שלל הדיווחים על זליגתה של
רצועת עזה אל תוך צפון סיני ועל האירועים הקשים שדבר זה טומן בחובו לישראל, לכאורה, מציגים במקצת את חוסר ההבנה המשווע שמתקיים כלפי איזור זה מאז עבר ניתוק-התכנסותי (ו/או התכנסות-ניתוקית), שאינו אלא מצב של חצי-הריון ובהתאם לכך גם חצי-הזייה. אקדים ואומר כי את בעיית הטילים אין מאמר זה מתעתד 'לפתור', מסיבות שאולי יובהרו בהמשך.
להלן מספר הערות על הדינאמיקה בתקופת פוסט-אנאפוליס זו, לשיטתי:
1. בסופו של דבר, כל טיל נוסף שנופל על ישראל מאזור פונדמנטליסטי זה, מרחיק לעוד תקופת זמן את רצונם של הישראלים לבצע נסיגה כלשהי בשטחי הגדה המערבית, לא כל שכן רצון לפירוק התנחלויות. החשש שאירועים מסוג זה יהיו מנת לחמם של תושבי מרכז הארץ חזק מספיק כדי לחסל כל סיכוי למהלך של נסיגה מסוג זה.
ניתן לנסח זאת גם כך: לו הייתי מתנחל, ייתכן כי הייתי מפתח אמביוולנטיות אל המצב המייאש בדרום – עם כל התסכול והזעם המוצדק הכרוך בכך – שכן אין ערובה טובה מזו לשמירת שלומן של כל ההתנחלויות כולן, וכלל לא משנה איזה שלטון יבחר בבחירות אלו או אחרות. אין לי ספק כי המשך ירי הטילים יקעקע באופן משמעותי כל ניסיון עתידי לוויתור על שטחים, שפירושו המעשי בשטח הנו פירוקן של התנחלויות. ארגו: פעילות החמאס באזור הדרום תורמת בעקיפין ליציבותן ולהמשכיות קיומן של ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית, שפירושו בעתיד הרחוק יהיה: צווחות-כרוכיה סובבות עולם בעד מדינה דו-לאומית, על כל המשתמע מכך. מי אמר שלהיסטוריה אין עורמה משלה?
2. כפי שסברתי בעבר, נראה כי הרבה יותר קל לצאת מרצועת עזה מאשר להוציא את עזה מראשם של הישראלים, ימין ושמאל כאחד. מצב המצור שישראל כפתה על הרצועה מנע אולי יבוא נשק מאסיבי, אולם גרם גם לפטרנליזם בעייתי שאינו מאפשר לתושבי עזה לקחת אחריות על פעולותיהם, לטוב ולרע. גרוע מכך: התנהלות חסרת מחשבה-מקדימה זו גרמה לחיובה המוסרי-מדיני של ישראל, ובצדק, להמשך אספקת החומרים והמצרכים הדרושים לתשתית שם. עתה, כאשר נפרץ גבולה הדרומי של הרצועה אל תוך צפון סיני, נוצר מצב חדש שיכול לקדם את ההתנתקות במובנה המקובל: אין שום סיבה שמצרכים חיוניים, חשמל ומזוט – וכמובן גם עזרה הומניטארית – לא יגיעו משטחה של
מצרים בצפון סיני. רצועת עזה, כך נראה, תהפוך לאתגר מצרי שאינו קשור לישראל. נכון, מטחי הטילים אמנם לא ייפסקו בעתיד, אך ישראל לא תצטרך לעזור בחומרי גלם והצטיידות לאלה המעוניינים בחיסולה. לשון אחר: די בפתירתה של אנומליה זו כדי לצאת ממצב עניינים מעוות שבמסגרתו מדינה ממשיכה ומגישה את לחיה השנייה על פני חודשים. נראה כי ההתעקשות על גבול סגור בין מצרים לרצועה לא הועילה בדבר, שכן חומרי הנפץ ממשיכים וימשיכו לחדור לשם גם בעתיד. מאחר שאלה הם פני הדברים המתהווים, אזי רצוי שגם מצרכי התשתית יסופקו ממעבר
רפיח. האירופאים, מנקודת מבט זו, יתקשו שלא לקבל טיעון מסוג זה.
3. רבים בישראל סופקים כפיים ומצרים על 'השלום הקר' עם מצרים, ועל התסכולים הרבים הנגזרים ממנו. ייתכן כי מנקודת מבט מערבית-הומניסטית הצדק בוודאי עימם, אולם אני אישית רואה ברכה מסוימת בסוג זה של הסכם, אשר אינו מתרומם לכלל יחסים חמים. הסיבה לכך הנה יחסית פשוטה, לפחות מנקודת מבט צינית: שלום חם עם גבולות פתוחים עלול לבשר את סופה המהיר ביותר של ישראל כמדינת חוק יחסית-מסודרת, שכן לא ברור כיצד תצליח להתמודד עם מיליוני מחפשי ומבקשי עבודה מצריים שיזרמו אל תוכה עם כוונות טובות לשיפור רמת חייהם, שלא לדבר על אפריקה כולה.
