כפי שמשתמע מהכותרת, לחכם מספיק רמז, הוא כבר יבין לבד מה עליו לעשות. ומה לגבי מי שאינו ''חכם''? שם נראה לי שיותר סביר שמקבל הרמז, בהשאלה מהבדיחה המפורסמת על הקפה והציפורים, ינהג לפי הכלל של ''ירצה יבין, לא ירצה לא יבין''.
הדברים האלה עלו בדעתי למקרא הכותרת הבאה ב-Ynet, המהדורה האלקטרונית של ''ידיעות אחרונות'', מיום 23 לאוגוסט, 2005: ''
ברק רמז לשופטת שזייפה פרוטוקולים, שעליה לפרוש''. ה''ברק'' בו מדובר הוא נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, וה''שופטת'' בה מדובר היא שופטת בשם
הילה כהן שהורשעה בזיוף, מעשה שהוא עבירה פלילית לכל דבר, מעשה שאדם מן היישוב אם יורשע בו, ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח.
בגוף הידיעה מסבירים לנו שברק רמז לשופטת שעליה לפרוש כדי ''
למנוע מבוכה''.
השופטת הילה כהןלא אביא כאן את הסיפור המלא. מי שמעוניין יכול לקרוא אותו באתר של וואלה באינטרנט (
השופטים מסרבים להדיח חברתם שהורשעה בזיוף).
אסתפק במה שנראה לי רלוונטי במיוחד. בית הדין שהרשיע את השופטת כהן, שכלל שניים מחברי בית המשפט העליון, מישאל חשין ואליעזר ריבלין, הסתפק בנזיפה לשופטת, ומה שחמור יותר, לא פסל את השופטת כהן מלהמשיך לכהן כשופטת בישראל. הפסיקה הזאת נראית תמוהה ביותר, לאור העובדה שהשופט מישאל חשין איננו ידוע כשופט הנוטה להקל בדין, ובמקרים קודמים הוא לא היסס לפסול אנשים שכלל לא הורשעו ממילוי כהונה ציבורית. זה פשוט נשגב מבינתי. למיטב ידיעתי, אדם שהורשע בפלילים אינו רשאי לשמש כעורך דין, אז איך זה ייתכן שהרשעה של שופט איננה פוסלת אותו באופן אוטומטי מלהמשיך בתפקידו? ואיך זה מסתדר עם ה''רמז'' של ברק? למה לכל הרוחות הוא מסתפק ב''רמז''? למה הוא מוצא לנכון להשאיר לשופטת שסרחה את ה''אופציה'' של ''תרצה תבין, לא תרצה לא תבין''? אי אפשר היה לאמר לה את זה בצורה שלא תותיר מקום ל''אי הבנות''? וממי בדיוק ברק רוצה למנוע ''מבוכה''?
השופט מישאל חשיןב 21 לאוקטובר, 2003, פרסמתי כאן בפא''צ מאמר שנשא את הכותרת ''
דבר מצחיק קורה בדרך לעליון'' שעסק במועמדותם לבית המישפט העליון של עבריינים. הצעתי אז ליצור מעמד של ''עבריין מעשי''. בתחומים אחרים של החיים יש אנשים מקבלים הרשאה לעסוק במקצועם למרות שאין להם ''דיפלומה'' – תעודה המעידה על כשירותם למילוי התפקיד – כמו ''מהנדס מעשי'' או ''אחות מעשית''. אלה אנשים שצברו ניסיון וידע במהלך עבודתם בחיי היום יום, ונמצאו ראויים לתואר. באותו אופן הצעתי להתייחס לעבריינים שלא ''זכו'' לקבל דיפלומה (קרי לא הורשעו בפועל למרות שביצעו את הפשע) כאל ''עבריינים מעשיים''. בינתיים, כפי שחששתי, העבריינים בהם היה מדובר לא נתקלו בשום מכשול בדרכם לבית המשפט העליון, והיום הם כשירים לדון בדיני נפשות, דיני ממונות ובכל סוגייה מישפטית אחרת שתעלה על הדעת (''הכל שפיט'' כדברי נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק).
כפי שהסברתי במאמר הקודם, זו התפתחות לא לגמרי שלילית, כי יכולות להיות גם השלכות חיוביות למציאות בה עבריינים מעשיים מכהנים כשופטים. מצד אחד, עברו של שופט כזה יהיה עליו להבין את המתרחש בנפשם של נאשמים שעמדו בפניו, והוא לא יתקשה לחרוץ את דינם על פי נסיונו האישי. בנוסף לכך, נאשמים שיורשעו ע''י שופט כזה יוכלו להתנחם בעובדה שזה שדן אותם יודע על מה הוא מדבר.
הדברים נכתבו בזמנו במידה מסויימת של ציניות, ולמען האמת אז גם האמנתי בסתר לבי שברגע האחרון יימצא שיקול הדעת שיימנע את המינויים השערורייתיים האלה. זה לא קרה.
ההתפתחות החדשה שוברת את כל הכלים. כאן לא מדובר ב''עבריין מעשי''. כאן יש לנו עבריין ''על אמת'', עבריין ''עם דיפלומה''. עבריין (עבריינית למען הדיוק) שהורשע בפועל. אני גם לא חושב שניתן למצוא נחמה גדולה בכך שמדובר בשופטת של בית משפט השלום ולא באחד מחברי בית המשפט העליון. אם היא ראוייה להמשיך לכהן כשופטת, אין שום דבר שיוכל למנוע את קידומה בבוא העת, ואולי, אם יזכרו לה ''חסד נעורים'', היא עוד תגיע לבית הדין העליון ולו רק לצורך התקדים.