|
כתבתי לפני כשנה בדיוק על כך שהאתוס הישראלי המרכזי בישראל הוא השואה. בדיוק באותו מהלך מחשבתי שבצעת כרגע. אלא שפסלתי זאת מהטעם שהדבר מדכא את רצון החיים, ובשורה של בעיות נוספות שהדבר מציב. למשל, אנשים עשויים לאמר לעצמם משהו בנוסח: זה העולם, העולם הוא חרא, העולם הוא היטלר, ובעולם כזה הברירה ההשרדותית היחידה היא לרמוס, לגזול, לרמות, לדפוק, לשרוד בכל מחיר ולהשיג מספיק אמצעים אישיים בכל דרך אפשרית, על מנת להראות בסוף לכולם מאיפוא באמת משתין הדג. התוצאה - חברה שערכיה הם חטפנות, שקר, תרבות רמייה. גזלנות, רמיסה ללא הבחנה של כל מי שנחלש לרגע, או שעקב השקעה ארוכת טווח הוא נמצא בנקודת זמן מסויימת במצב רגעי של חוסר אמצעים; או רמיסת זקנים, כפי שהדבר נעשה בשבטים אפריקנים מסויימים. בחברה כזאת רבים ודווקא טובי המוחות, בורחים, והשאר מתבשלים במיץ העכור של עצמם. |
אתה מציע קונספטים. היית יכול לחיות לפיהם?
