טוביה פרילינג: מי אתה לאון בֶּרזֶ'ה?

ד''ר דוד סיון

אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ (מסכת אבות ב', ה').

המאמר מבטא את ההתרשמות שלי מספרו החדש של פרופסור פרילינג (מי אתה ליאון בֶּרזֶ'ה, סיפורו של קאפו באושוויץ, היסטוריה, פוליטיקה וזיכרון, הוצאת רסלינג, 2009) שעניינו בירור השאלה מה ומי היה אליעזר, בנו של יצחק גרינבוים. זהו מחקר ייחודי המבוסס על תיעוד מגוון ונרחב. ייחודו הוא בכך שהוא מושתת בעיקר על תיעוד משני הליכים משפטיים שנערכו לאיש לאחר המלחמה שלא פורסם קודם לכן. פרופסור פרילינג אימת את התיעוד הזה מול התיעוד הגרמני במוזיאון אושוויץ. התוצאה היא מחקר מעמיק, נרחב ואמין מאד למרות שהוא לא מספק תשובות חד משמעיות לשאלות החשובות.

העניין שלי בפרשה נובע מן העובדה שהמחנך שלי בסוף תקופת התיכון היה בנימין (בניו) גרינבוים, שנחשב אז לדמות נערצת על הדור הצעיר. הוא היה האח הבכור של אליעזר. הופעת הספר היתה למעשה הזדמנות עבורי ללמוד על ההיבט הזה בחיי האנשים שקרובים אלי.

פולניה, צרפת וספרד

אליעזר גרינבוים נולד בשנת 1908, הפך קומוניסט כבר בגיל 17. על הרקע הזה הוא נשפט על פעילות מחתרתית ונכלא כבר בגיל 19, בעקבות הלשנה שמקורה בחוגי המפלגה. ... כבר אז קנה לעצמו אליעזר הצעיר שם של מערער על מנהיגות התא והספיק לרכוש לעצמו שונאים שחששו מעצמאות מחשבתו, מביקורתיותו ומלשונו החדה (עמ' 19). זהו מאפיין בולט, ''בעיה'', שילווה את אליעזר וכנראה ישפיע מאד על גורלו. העובדה הזאת לא הפריעה לו לעסוק בארגון חיי האסירים הפוליטיים בכלא לנצ'יצ''ה לשם נשלח. כאשר הוא השתחרר בשנת 1931 הוא הוברח לצרפת. בפריז הוא הצטרף לפעילות המפלגה הקומוניסטית ובין חבריו בתא המפלגה שם הוא פוגש דמויות שכבר פגש והכיר בפולין. במקביל לפעילות הפוליטית הוא משלים לימודי משפטים ובשנת 1936, בגיל 28, הוא הוסמך כעו''ד (עמ' 37).

בשנים 1938 – 1939 אליעזר משתתף במלחמת האזרחים בספרד. בעקבות התבוסה הוא חוזר לצרפת. אבל שם, יחד עם לוחמי חופש אידיאלסטים אחרים, הוא נעצר במחנה ''סיינט סיפריין'', עד שבמרץ 1939, הוא הורשה לשוב לפריז. אליעזר חזר לפעילותו הפוליטית ולעבודה בעיתון.

באפריל 1941 אליעזר נעצר על ידי המשטרה. הסיבה שנמסרה לו ולקומוניסטים אחרים היתה פעילות מחתרתית והשתתפות במלחמת ספרד. לאחר מספר שבועות ב''טורל'' הוא וחבריו מגיעים אל המחנה שנקרא ''בון לה רולאנד''. כבר בראשית הדרך המחבר חושף בפנינו את שמות חברי קבוצתו, מהתא הקומוניסטי הפולני בפריס כי יש להם תפקיד חשוב בעלילת חייו של אליעזר (עמ' 80).

בתחילת הדרך בוחרים חברי הקבוצה הקומוניסטית באליעזר להיות ראש בלוק (צריף) ובהמשך לראש המחנה כדי שייצג אותם, ואת האסירים היהודיים, בפני שלטונות המחנה. אליעזר נבחר בגלל התחושה שהוא ניחן בכישורי מנהיגות טבעית. תפקידו כלל טיפול בצרכי האסירים כולל מאבק לשיפור תנאי החיים מול השלטונות, ואירגון חיי החברה ואירועי התרבות במחנה. בתוך כל זאת הוא ניהל פעילות מחתרתית שאחד מיעדיה היה לארגן בריחות מהמחנה. אליעזר לא הסתפק באירגון אלא לקח חלק פעיל בפעילויות החברתיות-תרבותיות עצמן.

החודשים בבון לה רולאנד היו תקופה ''נעימה'' לעומת מה שחיכה לאליעזר וחבריו באופק. כבר אז הוא עורר סערה בין חבריו חסידי בריה''מ. באחת ההרצאות שאליעזר נשא בפני חבריו על המצב המדיני, נוצר רושם שהוא מטיל ספק ביכולתה של בריה''מ לנצח את האויב הנאצי. דבריו אלה עוררו סערה ובכרטיס ההתנהגות של אליעזר נרשם כשל. ה''חטא'' הזה, רדף אותו לאן שלא פנה. לקראת סוף יוני 1942 אליעזר וקבוצתו מגורשים למחנות הריכוז, כאשר רבים מהם הגיעו לאושוויץ, בפולניה שממנה ברחו לפני המלחמה.

