את הספר של דוד קמה,
הסכסוך – למה ועד מתי (שקמונה, 1975), קראתי לאחר ששמעתי מאריה פרלמן על האיש וספרו. אחר כך הופיע המאמר של פרלמן,
מְדִינָה פָלַסְטִינִית? בְּעֶצֶם... לָמָּה לֹא??, שמצטט קטעים מהספר והבנתי שכדאי לבדוק את הספר שכנראה מציג עמדה מאד חד-משמעית לגבי פתרון, סיום הסכסוך היהודי-ערבי. מקריאת העמוד הראשון של הספר (''אל הקורא'', עמ' 7) מבהיר המחבר שהוא מתמקד בהצגת מודל סכמתי שבאמצעותו הוא מסביר את גורמי הסכסוך, את המדיניות שצריך עם ישראל לנקוט כדי ליצור בסיס לשלום.
אבל אז נתקלתי בבעיה שהמחבר לא מציין מקור אחד עליו הוא מבסס את הניתוח, המסקנות וההמלצות שלו. גם ניסיתי קצת לחפש מקורות אחרים שמזכירים את החיבור של דוד קמה או כאלו שמשתמשים בגישה כשלו כי היה לי קשה (ועדין קשה) להאמין שמחבר אלמוני שכתב רק ספר אחד, יצר יש מאין. אבל חיפושי העלו חרס.
אז נכון שאינני נוהג להרבות בקריאת ספרים מהתחומים של מדע המדינה והיסטוריה, כאשר הם בעצם מציגים אג'נדה פוליטית. אבל הרשימה אותי הגישה של המחבר: הצגת מודל פשוט יחסית שבאמצעותו הוא מנתח את המציאות תוך כדי הצגת מרבית הנחותיו לגבי המציאות בהן השתמש כדי להציג את מסקנותיו. למיטב הבנתי זו גישה נדירה בספרים מהסוג הזה ומכאן חשיבותו בעיני.
השלום האמיתי, על בסיס יציב, מעוגן או חייב להיות מעוגן במציאות ההיסטורית. השלום הזה
... עומד על ריסונם, על בלימתם ועל התאזנותם של הכוחות בהיסטוריה... הכוחות הפועלים בהיסטוריה אינם טובים ואינם רעים, אינם לוחמתיים ואינם נושאי שלום. הם קיימים, והם פועלים על פי חוקיהם. הרוצה בשלום חייב להכירם ולהבינם, את הכוחות ואת חוקיהם, ולהתהלך עמם בזהירות (דוד קמה, עמ' 112). דומה שרבים יוכלו להסכים עם ההגדרה הזאת. אבל בחיים כמעט תמיד ההבדלים יופיעו ביחס להכרת ולהבנת הכוחות והחוקים - הויכוח יתחיל על מהות הכוחות וחוקיהם.
על פי דוד קמה קיימות מספר קבוצות משתנים שבעצם קובעות את מצב היחסים, את המציאות, בין שני עמים או בין שתי קבוצות עמים (קבוצות אנושיות):
- מערכת שאיפות ורעיונות בין מדינות כוללת את השרידות, העצמאות המדינית, השררה, הכבוד והיקר, האידיאולוגיה, האמונה הדתית ועוד.
- מערכת הכוחות בין מדינות מתמקדת ביכולות הצבא. אבל אלו הרי נשענות על משתנים כמו אוכלוסיה ואיכותה, נתונים גיאוגרפיים (גודל שטח וטבעו), רמה טכנולוגית, רמה כלכלית, כושר אירגוני, כושר עמידה, מורל, מנהיגות ועוד.
רעיונות מטבעם מקורם בנפש וברוח ולכן המערכת הראשונה היא בעיקרון רוחנית. כוח לעומת זאת הוא פיזי מטבעו ולכן המערכת השניה היא בעיקר חומרית, אם כי משתנים כמו מורל ומנהיגות אינם חומריים. בין שתי קבוצות המשתנים, הראשונה היא בעלת השפעה רבה יותר מהשניה – הרצון הסובייקטיבי ממלא תפקיד יותר חשוב ממערכת הכוחות האובייקטיבית.
