|
''בהתנשאות ובהבעת בוז וזלזול בכל מי שחושב אחרת ממנה; בהגדרתו כנבער, פרימיטיבי, וצמא מלחמות, ביקשה האליטה האשכנזית, לדרוס כל התנגדות, כל הרהורי כפירה, כל גישה ביקורתית, וכל פקפוק בתהליך אוסלו. השלום הפך אצלם לעיקר אמונה, לעיקר דתי, סביבו התגודדו נביאי שלום, חוזי מזרח-תיכון חדש: הרוגי אוסלו הם 'קורבנות שלום'; יריב אכזר ומפר הסכמים, הוא 'שותף בשלום של אמיצים'; ותעמולת זוועה מלאת שיטנה, היא 'תגובה טבעית אחרי שנות כיבוש'. וכשהמציאות טפחה על פניהם, עלתה הטענה כי אנו אשמים.
השמאל היה בעשרות השנים האחרונות מפעל גדול ומשגשג של שנאה, בוז והתנשאות, למזרחים, לבעלי השקפות ימניות, לנחשלי החברה. לעומתם, פרחה תופעה משונה של סולידאריות, השתתפות והזדהות עם הסבל הפלסטיני. ככל שמתו בלבבות רגשי הסולידאריות והאהבה כלפי ישראלים, ככה לבלבו הרחמים כלפי העם הכבוש.
השמאל הפך את השלום לשיגעון לדבר אחד, כפייתי, מופרך ודוחה, תוך הפעלת שיטות התעלמות והדחקה של המציאות. למרות התמוטטות הסכמי אוסלו, על אותיותיהם ורוחם, אדריכליו מנסים לשכנע שהוא חי, שלם, ובלתי מנוצח. אנשי השמאל, כל חבריה של הקבוצה האליטיסטית, השבעה, המרוצה מעצמה, חייבים להביט עמוק בנפשם, ולשאול את עצמם איך הגיעו למצב הזה, שבו הם מדמים לחוש את נועם הדיגדוג ברגל שכבר מזמן נקטעה…כיצד השלום הפך אצלם לעיקרון היחיד בעולמם, למאניה, תוך איבוד המודעות העצמית''.
אמנון דנקנר, מעריב, 19 בינואר 2001 |
''השמאל הפך את השלום לשיגעון לדבר אחד''