אושוויץ-בירקנאו

ב-‏30 החודשים הבאים עסקו חברי הקבוצה במלחמת הישרדות אכזרית במערכת המחנות אושוויץ-בירקנאו. במציאות הזאת חברי הקבוצה קומוניסטית-פולנית בקשו לדאוג למינויו של אליעזר לתפקיד קאפו בבלוק מס' 9 בבירקנאו, בגלל הכרותם רבת השנים עם אליעזר ובזכות נסיונו ''המקצועי'' במחנה בון לה רולאנד. אליעזר מנסה להתחמק אבל חברי הקבוצה פונים בכל זאת למפקד שימנה את אליעזר. לאליעזר לא נותרה ברירה והוא מבין שעליו לקבל את הדין, אחרת חייו יהיו בסכנה.

כחלק מרכזי מתיאור חיי היומיום של אליעזר, המחבר מתאר בפירוט רב את שמות חברי הקבוצה, מיקומם במחנה והתפקידים שלקחו על עצמם. בהמשך כאשר הוא מתאר את הבירורים והבירורים המשפטיים שנערכו לאליעזר המידע הזה יאפשר הערכת עדותם מול עובדות המציאות. הקבוצה פועלת להגדלת מספר התפקידים שבידיה על חשבון קבוצות אחרות ובמיוחד כדי להחליף פושעים פליליים.

האסירים לא הסתפקו בהשתתפות בניהול חיי היומיום כפי שקובעת הנהלת המחנה. לאט, לאט מתגבשות הקבוצות השונות, במיוחד קבוצתו של אליעזר, לפעילות מחתרתית. הקבוצות האלה הקימו אירגון גג בינלאומי.

לאחר כמה חודשים בתפקיד הוא הצליח להשתחרר ומתמנה לתפקיד אחר במערכת – רשם בבלוק אחר ונפרד מחבריו בבלוק 9. אליעזר הרגיש הקלה כי הוא כבר לא הוא מנהל את חיי היומיום של האסירים. אך גם בתפקיד הזה יש לו השפעה על גורל האסירים. לא עובר זמן רב ואליעזר נקרא על ידי חברי הקבוצה, לחזור לתפקידו הקודם בבלוק 9.

יבישוביץ

בערך במרץ 1944 התברר לאליעזר שמעבירים אותו למחנה אחר בתוך המערכת אושוויץ-בירקנאו. המחנה הזה הוקם במרחק של כ-‏7 ק''מ מצבר המחנות (אושוויץ-בירקנאו) הראשי. יעדו הראשי של המחנה היה להעביד את האסירים במכרות הפחם שהפעילה התשלובת ''מפעלי הרמן גרינג''.

גם ביבישוביץ פעלו תאי מחתרת שהיה להם מידע על המתרחש בתאי המחתרת במחנות האחרים. האסירים נעזרו בעובדים שבאו מחוץ למחנה כדי ליצור קשרים עם אנשים ואירגונים מחוץ למחנה ולנצלם לצרכיהם. למרות שמצב האסירים היה בכי רע אפשר להעריך שהעובדה שהמחתרת השיגה השפעה או שליטה בבעלי התפקידים מנעה התדרדרות נוספת (עמ' 126). תאי המחתרת עסקו גם במיתון התנהגותם של הקפואים, בהשגת תוספות מזון, באירגון בריחות ובנסיון לחבל במידת האפשר בעבודת המכרות ועוד.

אליעזר ניסה להתחבר לפעילי תאי המחתרת כדי לתרום את חלקו אך מקבל כתף קרה. כל זה קרה למרות שהוא הגיע למחנה עם סוג של ''חותמת כשרות'' ממנהיגם (יאנקל האנדלסמן) בתקופת פריז (עמ' 130). הוא קושר את זאת לשמועות ששמע עוד בבירקנאו בדבר בדיקה שנערכת, שלא בפניו, על אופן תפקודו כראש בלוק. גם לשם רדפו אותו שמועות על פגמים חמורים בהתנהגותו ובתוכם מה שנראה כקשריו ההדוקים עם הנאצים ועם גורמים מפוקפקים אחרים (עמ' 123). זה כמובן מסביר את הקשיים בהם נתקלו מאמציו להשתלב במערכת הפוליטית-חברתית במחנה. גורם נוסף שהפריע היתה העובדה שהוא הגיע הרבה אחרי הראשונים (שהגיעו באוגוסט 1942) והרבה לאחר שהם כבר הספיקו להתארגן.

אליעזר גם ניסה לברר מה מסתירים ממנו ומה היו תוצאותיה של הבדיקה. התשובה שהוא קיבל היתה מעורבת אבל היו (למשל ויקטור מאליק) שאמרו לו שוועד המפלגה הטיל עליו חרם על 'הריגה, עינוי והכאת חבריו המסכנים במחנה בירקנאו' (עמ' 131). מתפתחת אצל אליעזר התחושה כי מעשים שעשה במסגרת התפקידים שמילא... מלווים אותו כעננה שחורה וכבדה (עמ' 132). הקורא מבין שמצבו של אליעזר לא ברור. מצד אחד התדריך שקיבל עם צאתו מבירקנאו ו''חותמת הכשרות'' שיש בידו מסמנים שהכל בסדר. מצד שני בקבוצת ההזדהות הטבעית שלו דוחים אותו ומסתייגים ממנו. לכן כאשר קוראים את הדברים מקבלים תחושה שבין חבריו הקומוניסטים מתארגנת קנוניה בולשביקית.