מי שרוצה להתמקד ב, או להדגיש את, עניין השטחים עשוי, כמו דוד קמה, להפריד את המשתנים הגיאוגרפיים. כאשר המערכת הזו מאוזנת יש על פי דוד קמה בסיס לשלום בר קיימא. ''מודל השלום'' שהוא ליבו של החיבור (עמ' 7, 113) נראה כך:
| בסיס לשלום | = | מערכת
גיאוגרפית
מאוזנת | + | מערכת
כוחות
מאוזנת | + | מערכת
שאיפות ורעיונות
מאוזנת |
אם המדינה האחת שואפת לשים ידה על משהו שמצוי ברשותה של המדינה השניה, נוצר סיכסוך והולך לאיבוד הבסיס לשלום, והמצב הופך ללא יציב. אם לא תבוא דרישה שכנגד שתהיה גם מספיק אסרטיבית כדי לנטרל את השאיפה של המדינה הראשונה היא עשויה לבחור את השימוש בכוח.
לא חיוכים ולא פיוסים,... אלא דוקא הפעולה האקטיבית, הנכונות להתמודד על בסיס של תביעות הדדיות,... היא המכוננת את הבסיס לשלום יציב (דוד קמה, עמ' 120). עצם העמדת דרישה או דרישות שכנגד אמורה לנטרל את הדרישות של המדינה הראשונה. אם לעומת זאת המדינה השניה בוחרת, בשם ההבנה או ''רוח השלום'', בתגובה פאסיבית (או בהמתנה) חוסר היציבות רק יחמיר. זהו, על פי דוד קמה, עיקרו של ההסבר מדוע עמדתם של ''חוגי השלום'' היא מתכון לבעיות. הציטוטים שהציג פרלמן (
מְדִינָה פָלַסְטִינִית? בְּעֶצֶם... לָמָּה לֹא??) מראים איך לדעת דוד קמה יש לנהוג כדי לאזן את התביעה להקמת מדינה פלשתינאית.
מחבר הספר גם מנתח את השפעת מעורבותן של המעצמות הגדולות של זמנו. בפרק האחרון מתוארת השפעתן של המעצמות כמו בריטניה, צרפת, בריה''מ וארה''ב על המערכות במשוואה – על ההיסטוריה של האזור. המחבר גם מציע דרך לשפר את מעמדה של ישראל (והערבים) ביחס להשפעה זו – דרך לנטרל את השפעת המעצמות. גם בהקשר הזה על ישראל ליזום התקפה
... בשדה הקרב, שבו מתמודדות הטענות, הדרישות והזכויות (עמ' 278).
אחת הבעיות עם המודל הזה קשורה בעובדה שיצירת בסיס לשלום דורשת איזון של שלושת קבוצות המשתנים באופן סימולטאני. מצד שני, מעצם טבעו של המודל הסדרת איזון באחת הקבוצות עשויה להפר את האיזון בקבוצה אחרת. זה נובע מכך שישנו קשר בין קבוצות המשתנים. לדוגמה מהרצון לשרידות ולעצמאות (קבוצה ראשונה) נובעות השאיפות לשטחים ומקורות מחיה (קבוצה שניה). ההפרדה בין מערכת הכוחות והמערכת הגיאוגרפית, שהיא יותר מלאכותית, יוצרת בעיות דומות.
לטעמי אחת הבעיות העיקריות של המודל והספר כולו היא שההתייחסות לטענה-אמונה כי ''ארץ ישראל כולה שלי'' לא מקבלת את המשקל הראוי. לטעמי זהו שורש המאבק כבר יותר ממאה שנים. הרי בעצם אף צד לא מכיר ב''זכות'' של הצד השני. אינני רואה איך הצגת דרישות להקמת מדינה לכורדים (בארצם), כפי שמציע מחבר הספר, היא כלי לטיפול במקרה הזה. למרות המאמץ הרב שקמה מקדיש לטענה שבעצם אין עם פלשתינאי (פרקים ג', ו'), הרי שהניגוד בין השאיפות, הצרכים והרצונות של העם הפלשתינאי לגבי ארץ ישראל לבין אלו שלנו הוא מקור עיקרי לחוסר יכולת או חוסר רצון ליצור בסיס יציב לשלום.
המבט של דוד קמה על הסכסוך
