דֶּמוֹקְרַטְיָה: שִׁלְטוֹן הָעם, מִשְׁטָר מְדִינִי שֶׁבּוֹ נִתָּן הַשִׁלְטוֹן בִּידֵי נִבְחֲרֵי הָעָם בְּאֶמְצָעוּת הַפַּרְלָמֶנְט (בֵּית-נִבְחָרִים, כְּנֶסֶת) וְהַמֶמְשָׁלָה הַנִּבְחֶרֶת עַל-יָדוֹ, וּבוֹ מֻבְטָחוֹת זְכֻיּוֹת הָאֶזְרָח לְהַבָּעת דֵּעָה חָפְשִׁית בְּוִכּוּחַ וּבָעִתּוֹנוּת.אֶבֶן-שׁוֹשָׁן, הַמִּלּוֹן הָעִבְרִי הַמְרֻכָּז
הפירוש המילולי של דמוקרטיה הוא ''שלטון העם''. במאות השנים שעברו התגבשה הגדרה רחבה של המושג. הדמוקרטיה בימינו כוללת את עיקרון הכרעת הרוב, אבל גם את הבטחת זכויות האזרח כמו חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש ההתאגדות, שלטון החוק ושוויון בפני החוק (במיוחד של המיעוט). בדמוקרטיות של ימינו מתקיים העיקרון של הגבלת השלטון כדי למנוע עריצות ושרירותיות מצד השלטון (של הרוב) שעשויה לבוא לידי ביטוי בפגיעה בזכויות אזרח או בפגיעה בעצם הדמוקרטיה על ידי ביטול הבחירות וכו'.
ב
מגילת העצמאות לא מוזכר המושג דמוקרטיה, אבל מודגשים בה שוויון זכויות בהגדרה רחבה וכדי למנוע ספקות (המגילה נכתבה בעת מלחמת העצמאות) מודגשת שם הבטחת זכויות אזרח
... לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל... לא מוזכרים במגילה הכלים שבאמצעותם המדינה תבטיח את זכויות האזרח. אבל לדעתי אין ספק שמחבר המגילה ראה מול עיניו מדינה יהודית שלצד שלטון הרוב מובטחים בה העקרונות של שוויון בפני החוק, הגבלת שלטונו ומניעת עריצותו של הרוב.
לכאורה לגיטימי לחשוב שבדמוקרטיה נכון וראוי לחוקק מגבלות על הפרט כאשר מדובר באפשרות פגיעה בפרט אחר או בפרטים אחרים. כך למשל מוכרים (ומקובלים) החוקים נגד לשון הרע, נגד פגיעה בזכויות יוצרים וכדומה. אבל בכנסת הנוכחית עלו לאחרונה לדיון מספר הצעות חוק (שחלקן כבר הפכו לחוק) אשר עניינן הגבלת חופש הביטוי והחירויות של הפרט ושל אירגונים לפי השקפת עולם שהם מייצגים – לפי מיקומם במפה הפוליטית. הגבלת זכויות האזרח רק של חלק מהאזרחים. חלק מהצעות חוק אלה מטרתן לעקוף את העיקרון, שהיה מקובל אצלנו, של דחיית כניסה לתוקף – לתת זמן למיעוט להתארגן לשינוי.
בין אלה ספרתי לפחות עשרה חוקים או הצעות חוק שמנוגדים לעקרונות הדמוקרטיה: איסור החרם, ועדות חקירה פרלמנטריות, הגבלת תרומות, שקיפות התרומות, מדינת העם היהודי, תספורת הטייקונים, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שימוע לשופטים, חוק גרוניס והגבלת זכות העתירה.
לפני שנעסוק במהותם של מסע החקיקה הזה ראוי להדגיש שחלק מהחוקים האלה עלו לדיון ביוזמת חברי כנסת מהאופוזיציה.
מדינה יהודית ודמוקרטית?
אחד העקרונות החשובים שטמון במהותה של מגילת העצמאות הוא השילוב העדין בין יהדותה של המדינה ואופיה הדמוקרטי. לאורך השנים היה ברור לנו שהמדינה היא יהודית ודמוקטית ומעשה החקיקה דאג להגדיל את תחומי החפיפה בין שני המאפיינים האלה. אפשר היה לחשוב שהגיוני לחוקק חוק יסוד שיגדיר את השילוב הזה. אבל העיקרון הזה חסר בהצעת החוק החדשה (שהיא חוק יסוד). מצד אחד הצעת החוק עוסקת בהגדרת יהדותה של המדינה בצורה די מפורטת. אבל, מצד שני, אין היא עוסקת בפירוט מהותה הדמוקרטית של המדינה כלל, והיא גם לא מטפלת בהגדרת החפיפה בין שני מאפיינים אלה. למעשה בהצעת החוק כתובה הגישה שמדינת ישראל היא יהודית ואולי גם דמוקרטית (
מדינת העם היהודי).