בתוך זמן קצר מתברר לאליעזר שיש לו סיבה לדאגה לעתידו ביבישוביץ. בצר לו אליעזר העדיף אליעזר לשמור על ''פרופיל נמוך'' בקשריו עם תאי המחתרת של חבריו (הקומוניסטים); הוא העדיף לפעול באופן עצמאי ליצירת קשרים עם החוץ. גם ביחס למחנה הזה מספר לנו המחבר על הנפשות הפועלות; על האנשים שמילאו תפקיד בניהול חיי היומיום של שאר האסירים; על אלה מביניהם שאליעזר פגש ועל תפקידם בחיי היומיום, במיוחד בתאי המחתרת, ועל קשריהם (בעבר ובהווה) איתו.

בראשית ינואר 1945, כותב פרילינג, כבר אי-אפשר היה להתעלם מההפצצות של האמריקאים במחנות קרובים, ומההתקדמות-התקרבות הצבא הסובייטי. הנאצים החלו להבין שימיהם ספורים. למרות זאת הם לא רצו לוותר על השמדת היהודים ששרדו עד אז במחנות. ''הפטנט'' שלהם היה צעדות מוות. למעשה מדובר היה ב''סתם'' העברת אסירים ממחנה ריכוז למחנה ריכוז אחר: מאושוויץ לבוכנוולד ומטהאוזן, מבוכנוולד לברג-בלזן וממיידנק לאושוויץ וכו'. למשימה הזאת היתה מטרה אחת באמצעות תלאות המסע בשיא החורף. כל מי שלא יכול היה להמשיך בצעדה נרצח ביריות.

המחבר מספק לנו כמה נתונים דמוגרפיים: ביוני 1944 היו ביבישוביץ כ-‏3,000 אסירים ובמפקד לפני היציאה לצעדת המוות נותרו רק 1948. מתוך אלה הגיעו לבוכנוולד, שרדו את צעדת המוות רק כ-‏500 אסירים ואליעזר ביניהם. רק כ-‏25% אסירים שרדו את צעדת המוות במהלך השליש האחרון של ינואר 1945 (עמ' 133 – 135). בדרך לבוכנוולד, בקטע הנסיעה בקרונות רכבת פתוחים (בשיא החורף) דאג אליעזר וטיפל לפחות באחד מחבריו שהיה חולה. הודות לטיפולו של אליעזר האיש ניצל (עמ' 140).

בוכנוולד

בבוכנוולד, מערכת של כ-‏130מחנות, היתה עבודת המחתרת יחסית פשוטה יותר משום שהמצב בחזית פגע במוטיבציה של הנאצים שהחלו (גם כל אחד מהם באופן פרטי) לחשוב על הישרדותם. גם בבוכנוולד פעלו תאי מחתרת שהתפלגו לפי הלאום והגישה הפוליטית של חבריהן. כמו בבירקנאו מקודם בין המטרות העיקריות של תאי המחתרת בבוכנוולד היו לשבש את תיפקודם של המנגנונים הנאציים כאשר במוקד היה שיבוש הליכי הפינוי שלאחר ''צעדות המוות'' שמטרתם היתה להרחיק את האסירים מסכנת הכיבוש ולהמשיך בהשמדתם, אפילו עד הרגע האחרון. בתקופה הזאת נהרגו כ-‏55% מכלל האסירים שעברו במחנה – פעילות השיבוש השפיעו לטובה על שיעור הניצולים (עמ' 139).

מטרה נוספת של תאי המחתרת היתה לחבל בפעולת מפעלי החימוש בהם עבדו האסירים ובאירגון מאגר נשק לעת הצורך. הנשק יועד לבצע השתלטות על מערכת המחנות עוד לפני הכיבוש כדי ללכוד עשרות אנשי אס-אס שלא הצליחו לסגת או לברוח מהמחנה.

כאשר הגיע לבוכנוולד, החל אליעזר לחפש את האנשים שהכיר, בעיקר אלה שפעלו בתאי המחתרת במקום. כמו גחלילית הנמשכת לאור, כך גם הוא נדחף ונמשך אהדדי אל אותם אנשים ואל אותם תפקידי הנהגה ומחתרת אשר תוך כמה ימים הוא מצאם והם מצאו אותו (עמ' 136). למרות הבלגן שאפיין את התקופה הוא שוב התמקד בפעילות המחתרתית וזו הגלויה של חבריו ובהסכמתם. מצד שני השמועות וההאשמות שליוו אותו עוד מבירקנאו המשיכו להתעבות ולצבור תאוצה. לאט, לאט ... התברר לאליעזר שהעננה שריחפה מעל לראשו לא רק שלא התפזרה, אלא שהיא התגלגלה בעננה שהיתה דחוסה ואפלה עוד יותר (עמ' 140). במהלך התקופה היה אליעזר קורבן למעשה לינץ' כחלק פרטי ממעשי הנקמה הרבים שבוצעו נגד נושאי תפקידים למיניהם.

