שאלה של מוסר יהודי?

מסקנה חשובה... היא שיש ציבור שעבורו קיום מצוות ישוב הארץ וכיבושה, גם באמצעים לא חוקיים היא ראויה. המצוות הללו יותר חשובות מזכויות להן זכאים החקלאים הפלשתינאים – הזכות לחיים ולחופש התנועה וזכות הקנין. נראה שהמעורבים מסכימים שישוב וכיבוש הארץ הם יעדים חשובים ולעזאזל עם הזכויות של התושבים הפלשתינאים.

כריתת עצי זית וכיבוש הארץ

נושא מרכזי במאמר המצוטט היתה חוברת שהציגה תוכנית לפגיעה בתשתיות, בצבא, במשטרה, בפלשתינאים וברכושם כדי למנוע פינוי התנחלויות ומאחזים לא חוקיים. במאמרים אחרים הארתי את בעיית האלימות כלפי פלשתינאים וחיילי צה''ל ואת העצות של חה''כ אורי אריאל איך למנוע את אכיפת החוק בנושא מאחזים ולדאוג לאכיפה כלפי פלשתינאים (ש-ר-מ-ו-ט-ה – מוסר יהודי?, רשויות אכיפת החוק ושומרי החוק).

המאמר השני האיר גם את השימוש בבניית גדר ההפרדה וחוק נכסי נפקדים כדי לאפשר למדינה הפקעת אדמות של פלשתינאים בשטחי יהודה ושומרון. גדר ההפרדה יצרה מצב של ''נפקדות'' טכנית: לא מאפשרים לבעלי המטעים לעבד את השטחים ולטפל בהם אבל מפקיעים את האדמות בגלל שאינן מעובדות. זהו רק היבט חדש של השיטה בה משתמשת המדינה בצרכי הביטחון כדי להפקיע אדמות מרשותם של התושבים הפלשתינאים.

בהמשך נעיף מבט על אחת השיטות באמצעותה חובלו מטעי זיתים של פלשתינאים. אחר כך נתאר את המאפיינים העיקריים של השיטה ששימשה את המדינה להפקעת שטחים ביהודה ושומרון.

---

הריגת עצי זית

המאמר של מושקוביץ (הרווח המשולש שבגידול זיתים) ציין שאין צורך לשחוט (לכרות ולשבור את ענפיו של) את עץ הזית וגם לא כל כך כדאי. ראשית השחיטה לא הורגת את העץ כי כידוע ככל שתחתוך אותו הוא יצמח מחדש. שנית, לטענתו האלטרנטיבה גם הרבה יותר פשוטה לביצוע מבלי שהחבלן והחבלה יתגלו בעוד מועד. כדי להרוג את העץ מספיק לקדוח כמה חורים ולהזריק לתוכם קוטל עשבים מאד חזק.

כאשר הצגתי הפרכה של הבלופים עליהם מבוסס המאמר של מושקוביץ, במאמר על שילוד ושקרים אחרים, לא ראיתי עדויות למעשי ההרעלה במטעי הפלשתינאים. אולי לא ייחסתי חשיבות לטענות בהקשר הזה שהשיטה שעושה שימוש במקדחה וברעל יותר מתאימה לחבלנים עם ''חזון'', כמו אלו שכתבו את חוברת ההדרכה שהוזכרה לעיל. אבל התעלומה הזאת נפתרה. היום אני יודע שגם בשיטה הזאת עשו שימוש בחלק מאירועי החבלה (מצגת תמונות).

בניגוד לכריתה חבלנית ממנה עצי הזית יכולים להשתקם משריפה והרעלה עצי הזית לא קמים לתחיה.

