  
  
  
|
 |
|
||
  עברית היא שפתי מלידתי ובכל זאת |
|||
|
|||
עברית דוּברה בעם ישראל לאורך כל הדורות ברמה כזאת או אחרת. יהדות ספרד פרחה בעברית, יהדות גרמניה דיברה עברית בתוכה במאות ה-18-17 בשעה שהיו יהודים שבקושי דיברו גרמנית, הפריחה העברית החלה במרכז ובמזרח אירופה במאה ה-18 ולא בתחילת המאה ה-20. הלטינית אינה דוגמה טובה משום שהלטינית לא ייצגה עם אלא תרבות, שפה בינ\\''ל, משהו כמו הארמית של סוף ימי בית שני והמאות הראשונות לספירה במזרח הקדום. העובדה שהשפה הלטינית היתה בשימוש באקדמיה לדבריך עד למאה ה-18 [לידיעתי המשיכו בה גם לתוך המאה ה-19 וההתנתקות ממנה לא היתה המהלך חד ואחד אלא הדרגתי], הרי שבעניין העברית היא תמיד היתה בשימוש עוד לפני שאליעזר בן יהודה \\'החייה\\' אותה. הצלחתו של בן יהודה היתה בכך שהוא השפיע, זרז וקבע שהעברית תהיה השפה העיקרית בה ידברו היהודים בארץ ישראל והוא מיסד את הארגונים שליוו את התהליך. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| עברית היא שפתי מלידתי ובכל זאת |
|||
|
|||
העברית לא דוברה לאורך כל הדורות. יהודה הלוי כתב את שיריו בערבית, ממנה תורגמו לעברית רק ב-150 השנים האחרונות. כך גם עם ספריו של הרמב''ם. נכון שהיו נסיונות להחיות את השפה העברית במאה שקדמה לבן יהודה. הסיבה שאנו מסוגלים להבין את השפה המקראית היא בגלל שהשפה הייתה שפה מתה כ-1500 שנים. בניגוד לשפות אחרות, היא לא התפתחה ולא השתנתה. השפה הארמית, אותה דוברים קהילות נוצריות בעירק, סוריה ולבנון, כן התפתחה, ומשום כך קשה לדובר ארמית מודרנית להבין את הארמית של ספר דניאל, למשל. על הלטינית כשפה אקדמאית כתבתי. זנים של הלטינית כשפה חיה השתנו במרוצת הדורות והפכו לשפות אותן אנו מכירים כיום כצרפתית, ספרדית, איטלקית ורומנית. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתה בטוח שריה''ל כתב בערבית? |
|||
|
|||
למיטב זכרוני הוא כתב את השירים בעברית | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתה בטוח שריה''ל כתב בערבית? |
|||
|
|||
מהמבוא לשירת יהודה הלוי שהוכן ע''י ד''ר א. הרכבי ב-1903, מסתבר שריה''ל כתב כ-1000 שירים, רובם ''שירי חול'' (בערבית) ומקצתם ''שירי קודש'', בעברית. חלק משירי הקודש לא שרדו במקורם, והרכבי ואחרים השתמשו בתרגומים כדי להחזירם לשפה העברית. ראה http://www.hebrewbooks.org/43088 | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתה בטוח שריה''ל כתב בערבית? |
|||
|
|||
אני מבין אם כך ששירי הקדש נכתבו בעברית. בהוצאה שיש לי (מחברות לספרות 1958) לא כתוב שזה תרגומים | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתה בטוח שריה''ל כתב בערבית? |
|||
|
|||
זו לא יושרה, מקודם אמרת כי הלוי כתב בערבית והנה אתה מודה כי הוא כתב בעברית. העברים מעולם לא הייתה שפה מתה, תמיד חלק מהתרבות היהודית היה בעברית, בכל דור, גם אם העיקר היה בשפות אחרות כדוגמת זמנו של הרמב''ם אשר כתב את רוב כתביו בערבית אך ידע עברית דיבר עברית וגם כתב חלק לא מבוטל מכתביו בעברית. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתה בטוח שריה''ל כתב בערבית? |
|||
|
|||
כתבתי שאת ''שירי החול'' הוא כתב בערבית, ואת שירי הקודש בעברית. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתה בטוח שריה''ל כתב בערבית? |