מתוך רצון להבין את העניין פנה אליעזר הנהגת תא המפלגה הקומוניסטית הפולנית במחנה וביקש שיערך לו בירור רשמי, גלוי ויסודי. בעקבות הפניה החל בירור שני, אלא שהפעם פרטיו ועיקריו היו שקופים לאליעזר במידת האפשר.

בירורים, ''משפטי חברים'', כאלה התנהלו במחנות שונים בחודשי קיומם האחרונים. תא המפלגה הקומוניסטית בחר שלושה חברים שערכו את הבירור ואיתרו את המאשימים וההאשמות. מקורן העיקרי של ההאשמות היה מתוך שרידי הקבוצה הצ'כית שהגיעה לבלוק 9 בבירקנאו כאשר אליעזר היה קאפו. הרשימה שהוכנה לא היתה מחמיאה במיוחד והיא כללה גסות רוח והכאת אנשים ללא סיבה, העדפת פולנים והתעללות בצ'כים, גניבת מנות מזון מאנשים והשתתפות בסחיטת כספים ודברי ערך. אליעזר הודה רק בחלק מהמעשים שיוחסו לו, 'היו לו שלושה שבועות שחורים'. הוא טען שהיו לו כמה מקרים שהיכה אסירים אבל שבהמשך השתפר המצב בבלוק.

מה שבלט בבירור הזה היה שלאחר התקופה השחורה הזאת הוא התבקש על ידי אדם מוערך (דימנסקי), שגם היה הממונה עליו באותה העת, להמשיך למלא תפקידים במחנה. בסופו של דבר סיכמו שופטיו שהם לא רואים שאפשר ליחס לו משהו יוצא דופן על רקע המציאות של בעלי התפקידים – כנראה שהם זיכו את אליעזר מחמת הספק.

התוצאה היתה שהותר לו לחזור לפעילות הערה שהתנהלה בתא המחתרת המפלגתי. כחלק מפעילות זו אליעזר שותף בסוד התוכנית להשתלטות מזוינת – הוא כנראה היה אחד מראשי הפעילות המחתרתית ואף היה חלק מנציגות התא בהנהגה הבינלאומית של המחתרת. בנוסף הוטלה על אליעזר שליחות על ידי הממשלה הפולנית הגולה: הוא מונה כשליח מנגנון התעמולה של המפלגה בפריז שתפקידו היה לשכנע גולים לחזור לפולין ולהשתתף בתהליכי קידום החזון. תפקיד זה היווה נקודת זכות בברורים, או ובמשפטים שמסתבר, עוד יבואו.

היה בבוכנוולד עוד הליך ברור עם אליעזר. הקבוצה הלאומנית (מרכז-ימין) התלוננה על העקפת הקומוניסטים על פני הלאומנים. אבל העדפה מן הסוג הזה קיימת בכל מצב לא כל שכן בתוך מלחמת השרדות. גם הבירור הזה הסתיים ללא הרשעה.

על פי התפתחות הדברים המתוארת בפרק על תקופת בוכנוולד, היה לאליעזר בסיס להעריך שמצבו עוד ישתפר. אבל כפי שמספר לנו טוביה פרילינג הסיבוב הבא (הרביעי) של ברורים כבר החל לצבור תאוצה.

משפט החברים

ההליך המעין משפטי שהחל כבר בסוף מאי 1945 נוהל על ידי ועדה מטעם המפלגה הקומוניסטית הפולנית בוורשה, בוכנוולד ופריז והסתיים בספטמבר של אותה השנה. הפרוצדורה התנהלה בכתב ובעל פה וחלקים ניכרים ממנה לא היו שקופים לאליעזר – הוא לא היה נוכח. התהליך כלל הצגת האשמות, גביית עדויות וחקירת עדים. הצהרת הפתיחה של גרינבוים, שאלות כלפיו והתכתבות עמו נפרסו מ-‏3ביוני ועד 22 באוגוסט, וב-‏13 באוגוסט נערכה לו חקירה צולבת... האשמות שהועלו עתה היו הרבה יותר מפורטות, מערך העדים צפוף יותר,... הפעם גם תשובותיו של אליעזר להאשמות היו מפורטות יותר, וקשה שלא להתרשם הן מרמת בקיאותו במתרחש בפעילות המחתרתית באושוויץ והן ממידת מרכזיותו באירועים (עמ' 147).

פרילינג משרטט מעין ''כתב אישום'' שכלל חטאים אידיאולוגיים, אלימות מילולית וגסות, מניעת עזרה מחברים לתא, גניבת מזון, מניעת טיפול רפואי, התעללות באסירים, הכאת אסירים בצורה חמורה, שליחת אסירים לתאי הגזים ושותפות בהריגה או ברצח. מהצהרת הפתיחה שלו, עולה בקיאותו של אליעזר בנעשה סביבו ובמפלגה. הבקיאות הזאת מתייחסת גם לאירועים ולמציאות שקדמו למלחמת העולם, והם משתרעים על פני תקופה ארוכה יחסית שהחלה בראשית שנות ה-‏30 בפריז דרך מלחמת האזרחים בספרד, מחנה בון לה רולאנד בצרפת וכמובן בבירקנאו. מדברים אלה על הבירור המפלגתי (פרק 11), מתברר שאליעזר לא היה דמות שולית בין האסירים שבמערכת המחנות באושוויץ-בירקנאו, עד שהגיע ליבישוביץ.

