אנשים על יד מיתוסים

סיפורן של עשר המשפחות אינו אלא מיניאטורה היסטורית של מסכת היחסים בין הישוב לבין עולי תימן. לפנינו התנגשות בלתי נמנעת בין חברה מאורגנת, אידיאליסטית, מפלגתית ובעלת רקע זהה של תרבות וארצות מוצא לבין עולים חסרי אירגון, נטולי אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית. יהודים ''סתם''. לפנינו מאבק בין אלו שבאו ב''סוד הברית והיחד'' לבין יהודים שבאו לחיות את חייהם בארץ-ישראל ללא חלומות לשנות את פניה של החברה, לא שינוי ערכים ולא שינוי תרבותי, לבד מחלום גאולה¹.

בחייו של עם, לצערנו ישנן הרבה מאד מיניאטורות היסטוריות – בני אדם שחייהם לא נועדו ואינם יכולים ''...לפרנס לא אתוס לאומי ולא מיתוס לאומי'' (יהודה ניני, 1996, עמ' 15). דומה שלא אטעה אם אומר שספרי ההיסטוריה ממעטים להזכיר את המיניאטורות הללו שהן רוב מניינו של המין האנושי.

---

מימוש האידיאלים בחיי היום-יום היה תמיד מלווה בחריגות לא פעם של המנהיגות עצמה. לפני מספר חודשים הצגתי כאן מבט אישי מאד על המפגש הזה. החינוך החלוצי בתנועת הנוער בגולה היה רק שער הכניסה למפגש עם המציאות. חלק ניכר מזמנם של החלוצים היה מוקדש לדיונים רעיוניים כדי לבסס את הקשר בין האידיאלים שהביאו ממזרח אירופה והמציאות האפורה והקשה. בתוך כור ההיתוך הזה הניחו את היסודות למהפכה הלאומית, הציונות, והחיים בקיבוץ על פי השקפתם. התסיסה הזאת הפילה חללים רבים אבל אלו ששרדו היו חזקים ומגובשים כדי להשפיע על סביבת חייהם (נצחון הבנימינאים). אלא שאז הדגשתי את הנצחון, את המיתוס ואת המנצחים. לא סיפרתי על החריגות הקטנות מהאידיאלים בחיי היום-יום.

לצד הריקודים עד אור הבוקר והחברותא היו גם החריגות הקטנות והגדולות. חלק מהן, כמובן, נבע ממלחמת הקיום וההישרדות אבל החלק היותר חשוב נבע מהחולשות של האנשים. היכולת להקריב צרכים ורצונות על מזבח האידיאלים, יום יום, היא שונה מאדם לאדם. היחד מאד עזר לעמוד בפיתויים השונים, אבל לא כולם עשו זאת בהצלחה מלאה. החינוך סיפר לנו על שיתוף ועל סולידריות מעמדית אבל מבט אל חיי המבוגרים הציג תמונה מאד שונה. הסתירה הפנימית הזאת קיימת, כנראה, בכל חברה אנושית. יחד עם זאת, ההצלחה והנצחון של הבנימינאים התאפשרו משום שהאידיאלים (שיתוף, שוויון....) לא ננטשו.

---

פרשת עולי תימן מאירה באור בוהק את ההתנגשות בין האידיאלים, מיתוסים, עם המציאות בחיי היום-יום. אלא שבסיפור הזה התימנים היו מעבר למתרס – מעבר לקיר. כמו שפרופסור יהודה ניני אמר בהרצאתו ''אין תימנים בהעלייה השנייה''², אבל הם היו גם היו בין העולים. במהלך שהותם בחוות כנרת הם היו הגורם היציב היחידי במקום, למשך זמן רב, בעוד האידיאליסטים נעו ונדו ברחבי הארץ.

כפי שספרו של פרופסור יהודה ניני מראה, התימנים לא התאימו למיתוס המתהווה של התחדשות העם היהודי בארצו. הם גם לא התאימו כל כך לספרדים בני היישוב הישן של ירושלים, בראשית העלייה הראשונה (יהודה ניני, 1996, עמ' 205). באותה צורה הם גם לא היו בעליה הראשונה. הם היו נוכחים-נפקדים. המיתוס של קיבוץ הגלויות היה רחוק מן המציאות של ימי הציונות הראשונים.

הסיפור החל בגטאות שהוקמו עבורם במושבות וביחס שקיבלו מן האיכרים. אם נרצה, באופן יחסי, מצבם של התימנים אז היה כנראה גרוע ממצבם של הפועלים התאילנדים בימנו אנו. אבל הם לא היו פועלים זרים – הם היו יהודים שעלו לישראל בגלל החלום הלאומי הישן והטוב. הם שוכנו בשכונות נפרדות, אם לא ברפתות, וזכו ליחס גס ומשפיל מאיכרי המושבות (שם, עמ' 35). בחלק מהמושבות לא התביישו האיכרים והיכו את הפועלים שעלו מתימן. לעיתים נמנעו מהשכונות של התימנים שרותים אלמנטריים של רופא או אחות.

