השבר, תרבות וביקורת משחררת והגדימה

הערה: חלקים מהטקסט פורסמו בבמות אחרות.

משא קצר אודות פרחי הרע בחברתנו:

לכם המגוייסים -

חלקכם - כוונתם טובה אך ללא מודעות מספקת - לאנטי תרבות הברברית של היאפיות הישראלית מעלת הגרה - זן מבחיל במיוחד, שניכשל במבחן המעשה והבנייה בפריסה רחבה מישקית, חברתית, ואידאית -

יצרתם מציאות בוטה של מעל וכחש והונאה וגזל אוכלוסיה. כלפי עצמכם אתם מדחיקים את המעל הנורא בצלם האדם וביכולת המעשה הבונה, בשורה של אמירות צדקתניות, פולחן גיבורים מדומים (טייסי F-16 וסוגם) - שבמידה שיש בהם - באנשים הבשר ודם האלה אותטנטיות, הרי שהם בזים לכם ככל ששאט נפש יכולה להיות עמוקה.

קידמתם פולחני גיבורים דביקים, כבמקרה צהלות השמחה על האסטרונאוט הישראלי הראשון לסיליוס - כוכב השוטים. זאת במעורב עם גזענות ביבים, שגם הווסאלים ה''פרענקים'' שלכם, משתפי הפעולה מאז שנות ה-‏50 במעברות - שותפים לה ומפנימים כלפי עצמם, כחלאות אנוש אמיתיים.

טיפחתם לעצמכם, בדומה לדרום אפריקה, סיפורי ילדים וורודים, כשברקע ובניסתר משימת הלב, יחידות ומיליציות הדיכוי-והחושך שלכם פורעות ומעמיקות את המצוקה.

המציאות בוטה - עוני, רעב, כלכלה קורסת בה הגידול השנתי הממוצע בתוצר לנפש מאז 73 הינו 1.4% - הנמוך ביותר במערב, כמוהו כפיריון העבודה השערורייתי - את כל זה חוללתם.

אנו - ההמונים הזועמים והמרומים והמנושלים - הנושאים בליבנו את זכר האור שהלילה הכרית - לא ניתן לחושך לעבור.

---

במה הכוונה באמירה על השבר המישקי?

מדובר בגידול ריאלי בין השנים 73-2001 של 1.4% בתוצר לנפש - כשגידול התוצר לנפש משקף הן את עליית רמת החיים הממוצעת במדינה, והן את מגמות הצמיחה בת הקיימא (או היעדרה) המישקית, מעבר לתיחזוק גרידה של האוכלוסיה באותה רמת קיום, או נסיגה מרמה נתונה.

זאת, על על פי מחקר של ד''ר דן בן-דוד מביה''ס לממשל ומדיניות באונ' ת''א (פורסם ב''הארץ'', מוטי בסוק, כלכלה, 20 אוקטובר 2002 - הדברים יצוטטו כאן כלשון המאמר, תוך סלקצייה ועריכה מסויימת ובתוספות מבהירות מיזעריות).

על פי מחקר זה, בעוד קצב הצמיחה של התוצר לנפש בשנים 1953-72 היה 5.5% בשנה - מקיצבי הצמיחה הגדולים בעולם - תופעה המכונית לעיתים ''הנס הכלכלי הישראלי''; הרי שבשנים 73 2001 ירד הקצב ל-‏1.4% בשנה.

מחקר זה מדגיש כי הנסיגה בצמיחה בת הקיימא של ישראל, מבחינה השוואתית, היא מהארוכות והחריפות בעולם המערבי.

אמנם, במרבית המדינות המתועשות החלה האטה במחצית הראשונה של שנות ה-‏70. עם זאת, הדבר שמייחד את ישראל הוא ממדי ההאטה, שהיתה החריפה ביותר - קצב הצמיחה עד 1990 היה הנמוך ביותר. על פי ההשוואה בין 7 המדינות המתועשות בעולם ( G7) לבין ישראל - למשל לארה''ב שב-‏72היגיע התוצר לנפש בישראל ל- 52% מהאמריקני - הרי שבמקום שפער ההכנסות בינן לישראל יקטן, כפי שקטן בשנות ה-‏50 וה-‏60, פער זה גדל בשנות ה-‏70, ה-‏80 וה-‏90 .

הדבר המעניין העולה כאן הוא כי למרות ניראות של תהפוכות ותמורות שונות, הרי שמסלול הצמיחה הדל של ישראל מ-‏73 הינו יציב למדי.