צריך לקוות שההשמטה של פרטי המאפיין הדמוקרטי של השלטון במדינה היא מקרית ותתוקן בשלבי החקיקה הבאים. מצד שני, כפי שיתברר בהמשך המאמר יש סיבה לדאגה שלא זה המקרה. יש סיבה לדאגה שחשיבות הערכים הדמוקרטיים אפילו לא תישמר – שמעמדם יחלש.
חוק שדגל שחור מתנוסס מעליו
להלן מה שנכתב ונאמר על
חוק איסור החרם שאושר לאחרונה בכנסת:
- בהגדרה מהו ''חרם על מדינת ישראל'' נכלל גם חרם על אזור בשליטת ישראל. הכוונה היא כמובן לשטחים שנכבשו על ידי ישראל, שהמדינה לא טרחה לספח.
- החוק פוגע בעיקרון חופש הביטוי שהוא אבן יסוד של משטר דמוקרטי.
- החוק פוגע בעיקרון ההגנה על המיעוט והפרט שהוא אבן יסוד של משטר דמוקרטי.
- החוק מציב מגבלה מסומנת בצבע פוליטי – היא תחול על השקפה פוליטית מסויימת בלבד.
- החוק הוא בעצם כפיית עמדות הרוב על המיעוט.
- החוק אוסר חילוקי דעות בנושא ההתנחלויות שרובן הוקמו ללא דיון והחלטה של הכנסת והממשלה.
- מי שהצביע בעד החוק למעשה הצביע נגד הכרזת העצמאות.
- אין תקדים לחקיקה מהסוג הזה בעולם הדמוקרטי (אמנון רובינשטיין, חוק החרם: היום השחור).
- החוק האמריקאי שנזכר על ידי יוזמי החוק כדוגמה אינו אוסר קריאה או הטלת חרם נגד גופים פרטיים או נגד גופי ממשל אמריקאיים (בתוך ארה''ב) (Antiboycott Compliance).
ראובן ריבלין, יו''ר הכנסת מבכה את חוסר הצלחתו להגן על המיעוט, על היחיד מפני עריצות הרוב:
אוי לה למדינה היהודית והדמוקרטית ההופכת את חופש הביטוי לעוולה אזרחית,... ''סתימת פיות'' הופכת לפרקטיקה חוקית מקובלת... הוא בבחינת חרב פיפיות המאיימת לפגוע במעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית ולשחק לידם של כל אותם המקטרגים והמלעיזים על צביונה הדמוקרטי של המדינה היהודית.
...
הינני עומד בוש ונכלם בפני מורי זאב ז'בוטינסקי, על שלא עלה בידי להגן על אותו היחיד, האינדיווידואל, אותו הוא דימה למלך, מפני אגרופיו הפרלמנטריים של הרוב.
על פי דעתו של השר
דן מרידור החוק הוא כמו 'יריה ברגל':
'חוק החרם' עוזר לדה-לגיטימציה נגד ישראל... נלחמתי בכל כוחי לעצור את החוק, כמעט הצלחתי לשכנע את ראש הממשלה נתניהו בעניין, אבל בסוף החוק עלה ומשום כך התקזזתי.
...
זה חוק שיש בו בעיקר נזק לישראל. הוא עוזר לדה-לגיטימציה, והופך את התדמית של ישראל כמדינה שאוסרת על חופש ביטוי ואין בו שום תועלת. מי שמבצע חרמות זו קבוצה קטנה של אנשים. אני נגד חרם, אבל לא צריך למנוע בחוק. חיינו בלי החוק הזה 60 שנה, מה קרה פתאום? החוק יהפוך להיות נקודת חיכוך. למה להעלות נקודה שעוזרת לאנשים אולי להוסיף פופולריות אבל מזיקה למדינה? זה חלק ממגמה לצמצם אפשרויות של אנשים לומר את דעתם. זו פגיעה בחרויות בלי שום הצדקה. המדינה לא נהיית יותר דמוקרטית מחוק כזה, חבל. עלינו לתת לאנשים להתבטא, גם כשאני לא אוהב את דבריהם''.