זוהי אולי נקודה שאיש טרם נתן עליה את דעתו בסאגת המזה''ת: האם שלום 'חם ואמיתי' עם סביבותיה של ישראל הוא אכן אינטרס ישראלי ממדרגה ראשונה? בהתחשב בנחשולי הפליטים, המדוכאים, ועשוקי העולם השלישי שיזרמו לישראל השבעה כתוצאה ממדיניות של גבולות פתוחים, הרי שדבר זה מוטל בספק. הרי כבר עתה מתקשה ישראל להתמודד עם בעיות של עובדים זרים בסדר גודל קטן פי כמה, כך שניתן להטיל ספק אם תוכל להתמודד עם זרימה מוגברת של המונים מכל מדינות ערב לתוכה, ולו כדי למצוא פרנסה בלבד – ועל הפן הפוליטי טרם דובר.
4. השאלה המרכזית של מעבר לשלום-כן או שלום-לא, היא שאלת הגדרת זהותה של מדינת ישראל. האינטרס המיידי והראשוני של מדינת ישראל, אפוא, אינו רק להמשיך בסדרת מפגשי טנגו עקרים עם
עבאס ותואמיו, אלא בראש ובראשונה לטפל בהגדרה שתקבע במסמרות את הגדרת המדינה כיהודית וכדמוקרטית, ובסדר עניינים זה. נראה כי זהו האינטרס הישראלי הפנימי החשוב ביותר בשעה זו, אשר יכול להיות מקודם על ידי גופים פוליטיים שונים, ובאופן על-מפלגתי תומך. הנה עוד רעיון לבדיקת האפשרות של הכנסת חוקה אל תוך החיים המדיניים בישראל, אשר תכריע בסוגיה זו אחת ולתמיד.
5. נראה, למרבה הצער, כי נאום ההספד של
דיין המנוח על קברו הטרי של
רועי רוטנברג ממשיך לסמל את המציאות החוזרת ומתגלה בסביבתה המיידית של ישראל. הסיכוי שדבר זה ישתנה ביום מן הימים כמובן קיימת, אך כבר בעבר היו חכמים וטובים בקרב הוגי המחשבה היהודית הפילוסופית-תיאולוגית, אשר הבינו כי אין הרבה טעם לסמוך על הנס בלבד. לשון אחר: רצועת עזה תמשיך ותישאר כעצם התקועה לה בגרונה של ישראל, שכן עצם הריבוי הטבעי הגבוה של תושביה והעדר כל מחשבה לגבי עתידם הוא זה שעלול לתקוע גלגלי כל נורמליזציה אפשרית – שלא לדבר על פערים כלכליים, אשר בכל מצב של הסכם ביום מן הימים ייראו כפרודיה על חוק-כלים-שלובים: זליגתם של עשרות אלפים אל תוך ישראל מתוך תקווה למציאת פרנסה. האם תסכים ישראל לכך? האם בנויה ישראל לכך?
ישראל היתה ונשארה, באופן יחסי, גוף דמוקרטי בודד ונטע הומאני יחידי באזור לא-אירופאי המצוי בשלבי התפרקות מתקדמים ממסגרות מדיניות בסיסיות לטובת תפישת עולם פונדמנטליסטית-דתית-טהרנית, ואשר מבקש ברובו לתלות את כל צרותיו בישראל ולחסלה כמעין שעיר לעזאזל. דבר זה, כך נראה, אינו עתיד להשתנות בהמשך. ישראל, כמובן, אינה טלית שכולה תכלת, אך בהשוואה להתנהלות האזור כולו הרי שחטאיה השונים מולבנים במקצת, לפחות בחלקים שונים של דעת הקהל המערבית. העולם הוא אולי 'גוילם', אך אינו מטומטם לגמרי.
Last but not least – האם להיכנס לרצועת עזה או לא? בהכללה גסה נראה כי המחיר שישראל משלמת עתה הוא עדיין נמוך-יחסית בבחינת הקטנה מבין כל הרעות האפשריות. כך או כך, המשך תגובתה של ישראל בפסים הנוכחיים הוא היחידי היכול עוד להשאירה, אולי, במשפחת העמים המתורבתים, וכאן חוזר ומתגלגל לו הכדור חזרה אל פתחה של ישראל, nolens volens, אשר בהקשר זה תמשיך ותתקשה לערוך סינכרוניזציה בין הרצוי למצוי, שפירושו: בין וילה בג'ונגל לבין ג'ונגל בווילה.
פתרון קסמים אינו בנמצא. השאלה אינה רק שאלת הדברים שעליהם ישראל תצטרך, אולי, לוותר או לשנות (שטחים, הגדרת המדינה, התנהלות מוסרית) – אלא בראש ובראשונה אם ויתורים ו/או שינויים אלה או אחרים כלל יעזרו, לטוב ולרע. למותר לציין כי לאיש אין תשובה לשאלה זו.