---

תהליך הפקעת הקרקעות

כדי לפנות מתיישבים יהודיים מבתיהם ומן האדמות אותן עיבדו נזקקה המדינה לחוקק חוק מיוחד. כמובן שבמסגרת החוק הזה נקבעו כללים לתשלום פיצוי כספי נדיב. כך היה במקרה של פינוי סיני בראשית שנות ה-‏80 וכך היה בעת פינוי מתיישבי גוש קטיף היהודיים (אוגוסט 2005). למרות החוק, הפינוי לא הושלם ללא מחאה והתנגדות של הנוגעים בדבר ותומכיהם.

כדי לפנות פלשתינאים מאדמותיהם ונכסיהם ולהקים ישובים (התנחלויות) עבור יהודים מצאו המשפטנים דרכים ''שקטות ויעילות'' יותר. לפני מלחמת ששת הימים שלטו ביהודה ושומרון שלושה משטרים שונים: האימפריה העות'מנית, האימפריה הבריטית והממלכה הירדנית. כל אחד מהם השאיר את רישומו בחקיקה ובתוצאות החלטותיו המנהליות.

בקשר לקרקעות מבוססת המציאות על חוק הקרקעות העות'מני, והתיקונים שהכניסו הירדנים. על פי החוק העות'מני יכול אדם לרשום זכויות קנייניות בקרקע אם עיבד אותה (ושילם את המס לאוצר הריבון) ברציפות עשר שנים רצופות. כאשר קרקע חקלאית ננטשה, לא עובדה במשך שלוש שנים, רשאי היה הריבון להעביר את החזקה לרשותו. שלטונות המנדט החלו בתהליך של מדידת השטחים ורישום בעלות על שמם של בעלי הבתים והחקלאים שעיבדו אותן. הירדנים המשיכו את התהליך עד 1967.


מפה שמציגה, בצבע אדום, את הקרקעות
הפרטיות בתוך ומסביב לאלון מורההתהליך שהחל בשנות ה-‏20 של המאה הקודמת הוקפא, הופסק, בצו שפורסם על ידי המפקד הצבאי הישראלי בשנת 1968. התוצאה בפועל היא שחלק ניכר מקרקעות השטחים הללו נשארו לא מוסדרות. לגבי רוב הקרקעות לא הושלם תהליך הרישום המלא בטאבו.

מדינת ישראל פועלת ביהודה ושומרון על בסיס החוקים הללו ובאמצעות צווים צבאיים. מתחילת הדרך הפעילה המדינה כל מיני אמצעים מנהליים כדי להשתלט על שטחים ביהודה ושומרון. בעשור הראשון החשוב בין אלו היה ה'תפיסה לצרכים צבאיים' שמקובל על פי החוק הבינלאומי אם הוא מופעל באופן זמני. אבל מדינת ישראל השתמשה באמצעי הזה כדי להקצות קרקעות להקמת ישובים (לזמן בלתי מוגבל).

בשנים הראשונות השתמשה המדינה ב'תפיסה לצרכים צבאיים' כדי להקצות שטחים להקמת ישובים. כך הוקמו הישובים עפרה, אלון מורה ואחרים על קרקעות פרטיות של פלשתינאים. במקרה של אלון מורה העבודות להקמת הישוב החלו ימים בודדים לאחר הוצאת צווי התפיסה. לכן ברור למדי שלא היה מדובר בצרכים צבאיים ולא בצורך זמני. על כן הורה בג''ץ (390/79) לבטל את צווי התפיסה. אז בג''ץ קבע. הישוב אלון מורה עדין יושב על שטח שכ-‏65% ממנו הן אדמות פרטיות של פלשתינאים.

סך שטחי הישובים, המאחזים ואזורי התעשיה ביהודה ושומרון מגיע לכדי 157.6 קמ''ר. יותר מ-‏32% מסך השטחים הללו (כ-‏51 קמ''ר) הן אדמות פרטיות, ברובן פלשתינאיות (אשמים!).


