתנחלויות.
מתי נדע שהפלשתינאים הכירו והשלימו עם קיומה של מדינית ישראל?
לא כאשר הם יכריזו זאת. הם כבר עשו זאת בעת חתימת הסכמי אוסלו.
אלא כאשר יתבצע מצידם ויתור על מימוש זכות השיבה.
מימוש זכות השיבה אינו עולה בקנה אחד עם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
הכרה פלשתינאית באי-מימוש זכות השיבה (אלא בפשרה אחרת) תהווה בשבילי אישור להכרה בזכותה של ישראל להתקיים.
ביום שזה יקרה - אולי אחרי עידן ערפאת, אולי אחרי המלחמה עם עיראק. מי יודע? - ישראל תצטרך לקבל החלטה אסטרטגית לפנות התנחלויות. רוב או כל ההתנחלויות.
אז, ורק אז, אצטרף לדרישה ולמאבק לפנות את ההתנחלויות.

בתקופה הקרובה נהיה עסוקים עם המלחמה בעיראק.
כן. מרוב עיכובים הרבה התחילו לחשוב שאולי העניין ידחה עד שיתבטל.
ממש לא. המיכשולים בדרכה של ארה''ב הולכים ונעלמים והמלחמה תהיה ממש בקרוב.
נקווה שבאמת בסוף המלחמה תתבצע פריצת דרך בסיכסוך שלנו עם הפלשתינאים.
נחיה ונראה.

הצגת המאמר בלבד

תגיד לי רוני, אל מי בעצם אתה מתכוון כשאתה אומר

מי שזוכר (שבת, 01/03/2003 שעה 23:03)