כך, הרחבות פיסקליות ומוניטריות בשנות ה-‏70 ותחילת שנות ה-‏80 שגרמו לאינפלציה תת-סיפרתית, ולעומתן ריסון פיסקלי ומוניטורי - לא הישפיעו בצורה משמעותית על מסלול הצמיחה בת-הקיימא. גם המלחמה בלבנון והעלייה הגדולה של שנות ה-‏90 (שהיגדילה את אוכלוסיית המדינה ב-‏20%) לא גרמו לשינויים בצמיחה. קצב הצמיחה בעשור האחרון 91-2001 זהה לקצב הצמיחה ב-‏73 -2001 .

בן דוד מדגיש כי אחת הסיבות המרכזיות לעלייה הנמוכה בתוצר לנפש היא הפיריון הנמוך.

לפי בנק ישראל, ב-‏60 - 72 עלה הפיריון של המגזר העיסקי בקצב שנתי של 3.8% וב-‏73 -2001 ב-‏0.7 אחוז בלבד. הבעיה המרכזית של ישראל, לדברי בן-דוד, היא שחלק הולך וגדל בחברה אינו יכול או אינו מוכן, להתמודד בהצלחה עם אתגרי המשק המודרני, הפתוח והתחרותי. איכותה הירודה של העבודה בישראל מתבטאת בן היתר בכך שהפיריון לשעת עבודה בארה''ב גבוה בב-‏21% מהפיריון בישראל, אף כי מדובר שם בכוח עבודה מגוון מאד של קרוב למאה מיליון עובדים.



הנתונים והמגמות - ד''ר דן בן-דוד: התוואים הכלכליים-חברתיים של מדינת ישראל

---

תפקידה המשחרר למעש ויזמות של ביקורת-אמת צלולה -

לעומת קולו העמום והמערפל, הפתלתול בסבך ההשתקה והעמסת-יתר של טריביאליות בעלת מצג מכובדות של שפן סופר השררה -
זה הקול המשמים והיוצק כובד משתק ברצון, בנכונות ובגיוס המשאבים לפעולת בנייה.

הערה: מצגי מידע תקף -
עיקרם בפשטנות יתר, בשיטות סילוף מגוונות תוך מיקוד שימת לב הקורא כלפי נתונים חלקיים; במעבר כמעט בלתי מוחשי ממשמעות אחת למשמעות אחרת; היעדר השוואתיות *הולמת ותקפה* למשקים אחרים; בידול וניתוק מבחינת הקשרים רלונטיים; ''ניתוח'' פשטני המתבסס על גימיקים שונים תוך הצגת טורי נתונים גולמיים; ושרלטנות חקיינית ומנכסת עמל אחרים לעת מצוא... ועוד).


התרבות והביקורת וגדימתן

יצירת תרבות וביקורת תרבותית הינן מלאכת מחשבת, וההשתלחות בהן בעילה זו או אחרת (כדוגמת טקסי שריפות הספרים בראש חוצות מייד לאחר מינויו של היטלר לתפקיד הקאנצלר ב-‏30 ינואר 1933) -
השתלחות כזאת הינה בבחינת מלאכת-קצבים: ביתוק נתחים, כריתה ביד גסה, גדימה וכיוצא באלה (אגב, מיומנותו של הקצב, שענינה פריסה, הפרדת ניתחי בשר וריכוך - בעזרת כלי חיתוך חדים וכלי משקולת - הינה מיומנות מדוייקת הנילמדת במשך תקופה ארוכה; אך מדובר כאן באנלוגיה, לשון השאלה).

ב''יצירה תרבותית'' מדובר, לפחות כנורמה - משאת נפש של אלה הלוגמים כמים מחיים את תוצרי התרבות -

בפעולה מושכלת ומתואמת, מורכבת להפליא - העשוייה להציב ארכיטקטורה מרהיבה - ובתכלול בו-זמני של תנופת הרוח, הרגש, המיומנות המושכלת ולעיתים הלב - ההחמלה והאמפטייה.

וגם קיים בה תכופות, הסוד המופלא המפכה חרישית.

והיא, יצירת התרבות המגובשת והחותרת קדימה, חדורה בריקעה - הכרח שיהיה כך - אחריות ומחוייבות עמוקים - שאמנם לא תמיד מזוהים ככאלה במהלך פעולת היצירה.