מפה שמציגה בצבע אדום את הקרקעות
הפרטיות בתוך ומסביב נווה דניאל צפוןבעקבות פסיקת בג''ץ אלון מורה עברה המדינה לשימוש באמצעים מנהליים אחרים. במהלך השנים מאז הפך חלק ניכר מהקרקעות הלא מוסדרות לאדמות מדינה, בשליטת הריבון הישראלי. למרות החלטת בג''ץ נמשך התהליך של הקמת ישובים ומאחזים בלתי מורשים על קרקעות שהמדינה ידעה כי הן נמצאות בבעלותם הפרטית של פלסטינים. אלא שמשנת 1979 פעולות אלו נעשו לעתים תכופות בלא שקדמו להן הוצאת צווי תפיסה או הסדר משפטי אחר (עבירה גוררת עבירה, עמ' 11). על משמעות הקמת המאחזים שלא על אדמות מדינה כתבה עורכת הדין טליה ששון:

... זכות הקניין נקבעה בישראל כזכות יסוד, בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ונקבעה על ידי ביהמ''ש העליון בישראל כזכות חוקתית על חוקית. כבר נפסק בבג''צ כי מחובתו של מפקד האזור להגן על זכויות היסוד של התושבים הפלסטינים באיו''ש. משמעות הדבר כי מחובתו להגן, בין השאר, על זכות הקניין שלהם. הקמת מאחז על קרקעות פרטיות של פלסטינים הינה פגיעה בלתי נסבלת בזכות הקניין ומחובתו של מפקד האזור למנוע זאת.
הקמת מאחז על קרקע פרטית של פלסטינים אינה ניתנת להכשרה, גם לא בדיעבד. דין המאחזים הללו הוא פינוי, וככל המוקדם כן ייטב.

חוות דעת, עמ' 22

בין המאחזים שהוקמו תוך הפרת זכות הקניין של פלשתינאים ישנו נווה דניאל צפון או בשפת תושביו 'הישוב' שדה בועז. זהו הרקע הנכון לידיעות על עקירת עצי פרי על ידי פלשתינאים (עקירת עצי פרי). מה 'ששכחו' לספר לנו בידיעה המקורית, היה שמדובר בפלשתינאים מאל-חדר שעל אדמתם ניטעו עצי הפרי, לפני שלוש שנים; לא סיפרו לנו שהפלשתינאים באו לממש את זכות הקניין שלהם. בהמשך, בתאריך 9.2.2007, עקרה 'יד מסתורית' את העצים ששתלו הפלשתינאים מספר ימים קודם.

---

סוף דבר

העובדות שהצגנו כאן ובמאמרים קודמים בשטח מעידות על כוונת המדינה לספח את מירב השטחים ביהודה ושומרון. נשאלת השאלה מדוע לא מספחים את השטחים באמצעות חקיקה, בדומה לאיחוד ירושלים? כעת התשובה לשאלה הזאת נראית קלה. סיפוח באמצעות חוק יחייב את המדינה להחיל את החוק הישראלי וזה כולל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו גם כלפי פלשתינאים. במקרה כזה יתקשו הרשויות לקיים את תהליך ההפקעה השקט בו הן נוקטות בעשורים האחרונים.

אם הרצח בדארפור נמשך כבר שנים ללא תגובה הולמת של ''העולם הנאור'', אפשר לצפות שתהליך הרבה יותר צמחוני כמו השתלטות על קרקעות פרטיות של פלשתינאים לא יגרום לשום תגובה כזאת. לכן זה נראה יותר פרקטי ויעיל להמשיך בשיטה הקיימת, במיוחד כאשר האלטרנטיבה 'החוקית' צפויה לעורר מהומות בתקשורת.

זוהי אולי גם הסיבה מדוע סירב המנהל האזרחי למסור את המידע על חלוקת שטחי ההתנחלויות. הסתרת המידע שירתה ''אג'נדה'' מסויימת. בג''ץ פסק אחרת, שראוי שהמידע יהיה זמין לציבור, וציווה על המנהל האזרחי למסור את המידע.

---