מהצהרת הפתיחה ניתן לראות שעמדתו מעוגנת ברקע הכולל של האירועים ושבקיאותו בפעילות המחתרתית היא רבה. מתבררים קשריו עם שותפים לדרך כולל אותם אנשים שהיו דמויות מרכזיות בין העדים. ברור היה לאליעזר שבקבלו את התפקיד הוא נעשה חלק ממערכת הרדיפות של האס-אס... את זה לקחנו בחשבון כבר בתחילת שהותנו בבירקנאו... כחלק מההחלטה המודעת להוות חייץ בין מפקדי המחנה ואסירי הבלוק וכדי ... לעשות כל שאפשר כדי להציל,... קודם כל את חברי הקבוצה (עמ' 153).

יש בדברים האלה הסבר ''מניח את הדעת'' מדוע מדי פעם חייב קאפו להכות אסירים. הרי אחרת הפרת כללי הצריף היתה עשויה לגרור טיפול הרבה יותר קשה (כולל הרג ורצח) אם היתה נשארת לטיפולו של מפקד הבלוק. חלק ממעשיו למען אסירים אחרים ''זיכו'' אותו בנחת זרועו של מפקד הבלוק האכזר. אליעזר ציין כי תיאורו בכתב האישום כאדם נקלה לא מתיישב עם העובדה הזאת ועם עוצמת מעורבותו בלב הפעילות החשאית. כך גם העובדה שחבריו לדרך הם שדאגו שימונה לקאפו לא רק פעם אחת מקרית.

אליעזר העלה בהצהרה הזאת גם את הסוגיה העקרונית: האם מותר לחברי המפלגה במחנות לקבל את התפקיד של מנהל בלוק, קאפו, או של מנהלי עבודה ולהפוך את עצמם לחלק ממכונת הרדיפות וההשמדה. הוא טען כי טקטיקה זו אפשרה לעשות הרבה טוב ובשורה הראשונה להציל את הצוות (עמ' 174) מדוע קודם את הצוות? התשובה שלי [דוד סיון] היא שבמלחמות ההישרדות, ולא רק בהן, 'עניי עירך קודמים'. הדילמה שניה הקשורה ב''לקיחת תפקיד'' נעוצה בהעדר היכולת לעצב את כללי המשחק שהכתיבו הנאצים. מצד שני בלי שינוי הכללים ברור שהצלת אחד באה על חשבון אחד אחר. מכך נובעת המסקנה שבעל התפקיד היה צריך להפעיל כוח כי אחרת הנאצים (שהעדיפו למנות פושעים) היו מונעים מן האסירים להשתלב במערך הזה כדי לעשות טוב ולהציל את הצוות. כדי לא להשאיר ספק אליעזר סיפק רשימת עדים שלדעתו היו אמורים לדעת מה עשה ומה לא, כי הם היו איתו בחלקים משמעותיים של התקופה הרלוונטית.

פרילינג מציג פרטי פרטים ממהלך החקירה כדי לרדת לשורש ההאשמות ולהבין את משמעות המסקנות, פסק הדין, של החוקרים. מן התיעוד הנרחב של עמדתו של אליעזר ועמדותיהם של העדים בהליך מתברר שמדי פעם עמד אליעזר במבוכה גדולה: גם העובדות,... וגם הפרשנויות שהעלו העדים היו לא פעם שונות מאד ממה שאליעזר הביא גם בהצהרת הפתיחה וגם בשלבים אחרים. אבל ממשיך המחבר ומדגיש כי היו גם כאלה שעמדו לצידו, בגלוי, באופן הישיר ביותר, ותמכו בגרסתו (עמ' 176). למרות העדויות התומכות מתקבל הרושם שבפועל אליעזר מודר מפעילות התא המפלגתי בשלב די מוקדם לאחר התארגנותו בסמוך לבואם לאושוויץ-בירקנאו ביוני 1942. מנגד מעדותו של עד מרכזי (עמנואל מינק) עולה דווקא העובדה שהתא התארגן רק בקיץ 1943 (עמ' 203).

אליעזר נלחם על חפותו מול ההאשמות שהיו כבדות ביותר. עדות על תחושתו שמצבו בעיני החוקרים חמור ובמקביל על אמונתו בחפותו היא הבקשה-תביעה להחזירו לפולין לאלתר, גם אם הם סבורים שהוא בן מוות (עמ' 209). הבקשה הזאת נכללה במכתב שכתב לחוקריו ביולי 1945. אבל לאחר הליך שהיה שקוף רק באופן חלקי קבעה הועדה את מסקנותיה, את פסק הדין (עמ' 223 – 224) שלה שהיה חריף וחד משמעי שעיקריו מוצגים להלן:

בהרצאה בבון לה רולאנד העיז אליעזר לדבר על מפלה אפשרית של בריה''מ – יצר פאניקה.
אליעזר נמצא אחראי ישיר להריגתם של מאות אנשים באמצעות אלה ושלח אנשים לגז כשהיה יכול להצילם.
אליעזר היכה אנשים באכזריות ובכך גרם למותם של מאות.
אליעזר נמצא אשם באנטישמיות יהודית.
אליעזר הקפיד לבצע את פקודות האס-אס. הרי העובדה שתמיד היה מפקד בלוק... מאשרת את חוות דעתם של מאשימיו,... (עמ' 224).
לא המפלגה היא שהחזירה אותו לפעילות בבוכנוולד אלא התערבות אישית של שני חברים.