החוק הזה פוגע בחופש הביטוי, בעיקרון שוויון בפני החוק ומבטא את עריצות הרוב. ראוי להדגיש שבין תומכי החוק היו כאלה שאיימו בחקיקה שתגביל את הבג''ץ אם יפעל בנדון.
הגבלת התרומות – עריצות הרוב
זה התחיל עם
חוק השקיפות שהגדיר על איזה תרומות זרות חייבות העמותות לדווח. לכאורה הרעיון שעמותות המקבלות תרומות מגופים זרים ידווחו על כך לציבור הוא רעיון חיובי וראוי. אלא שבאופן לא מפתיע, לא כל התרומות חייבות בדיווח. על איזה תרומות זרות החוק לא דורש דיווח? על תרומות של גורמים זרים שתורמים לעמותות מהימין.
לכאורה הארת הנושא של תרומות זרות הוא ראוי. ראוי שנדע שתרומות זרות מאפשרות פעילות ציבורית, גם אם אין לתורמים כל השפעה על הפעילות לה הם תורמים. החוק הזה מבדיל בין תרומות זרות שעליהן יש לדווח לבין אלה שלא. החוק נוסח כך שחובת הדיווח על פי החוק חלה על עמותות חברתיות ופוליטיות בשמאלה של הסקאלה החברתית-פוליטית. זה לא חוק תמים או שוויוני. זה חוק שמכין הגבלות על חופש הביטוי. זהו חוק שעוקף את עיקרון השוויון בפני החוק. לכן הוא חוק אנטי דמוקרטי.
את ההגבלות האלה מנסים להשיג בעלי הצעת החוק ל
הגבלת התרומות באמצעות אותן הגדרות שנוסחו בחוק השקיפות. הצעת החוק הזאת מכוונת לא רק לאיים על חופש הביטוי, לאיים בעקיפת העיקרון של השוויון בפני החוק, אלא מיישמת פגיעה בחופש הביטוי, בעיקרון השוויון בפני החוק ומיישמת את עריצות הרוב. לכן אלה חוקים אנטי דמוקרטיים.
הגבלת זכות העתירה
הבג''ץ עוד לא דן בעתירה נגד חוק החרם וכבר עולה לדיון הצעה להגבלת סמכויות הבג''ץ. לכאורה הצעת החוק (
הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – עותר ציבורי)) עוסקת בהסדרה פעילות הבג''ץ להגביל את תחומי הסמכויות המשפטיות של בג''ץ. אבל מי שקורא את הצעת החוק, את ההסבר להצעת ואת הצהרות בעלי הצעת החוק מבין שמדובר בהגבלת זכות העתירה שמוטלת רק על חלק מהאירגונים הציבוריים. איך יודעים?
ראשית היא מנסחת הגבלות או דרישות על פי חוק השקיפות והצעת חוק התרומות. אלה הגבלות או דרישות שפוגעות בעקרונות הדמוקרטיה. ההצהרות של יוזמי החוק בתקשורת והקשר בין החוק הזה ובין שני החוקים האחרים שהזכרתי מעידים מאיזה עותרים רוצים למנוע גישה לבג''ץ גם כאן הדבר לא נקבע לפי העניין אלא לפי העמדה הפוליטית של העותר. לכן גם הצעת החוק הזאת מאיימת לפגוע בחופש הביטוי של המיעוט במגרש הפוליטי ובעיקרון השוויון בפני החוק.
יש כאן גם ביטוי לנסיון למנוע עתירות נגד גורמי שלטון שלא אוכפים את החוק כראוי. הרי חלק ניכר מהעתירות מהסוג הזה עניינן שמירה על שלטון החוק (ושוויון בפני החוק). אבל העתירות האלה מבטאות עניין ואינטרס ציבורי. אני מאד מקווה שלפחות מניעת האפיק הזה לא תוגשם. אני גם מאד מקווה שלמתנגדי החוק מסיעת הליכוד, כמו
בנימין נתניהו ודן מרידור, יעמוד הכוח כדי למנוע את המהלך כולו.
