התקדמות עוד לא רואים אבל את הפה הגדול כבר שומעים

המו''מ להרכבת הממשלה החדשה עדיין בעיצומו, ונכון לעכשיו הנסתר רב על הגלוי. לאף אחד אין כרגע צל של מושג איך זה יסתיים, מי ישב ועל איזה כיסא. הדבר היחיד שהוא כנראה בחזקת וודאות הוא שאולמרט יהיה ראש הממשלה. לגבי היתר – הכל פתוח. לא הייתי חותם על אף אחד, כולל אלה שאולמרט התחייב להם בנקיטת חפץ לשריין עבורם משרד ממשלתי כזה או אחר. כל זה איננו מונע מהמנהיגים השונים לתת דרור ללשונם ולהתבטא באופן חופשי כעולה על רוחם (אחרי ככלות הכל חופש הדיבור הוא אחד מהמאפיינים של משטר דמוקרטי...). את אמרות חז''ל ''חכמים היזהרו בדבריכם'' ו''סייג לחוכמה שתיקה'' הם כנראה למדו אף פעם.


אהוד אולמרטאולמרט, בראיון שנתן לוול סטריט ג'ורנאל בערב החג, בו הסביר את מדיניות ההתנתקות-התכנסות-התקבצות-התכווצות-הצטמצמות-התקפלות-התגבשות-הצטמקות של ממשלתו העתידית, הצהיר ש''ישראל עומדת לעצב מחדש את פני המזרח התיכון'' המילים שלו היו ”The State of Israel will change the face of the region“. לא פחות ולא יותר, מוישה גרויס במיטבו. היה כבר אחד כזה שהתיימר להביא לנו את המזרח התיכון החדש. למה זה גרם כולנו יודעים. בתי הקברות מלאים במצבות לציון אותה ''יוזמה מדינית''. אז עכשיו צריך להתחיל את הכל מחדש? זה מה שחסר למדינת ישראל בימים אלה? סיבוב שני?

וגם אחרים אינם טומנים את ידם בצלחת. הגב' ציפי ליבני מכהנת בממשלה [ממשלת המעבר] הנוכחית בתפקיד הכפול של שרת החוץ ושל שרת המשפטים. במעמדה זה היא הפכה להיות האלילה התורנית של התקשורת. העיתונות קושרת לה כתרים ושרה לה שירי הלל ואינה חוסכת במחמאות. היא ה''מוח'' האמיתי בממשלה, היא זאת המגלה כושר מנהיגות במקום שאין מנהיג. אולמרט זוכה לשבחים על היותו פוליטיקאי ערמומי וממולח, ציפי ליבני לעומת זאת, היא קליבר אחר. היא הכוח שינהיג את ממשלת ''קדימה'' לשומקום אליו היא מתקדמת בנחישות מתמדת.

הופעותיה של ציפי לבני בזירה הבינלאומית אינן מעידות על כך שלשטר הזה יש כיסוי. לפני כשלושה שבועות היא התראיינה בתוכנית הטלוויזיה Nightline של רשת איי בי סי (ABC) בארה''ב. במהלך אותו ראיון היא הצהירה בין השאר ש''מחבלים מתאבדים הפוגעים בחיילים אינם טרוריסטים. הם לוחמים.''

הידיעה על כך הופיעה במאמר שהתפרסם בג'רוסלם פוסט מה-‏12 באפריל, 2006.


ציפי לבנימשום מה, העיתונות העברית מצאה לנכון להתייחס לזה כאל ''לא אירוע'' (Non event) והתעלמה מזה לחלוטין. בדקתי טוב במהדורות האלקטרוניות של ''מעריב'', ''ידיעות אחרונות'' ו''הארץ'', והעליתי חרס. נוסח הדברים הוא תרגום שלי מאנגלית – השפה בה התנהל הראיון. רק ב''תיק דבקה'' היתה התייחסות לנושא. ''תיק דבקה'' זה לא בדיוק עיתון, ולמעט מקרים בהם עמיש או אחד מחבריו מצטט משם (בלי לציין מקור כמובן), הוא מקובל אצל רבים בציבור הישראלי, ובמיוחד בחוגי השמאל הנאור, כמקור ידיעות ימני פאשיסטי ובתור שכזה – בלתי אמין. לא היה ברור מהמאמר בג'רוסלם פוסט אם הדברים נאמרו מפיה של שרת המשפטים או מפיה של שרת החוץ, אבל זה לא משנה את מידת החומרה שלהם. הגב' ליבני מייצגת את מדינת ישראל, ובתור שכזאת היא לא תוכל להסתתר מאחורי הטענה שמדובר ב''דעה פרטית שאיננה מחייבת''. ההתבטאות הזאת לא רק שאיננה מעידה על עודף שכל אצל מי שאמר אותם, היא גם מראה חוסר הבנה בסיסי בנושא הטרור שהוא הבעיה מס' אחד הניצבת בפני האנושות במאה ה-‏21 והאתגר המרכזי בפניו תעמוד ישראל בעתיד הנראה לעין.