היפוכה שבאופקו איונה - כמו גם אופק איון זרימת החיים במלוא גיוונם היוצר בכל צעד ושעל (אותו גוון יוצר העשוי לנכוח גם בפעולות היום יום הפשוטות ביותר), החל מהמטבח ופעולות הניקיון והתחזוקה הביתית; המשך במפעל או בסדנה וכלה בשולחן הכתיבה של איש הפיתוח;

היפוכה הינו פעולתה האקראית, המתפרצת, ושטופת רוח השנאה המדודה של חוליגניות ברברית למיניה ומגמות השבה לקדמות ברברית, זו של שילטון השמאן המודרני או השרלטן החברתי - עשבים שוטים קולקטיביסטים הניזונים מהקיים והמתהווה אותם הם שוללים -
אף שהדבר עשוי להתרחש בשמה של התרבות, תוך הרעפת רטוריקה צדקתנית המתאפקת כביכול בשנאתה, שכן מה רבה היא האירוניה בהיסטוריה .


תרבות ותת-קטגוריה שלה - הביקורת הבונה - מהותם הפנומנולוגית תכופות - זרימה, שטף, העתרת חיות משחררת הננסכת באיברים, ברצון ובנשמה.

לעיתים רוח דואה להיבטי-על בזויות אחרות ולא מוכרות.

ויציקת קלות מחייה וצלולה להפליא העשוייה להוביל לאויר פסגות.

לעיתים מדובר, כניגוד-מה המשלים את הדאייה הזורמת, גם במילים החצובות כל-אחת בכובד הנישא אל הנישגב -

הנישגב (ראה ניתוחו של קאנט את המושג ב''ביקורת התבונה המעשית'') -
כדוגמת האינסופי של עירבולי הגלקסיות שביקום או הטורנדו הבוחש ביד ענקים באוקיינוס בלילה שכוכביו מרצדים מתוך שאון המים המזנקים -

הנישגב היצוק בסלע ברוח משאיו של מרטין לותר, או במשקל המשמעות הטמון אות-באות בכל פיסקה ופיסקה מוזיקלית בביצועי הסוויטות לצ'לו של באך על ידי פאבלו קזאלס -

כנגד התרבות המשחררת, זו החיונית כל כך לשינוע למעשה הבונה, המשוחרר ממשקלות מדבירים הצוברים משקל עם חלוף הזמן - ולכן יצירתה מחייבת התמדה לוחמת שוב ושוב -

כנגד התרבות המשחררת, המתהווה בחיותה, קם כל העת - והרי מרטין לותר כבר היצביע על כך שהרע והשטניות לעולם לא יחסרו פיתחון פה בנסותם להתפרץ או להתגנב - קם גם היפוכה המדביר:

הצבעת יד גרומה וקשה כלפי גופו של אדם או ציבורים ספציפיים, במעורטל וללא סובלימציה כלשהי, תוך אנקות צוררות - בניבדל ממעש תרבותי כלשהו ותוך הניגוד ''עוקר הנטיעות'' (כפי שכינו חכמינו את השמדנות המכלה) ליצירה ופרייה.

---

הצימרמנים

הקורצקים

האוסטר למינהו

---

חופש הדיבור אינה הרשות להסתה ונאצה -
אין בשום מדינה חופשית במערב ''חופש להסית''.

ההסתה - הינה עירומה, תכופות חקיינית, לעיתים גרוטסקית, לעולם כבדה בכובד הגדימה ורוח ''עקירת הנטיעות'' הגורפת.

זה הקול הניחר המצביע ומצביע כמוכה שד כלפי גופו של אדם או ציבור כלשהם, נוקב כקורצה ניטפלת-רע בשמם, ומסית ושוב מסית.

וזה, נאק הרע הגודם - ריק, עקר מכל תוכן מחייה מהסוג המשיב אויר צונן בקיץ השרבי או מצית נקודת אור בלילו של הלב.

הצדקנות הגודמת - מדיחה-מדיפה סביבה את צחנת הסאוב המתפשט, לעיתים את סירחון השטרות השדודים הניתחבים בהסתר לאן שניתחבים תחת גיבוי ניראות ''מסורה'' - שהינה פריצותו-פירצתו של הנבל.

עיקרה המהותי - שיתוק הרצון היצרני של אוכלוסיות נירחבות - זה השיתוק המכשיר לביזה וחמס בשם הדיבר-הריק בעל מראית השגב, אותו הבנאלי עד לזרה. שכן מגמות נסיגה והתכווצות חברתיות וכלכליות - אותן חותר השמאן, המשיא והמדיח המודרני לחולל, יפות להעצמת השאות שנאה ולחילול פעולות גודמות תרבות - שהינם דפוס קירבון עתיק יומין של שיכוך זעמם של אלי דמים התובעים את ליטרת הבשר שלהם מפי נציגיהם עלי אדמות.