המאמץ לפגוע ברשות השופטת
שינויים כדי לתקן ולשפר את איכותה ותפקודה של הרשות השופטת כאשר הם נעשים בזהירות ובשיקול דעת הם מעשה מבורך ומאד לגיטימי. אבל השינויים שגלומים בשלושת הצעות החוק שנדונות כעת בכנסת אינם בדיוק כאלה. זאת כאשר ידוע שלחלק ניכר מנבחרי העם אין ייצוג בוועדה לבחירת שופטים.
מטרת ''חוק השימוע'' היא לקבוע שימוע לשופטים בוועדת חוקה חוק ומשפט לאחר בחירתו על ידי הוועדה לבחירת שופטים, היא התערבות הרשות המחוקקת בענייני הרשות השופטת. זהו נסיון לפגוע בעצמאות הרשות השופטת, לפגוע בעיקרון השוויון בפני החוק.
החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים מיועד לשנות את תהליך הבחירה, למרות השינויים ששיפרו את התהליך בשנים האחרונות. הפעם גם החפזון הוא חלק מהסיפור. הכוונה היא לשנות תוך זמן קצר את הרכב בית המשפט העליון תוך התעלמות מהנוהג שהיה מקובל בכנסת שקיימת תקופת צינון, או המתנה, לפני שחוק חדש נכנס לתוקף. זהו חוק שיהיה מיותר אם וכאשר יאושר חוק השימוע. המטרה לחזק עוד יותר את שליטת הקואליציה בתהליך.
''חוק גרוניס'' בא לעולם כדי להבטיח את בחירתו של השופט גרוניס כנשיא בית המשפט העליון – עוד חוק פרסונלי. מי שזוכר יודע שמדובר בשינוי תיקון שצורף לספר החוקים ביוזמת שר המשפטים הקודם, הפרופסור
דניאל פרידמן. גם כאן נעלם העיקרון של תקופת הצינון.
מהדברים עולה כוונה להדיר חלק מהציבור מהשפעה על התהליך. אם יאושרו החוקים האלה זו תהיה גם פגיעה קשה בהפרדת הרשויות ובשלטון החוק. תהליך החקיקה ומהות הצעות החוק יפגעו בשמה הטוב של הרשות השופטת שהוא נכס יקר. לפי פרופסור אמנון רובינשטיין
... קיומה של הרשות השופטת העצמאית הוא הנכס הבינלאומי הגדול ביותר שיש למדינת ישראל. (
מבצע לחיסול הרשות השופטת).
סיכום
אנחנו נוהגים להתפאר בעובדה שיש אצלנו דמוקרטיה אבל לאחרונה נבחרינו ממהרים לחוקק חוקים שבמהותם מהווים פגיעה באיכות הדמוקרטיה – חוקים אנטי דמוקרטיים.
העיסוק בחוקים האלה מהווה מעין טענת שווא שהביקורת שמתבטאת בפעילות העמותות אותן החקיקה מבקשת למנוע, גורמים נזקים למדינה. זו טענת שווא משום שהנזקים נגרמים בגלל המעשים (או אי-העשייה) נגדם פועלות העמותות האלה. כדאי לשים לב לנזקים שגורמת החקיקה מהסוג הזה לדמותה הדמוקרטית של המדינה שהיא נכס בעל חשיבות רבה.
לא שכחתי שיש בתהליכי החקיקה האלה ביטוי לרצון הכנה לתקן כל מיני ''עיוותים'' (לפי דעתם של מרכיבי הרוב הנוכחי). זו מוטיבציה בהחלט לגיטימית. אבל כדי לעשות זאת לא צריך לחוקק פגיעה בזכויות יסוד שבמהותה של הדמוקרטיה ובמסורת המשטר הדמוקרטי שלנו. אם מישהו או ציבור כלשהו חש נפגע עליו לנצל את זכות היסוד שלו ופעול לתיקון העיוותים (אם צריך בחקיקה). אבל תיקון אמיתי לא אמור להתאפיין בהחלפת הנפגע. מי שמתלונן על פלישת הרשות השופטת לתחומן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת לא מתקן את הבעיה על ידי חקיקת פלישה של הרשות המחוקקת לתחומי הרשות השופטת.
אני בטוח שבין המעורבים בחקיקה האנטי דמוקרטית נמצאים אנשים כנים שערכי הדמוקרטיה חשובים בעיניהם. מצד שני ברור לי שבתהליך הזה מעורבים לא מעט מחוקקים שערכי הדמוקרטיה לא חשובים בעיניהם.
חקיקה אנטי דמוקרטית