ההגדרה מה הוא טרור ומי הם טרוריסטים, מהווה בעיה שהעולם התרבותי מתקשה להתמודד אתה. סלע המחלוקת הוא בין אלה הטוענים שאת הטרור יש להגדיר ע''פ מבצעיו ושיטות הפעולה שלהם, לבין אלה הרוצים שהטרור יוגדר ע''פ המטרות/קורבנות. לא צריך להיות מדען חלל כדי לנחש מי הם אלה הדורשים שההגדרה השנייה תהיה זאת שקובעת. הגישה השנייה מאופיינת ע''י האמרה האווילית ''הטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר'' (One man’s terrorist is another’s freedom fighter). האמרה הזאת היא אווילית מפני שהמושגים ''טרוריסט'' ו''לוחם חופש'' אינם סותרים (mutually exclusive) זה את זה בהכרח. אדם יכול להיות לוחם חופש וטרוריסט באותו הזמן. ברקע של הגישה הזאת מסתתרת ההשקפה שישנם ''סוגים'' של טרור, ושלא כל סוגי הטרור הם שליליים בהכרח. גם אצלנו לא חסרים כאלה הגורסים כך. ישנם הטוענים ש''צריך להבין'' (אבנרי שייך לז'אנר הזה והוא לא יחיד), וישנם אלה הגורסים שאנשי שמאל אינם עושים אבחנה בין ''סוגי טרור'' והם מגנים את הטרור על כל ''סוגיו'', אבל הם מגנים קודם לכל את הטרור של ''העשירים והחזקים'' (ספירו הוא מנושאי הדגל של הגישה הזאת. ראה את מאמרו המונומנטלי ''לגנות מבלי להיות חלק מהמקהלה'', פא''צ 12 ליולי 2005). שוב, לא צריך להיות מדען חלל כדי להבין שישראל – מקומה בין ''העשירים והחזקים''.

לפני אירועי ה-‏11 בספטמבר הגישה השנייה היתה מקובלת על מרבית העולם המערבי, לפחות כל עוד היה מדובר בטרור הערבי נגד מדינת ישראל. זה לא פסח גם על ממשלות וגופים שהיו מקובלים כידידותיים לישראל. מאחר וטרור היה קיים גם במקומות אחרים בעולם, אם כי לא במימדים ובהיקף שהוא קיבל במאה הנוכחית, הבעיה של הגדרת הטרור נותרה ללא פיתרון.

חוסר היכולת למצוא קונצנזוס בשאלת ההגדרה מה הוא טרור גרם לשיתוק מוחלט של כל הפעילויות בנושא הטרור שהאו''ם היה אמור לנסות לנקוט בהן, כולל פעילויות שהן מס שפתיים בלבד. אלמלא אירועי ה-‏11 בספטמבר, סביר להניח שהמצב הזה היה נמשך עוד הרבה שנים. הזעזוע שנגרם ע''י תקיפת מגדלי התאומים הביא לשינוי, אם כי עדיין ישנם חוגים רחבים במערב עבורם רצח של נוסעי אוטובוס ברחובות לונדון ''זה לא אותו הדבר'' כמו פיצוץ של אוטובוס המסיע ילדים לבית הספר ברחובות תל אביב או ירושלים – את מניעיהם של מבצעי הפשע האחרון ''אפשר להבין'' (הגב' בלייר, רעייתו של ראש ממשלת בריטניה).

אמנת ז'נבה איננה מכירה באנשים המנהלים פעולות לחימה בלי ללבוש מדים ומסתתרים בקרב אוכלוסיה אזרחית כ''לוחמים''. אבל לגב' לבני, המייצגת את ממשלת ישראל יש גירסה משלה. לגבי דידה, אמנת ג'נבה כבודה במקומה מונח, אבל אם אותם אנשים שאינם לובשים מדים ומוצאים מסתור מאחורי גבם של אזרחים כולל נשים וילדים, יהיו קצת יותר ''סלקטיביים'' בבחירת הקורבנות שלהם, ויסתפקו בפגיעה בחיילים בלבד, הם יהיו זכאים לכך שיראו אותם כ''לוחמים''. ואת זה היא מוצאת לנכון לומר בפרהסיה, באוזניהם של מיליוני צופים בטלוויזיה. להכרה במעמדם של טרוריסטים כ''לוחמים'' ישנה משמעות מרחיקת לכת. בראש ובראשונה, לוחמים שנופלים בשבי זכאים למעמד של שבויי מלחמה, הם נהנים מחסות הצלב האדום ואי אפשר להעמידם לדין. את מה שאמנת ז'נבה אסרה, באה הגב' ליבני והתירה בהבל פה.

החומרה של דברי השרה אינם מתמצים ביחס לטרוריסטים. עצם המושג ''חיילים'' איננו ניתן להגדרה חד משמעית. לכאורה אין פה כל בעיה. אדם הלובש מדים, עוטה חגור קרב ועוסק בלחימה הוא חייל – על זה אין וויכוח. מה דינו של חייל הנמצא בחופשה, ויוצא לבלות עם חברתו כשהוא בלבוש אזרחי, מה מעמדו? הוא ''חייל'' (מטרה לגיטימית לדברי הגב' ליבני) או אזרח? ומה דינו של איש מילואים בתקופה בה הוא איננו מגויס לשרות פעיל? הוא ''חייל'' (מטרה לגיטימית לדברי הגב' ליבני) או אזרח? ותלמיד שמינית העומד לפני גיוסו לצה''ל? הוא ''חייל'' (מטרה לגיטימית לדברי הגב' ליבני) או אזרח? ובמקרה כזה מה עם ילד בכיתה א' או בגן הילדים הרי בסך הכל מדובר בהבדל של מספר שנים בין הקטין לבין אחיו העומד לסיים את בית הספר התיכון. בקיצור, אין לזה סוף.

הגב' ליבני חושבת כנראה שהיא חכמה גדולה. במהלך הראיון היא אפילו הביאה דוגמא מאבא שלה ''שהתקיף רק חיילים'' (אביה של הגב' ליבני, למי שאיננו יודע, היה חבר באצ''ל בתקופת המנדט). בפועל, מה שניתן לומר על דבריה והתנהגותה של השרה הוא לצטט מדברי המדינאי הצרפתי טאליירן (Talleyrand) מהמאה ה 19, ''זה יותר גרוע מפשע, זו טיפשות''.

---