כאשר כל זה ברקע מתחיל הסיפור של תימני כנרת, סיפורן של עשר משפחות. משפחות אלו היו חלק ממאות היהודים שעלו מתימן למרות שידעו על קורת אחיהם במושבות מפי היורדים. אבל בארץ התהוותה בעיה חמורה. הפועלים האידיאליסטים שעלו ממזרח אירופה חדורי רוח של שליחות לא עמדו במשימה הפשוטה שהוצבה בפניהם: כיבוש העבודה. היה צורך בפתרון שיתאים למשימה. על הרקע הזה נשלח שמואל יבנאלי, ממנהיגי העלייה השנייה, לתימן כדי לשכנע אנשים לעלות לארץ ולהשתתף בהפיכת החלום למציאות ובכיבוש העבודה מידי הפועל הערבי.

רוב רובה של ''עליית יבנאלי'' התיישב אז במושבות החקלאיות. חלקים ניכרים מאותם אנשים זכו לגורל דומה לזה בו זכו אחיהם מהעלייה הראשונה. בניגוד לעולים ממזרח אירופה הם לא יועדו להקים ישובים של קבע. על הרקע הזה התארגנה הקבוצה של עשר המשפחות מעולי תימן שהגיעה בשלהי 1912 לחוות כנרת. הם קיוו למצוא גורל טוב יותר ובדיעבד אנחנו יודעים שהגורל, ואנשי העליה השניה היתלו בהם.

אם הסולידריות היהודית לא עזרה להם כל כך להיקלט במושבות הרי הסולידריות המעמדית לה טענו עולי העלייה השנייה מאירופה הייתה צריכה ליישר את ההדורים. הם כנראה קיוו למצוא יותר סולידריות בין חלוצי העלייה השנייה. הרי אלו באו מרקע סוציאליסטי והאמינו בסולידריות מעמדית. אבל מסע הסבל נמשך ונמשך – הסולידריות המעמדית לא ממש הופיעה. גם בחוות כנרת המשיכה האפליה בנושא שכר העבודה – הפועל האשכנזי קיבל שכר כפול.

בחוות כנרת בלטו עוד כמה הבדלים יותר מהותיים בין עולי תימן והעולים שנכללו ב''סוד הברית והביחד''. שותפי הסוד, ברובם רווקים, זכו לגור בתוך החווה במיטב התנאים של המקום והתקופה. את משפחות התימנים שיכנו מחוץ למחנה בבית ''המוטור'' ליד ביצה נגועה בקדחת – עשר משפחות בשני חדרים. בעוד שותפי הסוד לא ממש התמידו במקום הרי קבוצת התימנים היו הגורם הכי יציב בחווה במשך תקופה ארוכה. זה כמובן לא שיפר את התייחסות המוסדות המיישבים אליהם כאל גורם ארעי; תנאי השיכון שלהם הלכו והתדרדרו עם הגידול במשפחות. אני אומר זאת למרות שניבנו עבורם חמישה בתים בני חדר אחד לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה.

גם התוכנית להקים מושב מעורב סוכלה על ידי אותה קבוצה של פועלי כנרת שותפי הסוד. במר סבלם פנו התימנים לעזרה לארגונים שונים, התאחדות התימנים, התאחדות עולמית של היהודים הספרדים ואחרים. דבר לא עזר ואחרי שנות סבל רבות, בשנת 1930 נאלצו לעזוב. ''לדידם היה זה נישול, נישול שנעשה בהערמה ובהתשת כוחות'' (שם, עמ' 210).

---

החיים ואנשי הקבוצה המאורגנת בחוות כנרת ובמקומות אחרים התאכזרו לאותם אנשים שלא התאימו להיות שותפי הסוד. כדי שלא נטעה ונחשוב שהבסיס להפליה היה עדתי מביא פרופסור ניני כדוגמה את סיפורה העצוב של פועלת זמנית שפוטרה מחוות כנרת. מרים גרינפלד גם סולקה מחוות כנרת בעיצומו של משבר כלכלי ורעב שהביאה בחובה ממלחמת העולם הראשונה (שם, עמ' 151).

בכל זאת הסיפור של עשר המשפחות מעולי תימן יוצר תחושה אחרת. הרי הם ישבו בחוות כנרת תקופה ארוכה – הם לא היו זמניים. בדרך כלל ההיגיון יטה את הכף לטובת בעלי הותק, הנחישות והחריצות. עבור עולי תימן מכנרת ההיגיון הזה פעל בכיוון ההפוך. במשך זמן רב, קרוב ליובל שנים, העם שחרט על דיגלו התחדשות לא קלט לתוכו את העולים מתימן למרות ההבטחה, המיתוס, לקבץ גלויות וליצור יהודי חדש. מה גרם למצב המתמשך של אפליה כלפי עולי תימן?