פסק הדין תמוה בעיקר בגלל הקביעה הלא נכונה שאליעזר תמיד היה ראש בלוק. בלט בו גם חוסר ההתייחסות לדברים שאליעזר כתב או אמר במהלך תקופת החקירה; כאילו כל אשר אמר להגנתו היה מופרך עד כדי כך שלא היה ראוי להזכירו בפסק הדין. לא היה בפסק הדין כל זכר לבקיאותו במה שהתרחש במהלך תקופת שהותו בבירקנאו. על רקע פסק הדין החמור – הריגת מאות אנשים (2#, 3#) תמוהה העובדה שהחוקרים לא קיבלו את בקשתו לחזור לפולין 'גם אם הוא בן מוות'. לכן למרות שקשה לטעון ''הוא זכאי'' הרי שקשה להשתחרר מהתחושה שפסק הדין נתפר מראש.

''חבר השופטים'' לא הסתפקו בכך והוסיפו עוד כמה מילים בכתב יד ''הבהרה''. מכתב היד עולה שאליעזר בעצם לא היה ממש שייך למפלגה אלא בתקופה קצרה בשנים 1937, 1938. נטען שם שהוא הוצא מהמפלגה בעקבות שבירתו בתקופת מעצרו בלצ'יצ'ה לפני בואו לפריז.

גזר הדין היה חד וקצר: גרינבוים הוציא את עצמו מחוץ למסגרת המפלגה ולעולם לא יוכל לחזור אליה.

הבירור המשפטי בצרפת

בראשית הקיץ של 1945 הגיע אליעזר לצרפת כאחד מעשרות אלפי עקורים-פליטים, כאשר צרפת מתקשה לספק את צרכיהם של בניה הצרפתים. הם ביחד עם הזרים היוו נטל כבד על צרפת (ועל ארצות אחרות). בפריז, בה הוא מתגורר, נערכים ''משפטי הבוגדים'' – משפטו של הגנרל פטן ומשפטיהם של אנשי משטרו. תשומת הלב של התקשורת והציבור התמקדה בשאלות הקשורות בהעמדתם לדין. זו ודאי לא היתה אווירה נוחה עבור אליעזר וזה אולי מהווה הסבר נוסף לבקשתו (שנדחתה) שיחזירו אותו לפולין.

המציאות בה נמצא אליעזר מכבידה הרבה יותר. תוצאות הברור שעורכת לו המפלגה מאיימות לנתק אותו ממרכז חייו – המפלגה. בפריז, בעקבות הברור, בחרו ''חבריו'' להתרחק ממנו. למרות הבידוד ניסה אליעזר למלא את התפקיד התעמולתי שהוטל עליו על ידי המפלגה בפולין. כך בסוף אוגוסט בדרכו לעבודתו, לא רחוק מביתו הוא שמע צעקות: עצרו אותו! עצרו אותו! הנה הרוצח מאושוויץ(עמ' 239). השניים שעוררו את המהומה שנוצרה ואת מעצרו של אליעזר היו: יעקב ז'בה ואליהו פאקין שטענו שהם מכירים את אליעזר מבירקנאו. למעשה מאותו היום נאלץ אליעזר להתמודד עם תהליך משפטי נוסף, החמישי.

בניגוד לברורים הקודמים הפעם היה ההליך המשפטי הוגן, שנוהל בפיקוח של שופט חוקר, עם תביעה והגנה כפי שראוי שיהיה בהליך משפטי. בעמודים הבאים מפרט המחבר, טוביה פרילינג, את העדויות החשובות ומתאר את העדים. מסתבר שחלק מהעדים שהשתתפו בברור הפולני שינו את עמדתם – הפעם עמדתם היתה הרבה יותר לטובת אליעזר. עוד התברר שחלק ניכר מהאנשים האלה הציגו ''עדויות שמיעה'' בלבד. מצד שני חלק מאותם אנשים שהכירו את עברו של אליעזר מנסיונם האישי תיארו את אליעזר כדמות חיובית.

בשלב הראשון התברר שלפחות חלק מעדותם של ז'בה ופאקין היתה ''עדות שמיעה''. מסגיריו של אליעזר הודו בפני בית המשפט שלא היו בבלוק של אליעזר, הם לא ראו בעיניהם את מה שהם מייחסים לו ובמה שהם ייחסו לו, היו לו תשובות... (עמ' 249). הסתבר שהפרשה הרבה יותר מורכבת ממה שהציגו המאשימים. עוד הצליחה ההגנה להראות שיש משהו שמונע מעדים להעיד.