|||
|
|||
מדבריך שלך אתה צריך להסיק שעברית לא היתה שפה מתה..... . | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| העברית היא שפה שדיברו אותה לאורך כל הגלות |
|||
|
|||
תמיד למדו אותה ובהרבה נקודות זמן ומקום גם דיברו אותה. אכן כתבתי שחלק נכתב מכתבי יהודה הלוי נכתבו בערבית. אבל, רוב הספרות והשירה מהמאה ה-9 ועד לגירוש ספרד נכתבו בעברית. יהודה הלוי כתב ספרי פיוט, שירה, פרוזה והגות בעברית. יהודה הלוי כתב מאות יצירות בעברית, ובתוכן 750 שירים. אבל את סיפרי הפילוסופיה וההגות, כמו ''הכוזרי'' למשל, הוא כתב בערבית יהודית, שהיא מאין 'יידיש', כלומר ערבית מתובלת במילים ובמונחים עבריים הנרשמים באותיות עבריות. צריך לזכור שהערבית בספרד היתה כמו אנגלית בארה''ב, היא הקרינה לקהל קוראים גדול הרבה יותר, וסיפרי המחשבה כוונו גם לאוכלוסיה הלא-יהודית. הסיבה שיהודים מסוגלים היו לדבר עברית עם ההתעוררות הציונית היתה רק בגלל שהיא נלמדה בכל קהילות ישראל ברמה כזאת או אחרת, בעיקר לינוקות (גיל 3 ואל תוך בית ספר יסודי בימינו). הדיעה כאילו בן-יהודה הוא מחייה השפה העברית מובנת יותר כשאנחנו יודעים שהיא עדיין היתה חיה, כי אם היה היתה באמת מתה, אפילו אלוהים לא היה מחייה אותה. המיתוס ציוני שמספר על החייאת השפה יש מאין בא לשרת את מטרות הציונות – חזרה לשורשים, למולדת, לשפה וכו'. כמו שהציונות לא היתה צריכה להמציא מולדת אלא רק לחזור אליה, כך היא החזירה את עם ישראל לעברית. אבל כמו שאסור לנו לשכוח ולהשכיח שעם ישראל מעולם לא היה מנותק ממש ממולדתו ומשפתו ולו רק מעצם העובדה שיהודים אמרו כל בוקר, צהריים וערב בעברית: רְצֵה ה' אֱלהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבודָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ; בָּרוּךְ אַתָּה ה', גּואֵל יִשרָאֵל; רופֵא חולֵי עַמּו יִשרָאֵל; וְעַל זִקְנֵי עַמְּךָ בֵּית יִשרָאֵל; בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְנַחֵם צִיּון וּבונֵה יְרוּשָׁלָיִם; וְזִכְרון יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ; וְזִכְרון כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשרָאֵל; בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתו לְצִיּון; יְהִי רָצון שֶׁתָּשים עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְךָ בֵּית יִשרָאֵל. חַיִּים וּבְרָכָה לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלום; תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ את כל גליותינו מארבע כנפות הארץ לארצנו; ברוך אתה י''י מקבץ נדחי עמו ישראל ועוד. לפי חוק אצבע אפשר לומר שרוב הפיוטים והשירה של חכמי ספרד נכתבו בעברית ורוב סיפרי הפילוסופיה וההגות הכללית נכתבו בערבית יהודית או בערבית. עוד כלל אצבע הוא שיותר עברית נכתבה ונקראה מאשר דוּברה, אבל אין זה אומר שלא היו כאלה שדיברו בה ביום יום (להוציא תפילות שנקראו ודוּברו יחדיו). סיפרי הדקדוק והעברית נכתבו רובם בעברית, אם כי ישנם כאלה שנכתבו בערבית יהודית. ספרים הופצו בעשרות ואולי במאות עותקים לכל רחבי התפוצה היהודית. יש ספרים שנכתבו בספרד מצאו את דרכם עד למזרח אירופה ולתימן, בדרך כלל ביחס ישיר למשקלו של הכותב. אנחנו רואים ויכוחים שנמשכו 300-200 שנה (4-5 דורות) לגבי פרשנויות מקרא או חידושים לשוניים בעברית בין אסכולות שונות. העברית התחדשה והתפתחה בתקופה הזאת ועשתה קפיצת דרך של כמה מאות שנים, הוגדרו חוקי דקדוק, ניקוד ותחביר, נוצרו חידושי לשון, חריזה ומשקל. כלומר העברית היתה שפה חיה. דוגמה לכותבי עברית: המאה ה-10 ---------- * שמואל הנגיד עסק בין היתר בשירה עברית ובחקר הלשון העברית. כתב את ספריו בעברית ובערבית. * חננאל בן חושיאל, פרשן תלמוד, תרגם מארמית לעברית. חבר את ספר ''המקצועות'' למשל על תמצית הלכות, דיני עבודה וממון בעברית. * מנחם בן סרוק בלשן חיבר מילון עברי-עברי (''המחברת'') ועברי-ארמי למקרא, הגדיר שורשים למילים עבריות (פיתח תיאוריה של מילים ב-3 אותיות, 2 אותיות ואות אחת לשורש). * דוּנָש בֵּן לָבְרָט משורר כתב בעברית. התנגד למנחם בן סרוק וכתב ספר ''תשובות דונש למנחם''. * יהודה אבן קריש מדקדק עברי מחלוצי הבלשנות של השפות השמיות. יצחק אבן מר שאול מורה לעברית. יונה אבן ג'נאח היה * תלמידו. * יונה אבן ג'נאח, המאה ה-11/10, משורר ולשונאי עברי. המאה ה-11 ------------ * יהודה חיוג', בלשן ופילולוג, קידם את חקר הדקדוק העברי. קבע ומיסד את עקרון 3 אותיות השורש (עד אז התייחסו לאות עד 7 אותיות כשורש). * שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל כתב שירה אדירה בעברית. את ספר הפילוסופיה הבולט שלו ''מקור חיים'' כתב בערבית וערך את התרגום ללטינית ולעברית. היום נותר רק העותק בלטינית. את הספר ''תיקון מידות הנפש'' כתב בערבית. * יצחק בן רבי יהודה אבן גיאת , משורר, כתב פירושים למקרא וספרי לשון עברית. כתב 300 שירים בעברית. המאה ה-12 ------------ * רבנו תם, דקדקן, חיבר ספר ''ספר ההכרעות'' בו הגן על התאוריה של מנחם בן סרוק. * אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (ראב''ע) כתב את רוב ספריו וישיריו בעברית. בין ספריו ספרי פרשנות לתורה, ספרי דקדוק עברי, ספרים על לוח השנה, ספרים באריתמטיקה, אסטרולוגיה. כתב ספר נגד התיאוריה הלשונית של דונש. רבי משה בן נחמן (רמב''ן), פירושי תורה. * רבי יוסף קימחי (רד''ק), דקדקן ופרשן, כתב את ספר ''המכלול'' על השפה העברית – ספר דקדוק ומילון המכונה ''ספר השורשים''. כתב את ''ספר הגלוי'' המגן על התיאוריה של דונש ותוקף את הרב תם. * שלמה בן אברהם בן פרחון, יליד אלג'יריה שהיגר לאיטליה, מילונאי ובלשן עברית, כתב את 'מחברת הערוך'' ספר מקיף את הלקסיקוגרפיה העברי של ימי הביניים בעברית שנועד עבור היהודים שישבו בעולם הנוצרי. הספר הזה זכה לתפוצה רבה יחסית, בעיקר בצרפת ובגרמניה. * משפחת אבן תיבון, המאות ה-13/12, משפחת מתרגמים מעברית ולעברית ידועה. המאה ה-13 -------------- * שלמה בן אדרת (הרשב''א) כתב בין היתר את ספר 'תשובות הרשב''א' שהוא ספר יסוד בפסיקת הלכה. כתב את '' תורת הבית'', ''בדק הבית'' ו-''משמרת הבית'' ועוד. יהודה אלחריזי כתב את שיריו בעברית. תרגם ספרות ושירה לעברית. תרגם ספרות עברית לערבית וללטינית. * שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, פילוסוף, מתרגם ומשורר לעברית ומעברית. * אבא מרי הירחי, בספר ''מנחת קנאות'' הוא מרכז חליפות של מאות מכתבים במשך עשרות שנים, רובם בעברית, שנגעו לויכוח האם יש להתיר לימודי פילוסופיה יוונית במדרשי הלימוד. * מנחם המאירי, פרשן תלמוד כתב עברית 'גבוהה' וחיבורו המרכזי הוא פירושו לתלמוד - ''בית הבחירה''. המאה ה-14 ----------- * יוסף אבן כספי, פרשן, פילוסוף ובלשן עברי. * דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל, בין היתר פילוסוף ופרשן מקרא שכתב בעברית. העברית הזאת התקיימה ביהדות גרמניה ואיטליה במאות ה-18-17, שם המשיכו משכילים לכתוב ולדבר בעברית.