עולי תימן אשר באו כחלק מתהליך גאולה לא ציפו שיצטרכו לעשות הרבה יותר מלעבוד ולקיים מצוות. הם לא ציפו לשנות סדרי עולם. הם לא ידעו לעמוד על שלהם ולהיאבק למען האינטרסים הכי אלמנטריים שלהם ולא היו קולניים. המאפיינים הללו התפרשו לשלילה והיו להם לרועץ ונוצלו ביישום ההפליה (שם, עמ' 115).

בעיני המנהיגות של העלייה השנייה התימנים, אפילו תימני כנרת, לא התאימו להיות חלק מהתהליך של בבניית המיתוס של האדם החדש. הם היו מוכנים ללחום עבור עולי תימן כאשר אלו הושפלו או קופחו על ידי איכרי המושבות. יותר מכך, בפרשת כנרת היו ביניהם שקיבלו על עצמם לייצג את האינטרס של עולי תימן. אבל כאשר הועמד הסיוע שלהם במבחן הם לא היו שם עבור התימנים. מה שהכריע אותם היו הקשרים (אידיאולוגיים וחברתיים) דוקא לנפשות הפועלות מהצד השני של המתרס – נקלעו לניגודי אינטרסים בלתי אפשריים.

הממסד הארץ-ישראלי (המשרד הארץ-ישראלי) יצר את התנאים המפלים שחייבו את התימנים ללמוד להסתפק במועט ולאחר מכן נאחז בכך כדי להצדיק את הפלייתם. התימנים למדו להסתגל למחסור והמשיכו בעבודתם ובבניין ציון מחדש. כך מחוסר ברירה הם יצרו ותחזקו שני מיתוסים שהיו בעוכריהם ''הפועל הטבעי'' ו''ההסתפקות במועט'' (שם, עמ'46). כך נוצר מעין מעגל קסמים שלא היה בכוחם של תימני כנרת לפרוץ.

תימני כנרת לא הבינו שהמהפכה הלאומית יוצרת שני מעמדות, מעמד של לוחמים, של נושאים בעול, ומעמד של עסקנים. כפי שנתברר במקרה הנדון מעמד העסקנים גבר. העסקנים הם אלו שכתבו את המיתוס של ההתיישבות (שם, עמ' 127). בקרב תימני כנרת לא נוצר המעמד הזה שהיה המפתח לפתרון בעיות לכל מי שישב על אדמת הלאום באותה התקופה וגם שנים רבות אחר כך.

---

את המושג מיתוס אפשר להגדיר כדמות או ארוע שבתודעה העממית הוענקה להם הילת זוהר שהפכה אותם לאגדה; הדימוי הגדול מהחיים של דמויות או של ארועים כאלה בעיני הכלל. ככזה, המיתוס הוא כלי המשמש לעיצוב החברה והיחיד. כדי שיכנס לתודעה כמיתוס ארוע צריך שיהיה ייחודי ואחיד ואי-אפשר לכלול בו דברים חריגים שלא מפארים אותו.

חוות כנרת ובית ''המוטור'', מקום מגוריהם של תימני כנרת במשך שנים רבות, הפכו עם השנים לחלק נכבד במיתוס (שם, 298) של ההתיישבות העובדת השיתופית. זה אותו המיתוס שהיה לו מקום של כבוד בין המיתוסים וסימני דרכה של התנועה הציונית במשך שנים רבות. זו אותה התנועה שיעדה את עצמה ליצירת התשתית להתחדשות העם בארץ.

מנהיגי העלייה השנייה, ובמיוחד אלו המקומיים (בעמק הירדן), היו עסוקים בכתיבת המיתוס שלהם ובהשארת רישום על פני העמק. בעיני רוחם התימנים של כנרת נשאו מאפיינים שעשויים היו לשבש את היצירה. ומשלא נכללו במיתוס הפכו עשרת המשפחות הללו למתחרים על השימוש באדמת הלאום שיועדה להתיישבות חקלאית.

כפי שאמר פרופסור יהודה ניני התימנים לא היו בעלייה השניה. אבל הם גם לא היו בעלייה הראשונה. יחד עם זאת, בל נשכח שגם אנשים כמו מרים גרינפלד ננטשו לגורלם. החברה החלוצית, במיוחד בהתיישבות הכפרית, הייתה אכזרית גם כלפי מיטב אנשיה. אם נבדוק את הנתונים הדמוגרפיים לאורך השנים נמצא שמספר אלו שעזבו או סולקו היה רב יותר ממספרם של הנשארים. זהו כמובן מחיר כבד ששולם למען המטרות של אותה חברה, במיוחד עבור אלו שאולצו לעזוב אך לא רק הם.

---

מקורות:

• יהודה ניני, ההיית או חלמתי חלום, תימני כנרת – פרשת התישבותם ועקירתם – 1912-1930, עם עובד, 1996.

---

הערות:

1. הקטע הוא ציטוט מתוך הכריכה האחורית בספרו של פרופסור יהודה ניני.
2. ''אין תימנים בעלייה השנייה'', הרצאה בכנס עמק הירדן כנוף הייצוג של העלייה השנייה, 2 לנובמבר 2004.

---