המאמצים של המשפחה, הסנגור אנדרי באלו ומקורביה הופנו עתה לחיפוש עדי הגנה כדי לשפר את מצבו של אליעזר. בסופו של דבר המאמצים נושאים פרי – נמצאו עדים כאלה. עדים אלה נתנו אישור לדבריו של אליעזר כדלקמן: אליעזר מונה ביוזמת חבריו, בלוק 9 תחת השפעתו של אליעזר היה הטוב ביותר במחנה, אליעזר לא הרג איש והשתתף בעבודה האנטי-נאצית (אירגון בריחות), הוא עזר לאסירים במיוחד לאלה מבון לה רולאנד, אליעזר הציל אסירים ואליעזר גם הוכה באכזריות על ידי מפקד הבלוק (עמ' 293 – 295). עדויות אלה ועדות נוספת שבעצם הברור שנערך בבוכנוולד לא העלה דבר, שאליעזר הורשה להשתתף בפעילות מחתרתית ועזר לאסירים, שינו את מצבו לטובה. כתוצאה הוא רכש שם חברים רבים במיוחד מבין אלה שהיו חבריו לנשק בספרד (עמ' 304).

למרות האווירה הנקמנית שאפיינה את פריז ואת צרפת בכלל, העדויות האלה העמידו את פסק הדין בברור הפולני באור לא חיובי. מסתבר שכאשר ההליך המשפטי היה יותר הוגן, ומשקלן של עדויות השמיעה נלקח בחשבון, התוצאה היתה יותר מאוזנת. פתאום אליעזר הוא כבר לא מפלצת אכזרית ואולי, רחמנא ליצן, אנושי. למרות שהם התחילו הליך משפטי, הצרפתים כנראה לא ממש רצו למצותו עד תומו: באביב 1946הם הודיעו שאין בסמכותה של מערכת המשפט הצרפתית לדון במעשים שהתרחשו בחו''ל, על ידי אזרח זר (אליעזר), כנגד זרים אחרים.

זה היה מעין נצחון פירוס משום שהתברר שלא רק הפולנים לא רוצים בנוכחותו, אלא גם הצרפתים לא. נוצר הצורך לחפש ארץ מקלט. בתאריך סמלי, הראשון במאי, מגיע אליעזר לארץ ישראל עם סרטיפיקט שניתן לו על ידי אגודת ישראל.

בארץ ישראל

השמועות הרעות על עברו של אליעזר הגיעו לארץ עוד לפני אליעזר – השמועות רדפו אותו גם לארץ. העיתונות, הפוליטיקאים ובתי המשפט עסקו בנושא בעלי התפקידים במחנות הריכוז באינטנסיביות רבה במהלך העשור הראשון והשני לעצמאות ישראל. יותר מאשר במהלך תהליכי הברור הקודמים מעמדו הפוליטי של יצחק גרינבוים (בעבר ובהווה) הפך את הפרשה הפרטית של אליעזר לפרשה ציבורית.

אליעזר חש את הצטברות השמועות והעדויות וכנראה הבין שצפויים לו ימים קשים גם בארץ. באווירה שנוצרה הוא העדיף לבלות את מרבית זמנו בבית הוריו בירושלים ולהקדיש את עיתותיו לכתיבה שכנראה החל בה עוד בכלאו בצרפת. מטרתו היתה, כך נראה, להיחלץ מטיפולן של רשויות חוק ומענישה ולהחזיר את עצמו למעמד לגיטימי בחברה, ובעיקר את האמון בגירסתו שפעל נכון. כפי שמספר לנו המחבר, אליעזר עשה זאת בגילוי לב ובצורה ברורה ורהוטה. להלן קטע מהמשל והנמשל שכתב כדי להסביר את מהותן של הדלימות איתן התמודד כקאפו בחיי היום-יום:

כל אחד מאתנו בוודאי ראה בקולנוע תמונות של אוניית נוסעים הנטרפת בלב ים. בהלה על הסיפון; הנשים והילדים קודמים; המון-אנשים, שדעתו נטרפה עליו מרוב פחד, מתקיף את סירות-ההצלה; כושר המחשבה נעלם. נשארת רק שאיפה אחת – לחיות! וליד הסירות עומדים הקצינים והאקדחים ביד ועוצרים בהמון ויריות נשמעות.
...
אנחנו חיינו ימים, שבועות ושנים על סיפון האונייה הטבעת. השיירות המגיעות יום-יום היו פורקות על הסיפון המוני אנשים חדשים, חדורים שאיפה אחת – לחיות! הבהלה הייתה פורצת בכל הזדמנות: הצלה, חיים. שמא תשמש צלחת מרק נוספת כסירת-הצלה, או נעל טובה יותר, או עוד כותונת אחת.

ואנחנו, בעלי התפקידים, היינו עומדים ליד דוד המרק כליד מעיין-חיים... יום יום לעיני כולם היו מתים בני אדם מרעב. כל אחד ידע שגם הוא עתיד למות ברעב. ולכן יש לאכול בכל מחיר! לא היינו מחלקים חלב - היינו מחלקים חיים.
עמ' 322 – 323

במציאות הזאת צריך היה בעל התפקיד, כמו רב החובל, להבטיח את הסדר ואת הביטחון מול שרירות ליבם של החזקים. הבהרת הדילמה האכזרית הזאת היתה ודאי משמשת את אליעזר ככלי להתמודדות עם המאשימים. אבל אלת הגורל פטרה את אליעזר מהצורך להשיב או להתמודד עם מערכה משפטית נוספת כי הוא נהרג בקרבות על רמת רחל במאי 1948.