* * זמן ומרחב קודם של עברית היה בארץ ישראל עד המאה ה-6, ואז המרכז התפרק ועבר לבבל ולאיטליה בשל החמרה ברדיפות הביזנטים שגרמה לדילול הישוב היהודי בארץ ישראל לאורך המאות ה-6-7 עד הכיבוש הערבי. טבריה היתה מרכז ידוע של שירה וספרות עברית ואחד הפייטן הבולטים והאחרונים בה היה אליעזר בירבי קליר. העברית התחדשה בארץ ישראל בהיקף רחב עם התעוררות קהילת מקובלי צפת במאות ה-16 – 17, רובם צאצאי גולי ספרד ופורטוגל אך גם עולים מאשכנז. בין דוברי וכותבי העברית היו כמובן משה קורדובירו, בן לגולי ספרד; יצחק לוריא בן שלמה, שנולד בירושלים לאב אשכנזי ולאם ספרדיה; יוסף קארו, שלמה אלקבץ, חיים ויטאל, אליהו די וידאש, משה אלשייך, יעקב אבולעפיא, יעקב בירב – כולם דיברו וכתבו עברית. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| העברית דוברה לאורך כל הדורות |
|||
|
|||
בודאי שלא תמיד ע''י כל העם היהודי. אך כל היהודים למדו, כתבו ודיברו עברית כשקראו את התנ''ך והמשניות, שללא השפה הם לא היו יכולים לעשות זאת. בתקופות מסויימות שבא תחושות הלאומיות גברו בעם התרחב השימוש בעברית, ובזמנים אחרים כשדעכה מעט תחושת הלאומיות בעם היהודי אז ירד השימוש בעברית. משוררי ספרד כתבו ב'ערבית עברית' שהיא כתיבת ערבית באותיות עבריות עם הרבה מילים, מונחים ופעלים בעברית. מעין אידיש של תקופת ספרד. אין הכוונה כמובן ללאדינו שהיא ספרדית של ימי הבייים עם משקלים עבריים שנשתמרה ע''י גולי ספרד במרחבי תפוצתם. היו משוררים שכתבו בעיקר ב'ערבית עברית' והיו כאלה שכתבו יותר בעברית. היו גם כאלה שכתבו בערבית ובלטינית אבל זה המעט. בד''כ כל סופר ומשורר כתב בכמה אופנים. השפה העברית לא היתה מתה. זו הפקרות, בערות, רשלנות ושרלנטיות לטעון כך. ותסלח לי שאני לא עומד דום כשאתה מכריז ש''על הלטינית כשפה אקדמאית כתבתי''. יופי נחמה ! | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| העברית דוברה לאורך כל הדורות |
|||
|
|||
שפה חיה מתפתחת לאורך הדורות. העברית לא התפתחה, והשינויים המעטים בין 700 לספירה ו-1850 דומים מאד למה שעברה הלטינית באותה תקופה - הישתנקויות הגסיסה של שפה מתה. שים לב לשינויים המשמעותיים שעברה השפה האנגלית באותה תקופה, ותראה מה עובר על שפה חייה. עצם העובדה שאנו מסוגלים לקרא את התנ''ך ולהבינו מעיד על כך שלא הרבה השתנה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| העברית דוברה לאורך כל הדורות |
|||
|
|||
אתה לא מסוגל לקרוא את התנ''ך ולכן גם אינך מבין דבר בו אלא אם כן תלמד את המפרשים | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| העברית דוברה לאורך כל הדורות |
|||
|
|||
אתה ומפרשיך טועים ומטעים. ביום שבו תסביר לי מדוע השפה הכנענית היא ''שפת הקודש'',ומדוע לוח השנה של עובדי הכוכבים והמזלות מבבל הפך, בעוונותינו, ללוח השנה העברי, אז אדע שייתכן ואתה מבין קצת בהיסטוריית עם ישראל. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לגבי בן יהודה |