המחבר מספר לנו שגם בארץ, כמו בצרפת בתקופה שאליעזר נעצר, נתפסו ברחובות אנשים שמישהו זיהה ככאלה שמילאו תפקיד של קאפו במחנות הריכוז. בין הניצולים היו כאלה שחשו צורך לסגור חשבונות – צורך להעמיד לדין. לכן כבר בראשית דרכה, בשנת 1950, חוקקה המדינה היהודית את ''החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם'', גם כדי להעביר את הטיפול בנושא מהרחוב לבתי המשפט. במהלך השנים הוגשו מאות תלונות למשטרה, ועד בערך אמצע שנות ה-‏60 נערכו בארץ כמה עשרות משפטים על פי החוק הזה. חלק מן המשפטים האלה הסתיימו בזיכוי וחלקם בהרשעה בעונשי מאסר (עמ' 406).

משפט אחד כזה הסתיים בגזר דין מוות שבסופו של דבר לא בוצע. בין השופטים ישב שופט, יוסף לם, שהיה גם ניצול שואה, גם חבר כנסת בעת חקיקת החוק וגם התנגד לגזר הדין הקשה. העובדה הזאת מראה שהויכוח על חומרת העונש להם ראויים ''הקורבנות'' חצה מחנות. אליעזר לא זכה לחיות כדי לעמוד בפני בית משפט בפעם החמישית. לכן בעצם פרשת 'ליאון בֶּרזֶ'ה' הסתיימה.

המערכת הפוליטית נשאבה לעסוק בנושאים הקשורים בשואה כמו טיפול בשאלה מי עשה, כמה ולמה כדי להציל את יהדות אירופה. גם ההזדמנות שנפלה לידם של יריבי יצחק גרינבויום מתקופתו בסיים הפולני נוצלה על ידי חוגים שונים. המחבר מפרט את התפתחות העניינים בחזית שפתחו חוגים באגודת ישראל ומראה שמנגנוני ההגנה, ההרדמה והטישטוש פעלו גם על מנהיגי החרדים; גם הם כמו הציונים לא הפנימו את המשמעות המלאה של מה שנודע להם על מעשי ההשמדה.

סוף דבר

פרופסור פרילינג מוליך אותנו בזהירות רבה דרך השלבים החשובים בפרשת חייו של אליעזר. הוא עושה זאת תוך שהוא מתעכב על פרטי פרטים כאשר צריך, כדי שנבין במידת האפשר את שיאי הפרשה – תפקודו של אליעזר במחנות הריכוז והברורים השונים שנערכו לו. כאשר הוא מוצא שצריך, הוא חוזר על הפרטים כדי שהקורא לא יצטרך לחזור ולחפש בחלקי הספר האחרים. כנראה שבמקרה הנוכחי צריך לחזור על תיאור העצים כדי להבין את היער. הגישה הזאת היא חלק מתרומתו החשובה של המחבר לחקר השואה.

פרילינג גם חושף מקורות חשובים חדשים שמקרבים אותנו צעד נוסף לקראת פתרון השאלות שעלו במחקר. כאן חשוב מאד להדגיש שהמקור העיקרי לפרטים על החקירה של המפלגה הקומוניסטית הפולנית המוצגים לקורא, הוא תיעוד מהארכיון של המכון לתולדות המפלגה בפולין שהושג לאחר מאמצים רבים - תיעוד שהספר חושף לראשונה.

גם חלק ניכר מהתיעוד על ההליך המשפטי שנערך בפריז על ידי הצרפתים, שבו המחבר השתמש נחשף בספר לראשונה. פרילינג לא חסך מעצמו עבודה וערך בדיקה של העובדות בארכיונים האלה עם התיעוד במוזיאון אושוויץ. העובדות מספקות סיבה טובה נוספת לקרוא את הספר, אפילו כאשר מדובר בהיסטוריונים שמכירים את פרשת 'ליאון בֶּרזֶ'ה' (אליעזר גרינבוים).

הספר מסתיים ומשאיר את הקורא כשחצי תאוותו בידיו – המחבר לא מספק תשובה חד-משמעית לשאלות העיקריות שעלו בין דפי הספר ובמיוחד לשאלה האם אליעזר אשם? הממצאים שלו לא מאפשרים החלטה חד-משמעית. לכן כמו חוקר ראוי משאיר פרופסור טוביה פרילינג את פתרון השאלה למחקרים שיבואו. יחד עם זאת כאשר קוראים את הספר, וגם לוקחים בחשבון דברים שאמר בעל פה מתקבל הרושם, שפרילינג היה מתקשה להרשיע את אליעזר גרינבוים. הוא כנראה היה נוהג על פי הכלל 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'.

הצגת המאמר בלבד

מאמר יפה

עמיש (יום שלישי, 05/01/2010 שעה 15:18)