|||
|
|||
אשמח אם מישהו יתקן אותי. למעוט הבנתי, ''תחית'' השפה העברית, כולל תהליך חפוש מלים חדשות ממקור עברי במקום מונחים לועזיים כצורתם, החל עם עתוני וספרי תקופת ההשכלה העברית באירופה. אלא שהתהליך היה מדוקדק מאד, וכל מלה נשקלה בפלס. בן יהודה היה חסר סבלנות, והניח (במדה רבה של צדק), שזה נחמד וחשוב לשפה של אקדמאים, אבל לא יהפוך את העברית הזו לשפת דבור יומיומית. הוא העדיף חדושים פשוטים וקליטים, שאפשר להתחיל להשתמש בהם ברחוב מיד, גם אם מקורם אינו ברור די הצרך וגם אם המלים אינן יפות כמו ההברקות של ביאליק. אפשר לומר, שהוא דחף להחיאת עברית ''מדוברת'' לצד העברית ה''ספרותית''. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לגבי בן יהודה |
|||
|
|||
אני חושב שדבריך נכונים: ''בעת שהותו בפאריס הוא הגה תוכנית הקוראת להתחדשות לאומית יהודית המבוססת על חידוש השימוש בעברית, והוא החל לכתוב מאמרים ברוח זו בעיתונים עבריים'' (http://www.tau.ac.il/education/history/eliezer.html). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לגבי בן יהודה |
|||
|
|||
תחיית השפה העברית היא לא בדיוק במובן של למצוא מילים חדשות שיגשרו על הפער שהיא היתה קצת רדומה כמה מאות שנים, אלא יותר במובן של להופכה שפה פעילה בחברה מגובשת של היהודים שהחלו לחזור לציון. בסך הכל מקובל עלי שהעברית לא ממש מתה, אלא היתה בעלפון. למדו אותה ודיברו אותה מעט מאוד אבל בהיקף שעדיין היתה מונשמת, עם קצב לב נמוך מאוד. חידוש העלייה המאסיבית לארץ ישראל, הביא לידי האפשרות הבלעדית שהיהודים יחדשו את השימוש בעברית כשפת לאום. בן יהודה היה פורץ דרך מבחינה זו, ואפשר לומר שהוא האיץ ותיעל את הישוב בארץ לחזור לעברית. יחד עם זאת רבים מן העולים לארץ כבר ידעו עברית שלמדו בחיידר ברמה שהם יכלו אפילו אחר כך להיות סופרים ומשוררים לאומיים. ביאליק לא למד עברית בגלל ציונות, אלא העברית שלמד בחיידר קירבה אותו והביאה אותו לדבר ציונות. כלומר, העברית לא צמחה מאפס כמו שאנחנו נוטים לחשוב, אלא היתה טבועה בנפש היהודי. הרחבת העברית, הגדרת מילים חדשות שימלאו צרכים אקטואליים, נעשו בכל דור כמעט. ישנן הרבה מילים שנכנסו לעברית מהרומית והיוונית במאות הראשונות לספירה, כולל בתלמוד ובמשנה. חידושי עברית רחבים היו בימי הביניים בין המאות ה-9 ל-13 בספרד. כפי שמציין איתן אדיר, העברית עברה מהפיכה בספרד וכניסה לכלכלי דקדוק שהיום מלמדים אותם בבתי הספר. באגן אירופה המרכזית היהודים דיברו עברית כשפת אם עיקרית במאות ה-16-18 ולצידה את היודנדויטש, גרמנית עילגת שזורה בעברית, לצרכי הקשר עם קהילות הנוצרים. רק עם האמנציפציה והכניסה המדורגת והבעייתית לחברות המקומיות הם דיברו ממש את השפות המקומיות כשפה עיקרית. בכל מקרה העברית לא היתה ממש מתה בטח אי אפשר לטעון זאת שהיתה מתה בצורה רציפה מגלות בית שני (והיתה גלות לצד הגלייה, בכל זאת) ועד ראשית הציונות. העניין הרבה יותר מורכב ומדהים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לגבי בן יהודה |
|||
|
|||
''באגן אירופה המרכזית היהודים דיברו עברית כשפת אם עיקרית במאות ה-16-18'' - אך משום מה אין שום הוכחות לכך. אנא עזור לי. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי