  
  
  
|
 |
|
||
  חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ |
|||
|
|||
''עיר שתושביה מתאכזרים לרעבים ולחלשים''. האם שומעות אזניך מה שפיך מדבר? מדוע להשמיד את ''הרעבים והחלשים'' ואת הצדיקים בגלל הרשעים? (כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר *הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע*: (כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: (כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: (בראשית י''ח) | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| מיכאל, הגאווה מרחיקה מה' |
|||
|
|||
כל אדם גאוותן נמצא ביריבות עם אלוקים. האמת היא, כי האדם הוא היצור הנעלה ביותר ובעל התכונות הנשגבות ביותר. כמיהתו היא לאין סוף, גם שאיפתו לתהילה היא אין סופית, וחובקת זרועות עולם. האדם הוא בעל נשמה עליונה שהינה השתקפות של האלוקות, ומכאן נובע המקור לטעות גדולה וגורלית. ההיסטוריה מתעדת מספר מקרים בהם בני אנוש התירו לגאוותם להתפשט במידה כזאת, עד לטיעון על בדבר אלוהותם. אולם יש לדעת שגם האדם הרך המרסן את עצמו ואינו נותן ביטוי ליהירות שחצנית כה גדולה, מטפח, כביכול, בנפשו את זרע התחרות והיריבות עם האלוקים. גאוה זו היא המונעת מהאדם להכנע ולהכיר תודה לאלוקים ולאנשים. אברהם היה יוצא דופן במידת הענוה. למרות שהיו לו משרתים רבים, הוא עמד בעצמו לפני אורחיו ושירת אותם. המלים (בראשית י''ח כ''ז) ''ואנוכי עפר ואפר'' נאמרו על ידו כפשוטן. ענותנותו כלפי אחיינו לוט (שם י''ג ת`), כלפי אשתו שרי (שם ט''ז ו`) וכלפי המתנגדים לכל מהלך חייו, לאנשי סדום (שם י''ח כ''ג - ל''ב) הן דוגמאות להלך רוח זה. ענוה זו בולטת ביותר באברהם שהיה בעל כישורים שכליים יוצאי דופן, מצביא מהולל במלחמה, עשיר מאד ומפורסם בין שכניו כ`נשיא אלוקים`. ענוה יוצאת דופן זו הפכה מאז ואילך נארג לבריח התיכון באופיים של האישים הדגולים של עמנו, של עם ישראל הצועק בעקבותיו של אביו הראשון, אברהם העברי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| כָחַשׁ - כֹּח שָּׂטָן |
|||
|
|||
אך כבר נאמר: אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ אולי רש''י קלע ל''הטפות'' כבודו כשתאר את מעשה השטן: בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוב (רשי על השטן - שמות לב' פסוק א') ראו נא קטע הפתיל הבא: תגובה 32901 | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתה יודע מה כתוב במקורות על המלבין פני חבריו ברבים |
|||
|
|||
מידת הבושה נחשבת כסימן היכר מובהק של העם היהודי: ''שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים ... כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו''. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אכן. להטיף מוסר בפומבי, בהצמדות לאדם מסויים |
|||
|
|||
וכי מה צורך ראה כבודו להצמד-להדבק דווקא אל עבדכם הנאמן, תוך הבלטת תכונות רעות כ''אנוכיות'' ושאר מרעין בישין? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ועוד יתכן שהוסיף כבודו והגדיל חטא על פשע שכן |
|||
|
|||
לא נקב ב*מעשה* פסול שעשה כותב דברים אלה, ולו אחד ויחיד. ודומה ועוד כהנה וכהנה עוונות, קטנות כגדולות עלו במניין חטאיו, שהרי גם לא הביא כל ראיה מוצקת, דבר דבור על אופניו בשים טעם ובמידת ההגיון, למעשה פסול ולו אחד ויחיד שעשה עבדכם הנאמן. ולא עוד אלא שעל דרך הרמיזה הגסה הסב האיש במו פיו תכונות פסולות רבות לכותב דברים אלה, ולא פעם אחת ולא שתיים, אלא פעמים רבות חזור ושנו ללא מתום, כאילו אחז במנאץ הדיבוק והשד נכנס בו ולא הירפה, רחמנא לצלן. וישמרנו ה' מלכת בעצת רשעים ולעשות חפצם. לו יהי רצון. אמן. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| תפקיד הבכייה |
|||
|
|||
הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקבעו בלוח השנה היהודי כימי אבל וצער על צרותיו של עם ישראל, בעיקר על חורבן בתי המקדש הראשון והשני. האבל מתבטא במנהגי אבילות שונים הנהוגים בימים אלו: הם מתחילים בהמנעות מגילוח ותספורת, החל מראש חודש אב מתווספת המנעות מאכילת בשר ושתיית יין, וכן מתווספות הגבלות ברחיצה. סופם של ימים אלו הוא צום תשעה באב. מנהגי אבילות אלו הינם אמצעי המקרב למטרה: הרגשת אבל פנימי בתוככי הלב על מצב האומה, אומה שידעה ימי זוהר עילאיים ועדיין לא זכתה לחזור אליהם. ימי האבל היהודיים אינם ''ימי זכרון'' גרידא. מטרתם היא להגיע להרגשה אמיתית של צער. מדוע אנו מתאבלים מידי שנה מחדש? מהי התועלת שאנו מסוגלים להפיק מן האבל? הצער והאבל בפני עצמם הינם הרגשות הרסניות ושליליות. הם עלולים להביא את האדם לייאוש ולדכא את תנופת היצירה שלו. לנוכח קביעה זו צפה ועולה השאלה: האם לא היה עדיף להעלות את זכרון בית המקדש בצורה שונה? התשובה היא שלדמעות יש סגולה ייחודית. הדיבור הוא שפת המוח, ואילו ללב יש שפה אחרת. לב האדם הוא עמוק מכדי שמילים תוכלנה להביע את המתחולל בפנימיותו. הבכי מבטא את הרגשות הפועמים בעומק הלב, רגשות שאין אפשרות להביע אותם בשפה אחרת. בית המקדש לא נחרב ביום אחד. היה זה סופו של תהליך שהחל מאות שנים קודם לכן. ערב כניסתם של ישראל לארץ המובטחת, נתקפו אבותינו בייאוש ובחוסר בטחון באלוקים. הם שמעו שבארץ כנען מתגוררים ענקים וגיבורים היושבים בערים בצורות. באותה שעה הם החליטו שהכיבוש הוא בלתי אפשרי. בליל תשעה באב של אותה שנה, ישבו ישראל ובכו על גורלם המר. בכי זה ביטא את הרגשת הפקפוק וחוסר הודאות שחדרה עמוק ללבם, וגרמה לקרע בינם ובין אביהם שבשמים. גם לאחר דורות רבים, עדיין לא נתאחה הקרע. בנבכי הלב, במקום שאליו קשה להגיון ולמחשבה השכלית לחדור, המשיכה לשכון תולעת הספק כשהיא מכרסמת ללא הרף. אט אט נתן ספק זה את אותותיו גם בבחינה החיצונית. הפסלים שהחלו להופיע בבתי ישראל בסוף תקופת בית המקדש הראשון היו עדות לכך שהאמונה בא-ל אחד התערערה. חורבן בית המקדש לא היה עונש בלבד. מטרתו היתה לעורר את הלב שהפך לאדיש. הוא חשף את המצב לאשורו. הוא בא לנפץ את האשליה שהשכינה עדיין שוכנת בתוכם. המסר היה ברור: אם אמנם חפצים הנכם בקיום הברית עם אלוקים, עליכם לתקן לא רק את מעשיכם, אלא גם ובעיקר את הלב. הבכיה משמשת כאמצעי להחדיר לפנימיות נפש האדם את משמעות החורבן, את הקרע שנוצר ואת הריחוק מבורא עולם. בכך נוטע הבכי מחדש את האמונה באלוקים. ואמנם, מיד לאחר תשעה באב מתחילה תקופת הנחמה, תקופה שבה קוראים מדי שבת בשבתו פרקי נחמה מנבואת ישעיהו, נביא הנחמה. באותה שעה, כאשר הלב יוצא מאדישותו, מתחדשת גם התקוה לבוא הגאולה, תקוה חזקה שבכוחה לקרב את הגאולה למצפים לה ולמייחלים לבואה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| נראה מעט כמו, אה, פראזולוגיה ודברים ריקים, בובע מאייסעס בלשון |
|||
|
|||
אידיש, כמשפט אבותינו שבנכר על כגון הא. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מיכאל, זה לא רק נראה כך, זה ככה באמת. |
|||
|
|||
התופעה מוכרת וכואבת מאד; אנשים מדקלמים , לפעמים בע''פ, טקסטים מנותקים מכל הקשר; הם נראים כנתונים להשפעת היפנוזה עמוקה או לפחות כמי שעברו שטיפת מוח יסודית. אין להם מושג על מה הם מדברים וכאשר מבקשים מהם הסבר למשהו שאמרו או שואלים שאלה, הם מדקלמים שוב טקסטים כנ''ל עד שהשומע הנבוך נכנס למצב היפנוטי או נשטף מוחו ה' ישמור. לא מזמן ידידים הביאו אלי אחד כזה לאחר שלא יכלו להתמודד עם הטקסטים שדקלם; ככה התוודעתי אל התופעה; מכיוון שידע במה מדובר, לקח כמה שבועות לשכנע אותו אבל בסוף הוא הגיע. אינני יודע כיצד ניתן להעיר אנשים אלה מן ההיפנוזה בה הם שרויים, אבל מה שמטריד אותי זה שאנשים חלשים נלכדים ברשתם פה ושם. מדובר בפעילי מיסיון ממוצא יהודי המתכנים בשמות שונים, והם אלה השוטפים את המוח לאותם רפי שכל. הבעיה היא שמערכת החוק לא רק שאינה מנסה להתמודד עם התופעה למרות שפעילותם הנה בלתי חוקית, היא עוד מפריעה ומונעת פעילות התנדבותית נגדם. אכן, ''מהרסייך ומחריבייך ממך...'' אין שום תועלת בהתעמתות אתם; צריכים להתעלם מהם; אם מבקשים למנוע נזק מאנשים תמימים, יש להגיב לדברים תוך התעלמות מהדוברים. מה עוד שהם מופיעים תחת שמות שונים ולעתים אותו כותב מחליף שמו כזיקית זו המחליפה גווניה כך שלא לגמרי ברור עם מי אתה מדבר. בברכה, נסים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הדקלום הכפייתי הזה.. מדהים... כבד, ריק, משמים וניטפל |
|||
|
|||
והצדקתנות הניבערת הזאת... מפחיד. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מיכאל, זה לא רק נראה כך, זה ככה באמת. |
|||
|
|||
שוב מסיון? כבר היינו שם פעם, עם דוגמה אחרת, לא? תגובה 17384 ושוב ''מהרסייך ומחריבייך''? כאן נודה לאסף ברטוב: תגובה 691 | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אבל למה כה כבד ומשמים בלי כל זרימה של הגיון חי? |
|||
|
|||
ומצטטים ומצטטים אך לא מבחינים בסתירות מתחת לאפם? העניין נראה אניגמטי. ניוטון, איינשטיין, לייבניץ, פסקל, דקרט ורבים מגדולי האנושות האמינו באלוהות. למה כה חשוב לכפור בקיומה? מה בעצם כה איכפת לכם ועוד תוך הטפות כה משמימות ואחוזות שגב ריק? כל מי שחש עצמו באורח כלשהו מחובר ליסוד טרנסנדנטלי נראה לכם אדם אבוד מבחינתכם, עד כדי קנאות שהקנאות הדתית מתגמדת לעיתים לעומתה? ועד כדי הטפות ריקות בבחינת חסידים שוטים המראים יתר אדיקות מהאפיפיור, אד אבסורדום? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אבל למה כה כבד ומשמים בלי כל זרימה של הגיון חי? |
|||
|
|||
1. מי זה אתם (''מצטטים'')? 2. מי דיבר על כפירה באלוהות? 3. מה ''כבד ומשמים בלי כל זרימה''? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לא מדובר באתאיזם? |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| לא מדובר באתאיזם? |
|||
|
|||
לא, לא מדובר באתאיזם. מדובר על כך שמי שמערער על תפיסת עולמו של מר ישעיהו מקוטלג זו פעם שניה תחת הכותרת ''מסיון'' - שממך, כאדם שנרדף על ידי הממסד, לדעתו לפחות, הייתי מצפה מידית להוקעת אופן התגובה הזה שכן הוא מקביל לטיעון ''הזונה הזקנה'' שתיארת בזמנו - משהו בסגנון ''כן, שמענו את הדברים עד לעיפה'' או במקרה שלנו ''כן, זהו מסיון בתחפושת, שומר נפשו ירחק'' המונע כל אפשרות לדיון אמיתי. דובר גם על ''מהרסיך ומחריביך...'' שממר ישעיהו ציפיתי שידע את ההקשר והפרוש הנכון, אך לשווא. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| נירדף על ידי הממסד? כנראה על ידי גורמי שחיתות |
|||
|
|||
המזינים חלק מהממסד, עוסקים במכירת אמצעי לחימה לאוייב וכיוצא בזה - ראה נושא הפשע המאורגן בישראל. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לא מדובר באתאיזם אבל מדובר במשהו מנוגד ליהדות |
|||
|
|||
ערן, דומני שאותך מעולם לא האשמתי במיסיונריות למרות שגם אתה בין ''המערערים על תפיסת עולמו של מר ישעיהו''. גם לא את דוד סיוון או כל ''מערער'' אחר על תפיסת עולמי. אינני אץ להאשים איש בשום עניין ובשום מקרה; גם הפעם לא מיהרתי כל כך ואף הגבתי בלשון ידידותית בתחילה: תגובה 32898 הבעיה עם אלה היא, שתוך הסתתרות מאחורי מחסה האנונימיות שמאפשר הפורום, הם מכניסים הודעות, בפתילים ובהקשרים מסוימים דווקא, ללא כל קשר לנאמר בראש הפתיל או בתגובות אליו, ומטיפים באופן עקבי בכיוון מוגדר מאד. קבעתי כי מדובר במיסיונריות; ברור לי כי הם נזהרים מאזכור מושג זה ומתעטפים בלבושים שונים כדי לא להסתבך עם החוק אבל אם אדם כלשהו נראה כמו שיכור, מתנהג כמו שיכור, מדבר כמו שיכור, אז זה בטח שיכור. כך אומרים על כל פנים. הנה ציטוט המאפיין את דרך עבודתם: (שבת, ק''ה/ב) כך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אז בהתחלה הם לא מזדהים כמיסיונרים, אבל התהליך ברור (לי ולכל מי שעוסק בנושא). ועוד הבהרה אני חייב לך למרות שלא ביקשת; הנה ציטוט ממדרש תנחומא, פקודי, א': ועל מה חרבה (ירושלים)? אלא כי ''מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'' (ישעיהו, מ''ט, י''ז), על זה חרבה. אז אם יש לך הסבר אחר להבנת מקור זה את הפסוק, אשמח לשמוע ממך. גם מקור זה הכיר את הפשט; אבל מי שלומד את התורה פשט בלבד, לעולם לא ימצא קשר אמיתי (או בכלל) בין התורה לבין המציאות, והרי ענייננו הוא למצוא את הקשר הזה, כידוע. שבוע טוב ומבורך, נסים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לערן, ראה תגובתנו בקישור המצורף |
|||
|
|||
תגובה 33003 | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| האם ברצונכם ליטול מהאינדיוידואל כל יסוד של |
|||
|
|||
תוקף אוביקטיבי-טרנצנדנטלי, עד כדי הכפפתו באופן טוטלי לעריצות הישות המדינית או השילטון השיבטי? שכן העריץ יאמר: מקור משקלי האונטולוגי הוא הכוח, היונק מהקולקטיב. ומה אתה פרט לקולקטיב, תולעת שכמותך? תאמר: הכרתי האינדיוידואלית? אבל הקולקטיביזם שולל ישות כזאת - אינדיוידואום. תאמר: אני שואב את תוקפי ומשקלי מתהליכים אקראיים שעיצבוני כמו שאני? והעריץ יאמר: השוט ומרתפי העינויים מצד שני, אינם כלל אקראיים. רצוני וגחמותי הם שנותנים להם טעם... צלם האדם? כלומר צלם האקראיות? הצלם הזה, הנראה כמו אוסף של מיליוני כדורי ביליארד זעירים בענן כבודו של התנגשויות ואדים? לא לחינם הפראזולוגיה, שכן בהיעדר יסוד טרנצנדנטי נשארת הדוגמה הגרועה ביותר - זו השרירותית לחלוטין, שתוקפה בא לכאורה מרוח שגב הבלוף הכבד בו היא נהגית. אולי גם איינשטיין ידע משהו על היקום הטרנצנדנטי? ואתם לואטים בתקיפות ובבוז: רבים הם הפוחדים להיות חופשים, בלטשכם מבט כיצד מגיבה לכך החבורה - האם טון הבוז חולל את האפקט הרצוי על השאר. קול המון כקול שדי - ולזה, לכבלי הדוגמטיות הכבולה להנחות שרירותיות, לרוח השגב הנבוב כה תכופות, ולעריצות החבורה אתם קוראים ''חופש''... ממה אתם פוחדים בעצם, ילדים המשחקים את האמיצים והגאים? סעו לקלדוניה, ארץ האמיצים והחופשים של גרוצ'ו מרקס ושני אחיו. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| השטן? המלאך הנופל הזה, למי מכם? |
|||
|
|||
תוקף טרנצנדנטלי אוביקטיבי? אבל הוא משנה צורה בלי הרף, עיקרו הוא חקיינות. חקיינות של סובסטנסים ממשיים המחוברים למציאות ולטרנצנדנטי - אוביקטיבי שבה. שכן אין הוא יכול ליצור דבר. התזזיתיות ההיא יכולה להיות בסיס אונטולוגי למשהו, פרט למה שכיניתי ''מעגל הנופלים''? בדומה לאותו צילום מפורסם של מעגל אנשים בו כל אחד מוטה אחורה ונשען על רעהו? שבריר שנייה, ומה ולאחר מכן? הנחה הנשענת על הנחה הנשענת על הנחה, כשאלו משתנות ללא הרף תוך פנייה לריגושי החושים והתרחקות מהממשות? הפיכת סדרי עולם? ולבסוף - הדוגמה הקשיחה, זו של העריץ התורן, שיודח כהרף עין עלי ידי קואליציה כנופייתית חדשה - קואליציות תזזיתיות נבנות ומתפרקות, בדומה למשחקי סך -0 בלי Saddle point , כשהעריצות והדוגמה הן האינוריאנט היחיד כאן? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| נסים, אכן דרכיה לא מכובדות |
|||
|
|||
. התופעה מוכרת וידועה: אחד בפה (במאמרים) ואחד בלב (בתגובות). בדרך כלל דרכיה דרכי נעם אבל לפעמים יוצא המרצע מן השק. ראשית ''הם מדקלמים שוב טקסטים'' של אחרים. אח''כ מצטרפים ביטויים שקשורים למצב האישיותי של המשתתפים ''הסוררים.'' מודבקים אז שפע של כינויים לא בדוקים כמו רפי שכל, עובדי שטן, שטופי מוח, אנשים תחת היפנוזה ועוד. השיטה הזאת די מוכרת ולא מכובדת להעביר את הדיון לפסים לא ענייניים. זה בולט במיוחד שזה לא מפריע לך כאשר מישהו לטעמך עושה זאת. העברת הדיון לאישיותם של הכותבים ''הסוררים,'' ממש לא מכובדת ולא משרתת שום מטרה של הידברות חיובית. יתכן שגישה כזו, מעידה על חוסר יכולת להתמודד עם הכתוב כאשר הוא ''לא מתאים....'' אני אפילו לא שואל מה היה קורה אם הייתי משתמש בביטויים כאלו בהתייחסות לתגובותיך. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| היצפים מסוג זה הינם פשע בקטגוריה מסוג |
|||
|
|||
ביזת המוזיאון הלאומי בבגדד או שריפת ספריית אלכסנדריה. אם לקרוא לדברים בשמם, עשוי להיות מדובר בפשע נגד האנושות. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| חטא לשון הרע |
|||
|
|||
אחד המניעים הבולטים שבעטיו נוהגים בני האדם לדבר לשון הרע על זולתם הוא פגמים עצמיים. בני האדם מנסים לברוח מפגמים אלו על ידי הטלת שיקוצים באחרים. במקום לנסות לתקן את מומיו, מנסה הרכלן להוכיח שאחרים הם אלו הלוקים במום זה. באופן זה הוא משתדל להסיח את הדעת ממומיו הוא. רעיון זה מובע על ידי קדמונינו במקומות שונים. על הפסוק שנאמר במצורע (ויקרא יג, מה): ''וטמא טמא יקרא'', כלומר, מי שהוא עצמו טמא, קורא לאחרים: טמאים, בעוד שהאדם הטהור אינו מוצא וגם אינו מחפש פגמים באנשים אחרים. רעיון דומה כלול בדברי חכמים: ''כל הפוסל - במומו פוסל''. אדם ששלימות אישיותו היא המעסיקה אותו, אינו נוהג להתעסק בחיפוש מומים אצל אחרים. לעומתו, מי שבעצמו לקוי בפגמים מסויימים ואין הוא מוצא עוז בנפשו להתמודד עימם ולתקנם, בוחר בדרך של דיבור אסור על הבריות. במודע או שלא במודע זוהי הדרך שבאמצעותה הוא מנסה להדחיק את התיסכול האופף אותו לנוכח חסרונותיו הוא. ננקוט דוגמה: פלוני נראה כאיש אמת. הוא אינו מסוגל לסבול שקר או זיוף, ולפיכך הוא מנסה בכל הזדמנות להסיר את המסוה מעל פניהם של אחרים המתחזים לאישי מעלה. הוא מוכיח שלאמיתו של דבר הם אינם כאלו. לעתים תגליותיו הינן אמיתיות ולעתים נפגעים מבקורתו אנשים חפים מפשע, אולם מה שברור הוא שאישיותו של אותו אדם עצמו אינה נקיה מהפגמים אותם הוא מחפש אצל זולתו. מניע נוסף לדיבורים אסורים הוא תחושת הגאוה והיהירות. הערכה עצמית מופרזת עשויה למצוא פורקן באמצעות לשון הרע על סוגיו השונים. הדברים עלולים להתבצע גם באמצעות פטפטת לשמה. תחושת אנוכיות מופרזת מכתיבה לאנשים אלו צורך שדבריהם ישמעו בכל עת ובכל מקום. לא משנה מהו הנושא עליו מדובר, העיקר הוא שקולם ישמע. הם סבורים שבדרך זו ישמר מקומם המרכזי בחברה כראוי להם. היהירות, כאמור, הינה גורם דומיננטי בתחום זה. בעל הלשון עלול לראות את עצמו במעמד כה נישא, עד שממנו הוא יכול לחשוף מומים של אחרים ולבקרם. תחושת העליונות מקנה לו עמדת כח שממנה הוא מסוגל לפי דעתו לשפוט את הזולת. יתר על כן, הדיבורים האסורים הינם לא רק תוצאה של רגש ההתנשאות, אלא הם גורם המזין רגש זה. באמצעות חשיפת מומי הזולת מנסה אדם המדבר סרה להדגיש את מעלתו העצמית. במקום שהעליונות תבקש לעצמה אפיקים של הוספת מעלות, היא מוצאת לעצמה ביטוי מזוייף, באמצעות הנמכת שיעור קומתו של הזולת. על רקע קלונו של החבר, נדמה לפלוני שתוכר עדיפותו לעין כל. נמצא שדברי לשון הרע הם המפתחים את רגשות הגאוה. על שני גורמים אלו רמזה התורה בדבריה, בדברה על אופן הריפוי של המצורע מצרעתו. הוא זקוק להביא ביום טהרתו: ''שתי צפרים ועץ ארז ואזוב''. דברים אלו מהווים עבורו תזכורת לחטא שהוליד את הצרעת. הצפורים מסמלות את לשון הרע המתבטא בפטפוטים, שהרי הנגעים באים בעטיו של חטא לשון הרע שהוא למעשה פטפוט דברים, ולפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, המפטפטות תמיד בצפצוף קול. מלבד זאת היה צורך להביא עבור טהרתו גם עץ ארז ואזוב, לפי שהנגעים באים על גסות הרוח... וכך אמרו חז''ל: מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מילים כדורבנות - כל מילה חקוקה בסלע |
|||
|
|||
יישר כח! | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| בתקופות שונות עשויות לגבור בחברה מגמות ברבריות |
|||
|
|||
המתבטאות בהרס ניכסי תרבות ורוח (כגון - שוד המוזיאון הלאומי בבגדד). העמדות כאן משחקות תפקיד טיקסי, מעין ריטואל ****************************************** אין זה כלל משנה אם נושא המגמה הברברית נוקט ברטוריקה ליברלית, נאורות, אתאיזם, אנרכייה, דתיות פונדמנטליסטית או כל עמדה אחרת. כשגוברות מגמות ברבריות בחברה, העמדות הופכות למעין ''צבע'' הצובע את מושא הפריעה הברברית בצבעים המכשירים את הריסתם של ניכסי התרבות. כאן איפוא, חשוב לא להסתכל על העמדות המנוסחות חיצונית, שכן אלא שוליות אז, מעין צל, או אפיפנומן, והן נידחקות לשוליים ככח מעצב. חשוב להסתכל על המהות: אובדן שיקול דעת, גבור מגמות שנאה והסתה, ראייה בשחור לבן (דו קוטביות בינרית תוך אובדן היצוג האנלוגי - זה הופך לבינארי דיכוטומי). ההרסנות והפריעה והתרופפות האירגון (למשל: ערימות זבל הנערמות ברחובות או זרימת שפכים לים וזיהום סביבה מואץ, שיבוש שירותים חיוניים) מוצאים אז צידוקים רבים. האינדיקטור הראשי הוא פגיעה בניכסי תרבות בעלי משמעות ונושאיהם. מפגני קבוצות היסטריות, (למשל ''מצעד הנשים'') בדומה למצעדי המלקים עצמם בתקופת המגיפה השחורה. במצב זה, דווקא אלה שנחשבים לעיתים כאנשים לא רציונליים, מצד חוגים כאלה ואחרים כגון אנשי דת, עשויים לעמוד בפרץ משמר התרבות והמשכיות החיים הראויים במידה שניתן עוד לפעול, שכן יש להם כבוד בפני תוקף אובייקטיבי של דברים, עקב השענותם על עוגן טרנצנדנטלי-חיצוני להתבהמות הקולקטיביסטית. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| האם יש מניע הגיוני לאנטישמיות? |
|||
|
|||
ה''אנטישמיות'' היא ההגדרה הכוללת של כל ביטויי השנאה, על גווניהם השונים, של אומות העולם נגד ישראל. ימיה של שנאת ישראל זו היא כימי היותנו לעם. מאז ועד עתה לא נס ליחה ולא פג תוקפה, של אותה שנאה. דומה שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שנאה זו היא עקרונית ובלתי מותנית, היא גם אינה תלויה בדבר, לא בתכונות אישיות של השונא ולא באופיו הלאומי, לא במצב כלכלי ולא בתנאים חברתיים, לא בצורת המשטר ולא בהתייחסות האזרחים אליו, לא בהצלחת היהודים ולא בכשלונם, לא ביופי ולא בכיעור, לא בנחשלות ולא בקידמה. בכל אלו התנסינו, ולמרות כל זאת השנאה בעינה עומדת. שונאים אותנו בתואנות אין ספור: על היותנו טובים מדי ועל היותנו מוצצי דם; על שאנו בדלנים ועל כך שאנו מתערבים בעמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו גם בעת שפל. מואסים בנו הן במשטר מלוכני, הן במשטר דיקטטורי והן במשטר דמוקרטי, וכאשר משתררת אנרכיה אנו מהווים טרף ראשון לכל בוזז. רואים בנו אחראים לכל כשלון ומאידך, אנו מיותרים בכל הצלחה. מכים את המתרפס אך גם תוקפים את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל. בכל שעה ובכל מצב מצויה עילה לשנאת ישראל. מבט מעמיק לאחור, מבעד לכל הגלויות עד לימי האבות, מוכיח בבירור כי לא ניתן לתלות את האנטישמיות במצב נתון כלשהו. אנו מוצאים אותה בתנאים שונים ואף סותרים זה לזה. היא פרחה והכתה בנו במצבים שהם קוטביים אחד למשנהו. עובדת יסוד זו למדונו חז''ל: ''הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב''. הדבר כלל אינו טעון הוכחה, הוא מהווה הנחה פשוטה ויסודית: ''בידוע''. הוא גם אינו תלוי במאומה: ''עשו שונא ליעקב''. השנאה אינה זקוקה לסיבה שתיצור אותה, היא נזונית מעצמה, פורצת מכוחה שלה, גואה וגולשת אל מעבר לגדותיה, מכוחו של מוקד המצוי בקרבה. שנאתו של עשו מוטבעת בלבו עוד מהיותו ברחם אמו: ''ויתרוצצו הבנים בקרבה'', רבי יוחנן אומר: זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה''. עשו שלא הצליח לבצע את זממו כלפי יעקב בחייו, לא נטל עמו את שנאתו אלי קבר, הוא הוריש אותה לצאצאיו בצוואת דמים. וכך מלמדים אותנו חז''ל: ''אמר עשו לעמלק (נכדו): כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי, תן דעתך לגבות נקמתי''. מורשת-שטנים זו, המציבה כל נצר של בית עשו במארב עקבי ותמידי נגד בני ישראל מתוך מטרה לפגוע בהם ולהשמידם, לא נעלמה מעינו של יעקב. על כך הוא שוטח יעקב תפילה לפני אדון כל: ''הצילני נא מיד אחי מיד עשו'', הצל נא את בני לעתיד לבוא מיד בני בניו שבאו עליהם מכוחו של עשו''. השורש של שנאת עשו ליעקב אינו איבה אנושית גרידא, הוא נעוץ בעימות שבין הטוב והרע בעולם הנצח, בשאיפת השטן לעקור את התורה ואת ההולכים בדרכה. הטוב והרע אינם מסוגלים לדור בכפיפה אחת. כוחות השטן אינם משלימים כלל עם קיומו של עם ישראל, עם מקבלי התורה ושומרי מצוותיה. אכן, מבחינה זו עדיף שנהיה מנותקים מאומות העולם. ואמנם בלעם הרשע זיהה דרך זו של ישראל: ''הן עם לבדד ישכון'' (במדבר כ''ג, ט'). אולם יש לדעת שקיים תנאי הכרחי להצלחתה של דרך זו והוא מוזכר בחלקו השני של הפסוק: ''ובגויים לא יתחשב''. הנהייה אחרי העמים והרצון להיות עם ככל הגויים, הם לנו לרועץ. בעינינו ראינו את התגלמותה של שנאת עשו ליעקב בשואת אירופה, שם היא הרקיעה לשיא בלתי מושג באכזריותו. מיליוני אחינו קדושי עליון, בהם זקנים נשואי פנים, נשים ענוגות, ילדים תמימי סבר, נערים ונערות פורחים בימי עלומיהם, כולם הובלו אל משרפות האש, עונו בחמת שטנים ונעקרו מארץ החיים. איש לא נוקה מידיהם הטמאות של המרצחים, לא היהודי השלם שדמותו סימלה את המראה היהודי ואף לא דור שלישי למתבוללים, כולם יחדיו הובלו לטבח. העם שהובילם לטבח היה עד לאותה שעה סמל התרבות. עם שאנו השכמנו לפתחו כדי ליהנות מאור חכמתו, להידמות לו ולהתחבר עם בניו. היש עדות חותכת מזו לכך שאין גבול לשנאת העמים כלפינו? היש הוכחה ברורה יותר, שתרבות, נימוס, מדע ומשטר מתוקן, אינם מהווים פתרון לבעיית האנטישמיות? אולם שאלה מעשית וגורלית כאחת ממשיכה לנסר בחלל: אמנם אין אנו יכולים לעקור את שנאת העמים כלפינו, אולם במה נוכל לפחות לבלום אותם ולמנוע מהם מלבצע את זממם? עינינו רואות שגם מול מדינת ישראל ניצבים עמי ערב ועמים נוספים וכולם חורשים מזימות שמד, חלילה, בנוסח ההמני הידוע: ''להשמיד להרוג ולאבד''.מהי התשובה למצב זה? היא מצויה בחז''ל: ''א''ר אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל אומות העולם אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו (כלומר, האם אנו מסוגלים להתנכל לה)? אמר: לכו וחזרו על בתי כנסת ובתי מדרש שלהם, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחם אביהם ואמר להם: ''הקול קול יעקב והידים ידי עשו'', בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסת, אין הידים ידי עשו. ואם לאו, הידים ידי עשו - אתם יכולים להם''. האמצעי העומד מול שנאת עשו, הוא קול יעקב – קול לימוד התורה! אנו מצפים להתגשמות חזון הנביא מלאכי (פרק ג', י''ב): ''ואשרו אתכם כל הגויים'' - עתידים ישראל להתקלס מן האומות. כלומר, יגיע יום שבו האומות תקלסנה את ישראל. הגאולה השלמה תהיה הן גאולת העולם והן גאולת הרוח. באותה שעה לא תהיה עוד שנאה לישראל, לא יהיו מלחמה ומדון, העולם ינהה אחר הכרה בטוב וכניעת הרע לאור התורה. כולם יחפצו להתקרב לישראל ולחסות בצילם. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מהם מקורות המימון? פרט. נראה כמו תעסוקה |
|||
|
|||
שיש להקדיש לה זמן רב. מהם מקורות המימון להושבת אנשים על החומר הזה ומהם האינטרסים? ולמה ''מכסים'' ומציפים את סביבת מאמרי המשמעותיים בהם יש תרומה חלוצית? למי יש אינטרס? הרי מושקע בכך זמן ומאמץ. מאיפוא המימון, ובאיזה סדרי גודל? ותת-סעיף של איזו הקצאה תקציבית, ומה סדר הגודל של זו? ומאילו מקורות ניתן-נילקח-מוענק הכסף? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| העולם וכל אשר בו נמסר לנו לפיקדון |
|||
|
|||
אדם הצועד בדרך התורה יודע שלכל פרט בבריאה קיימת מטרה. לנוכח העובדה שהכל נברא מידיו של הקב''ה, בודאי לא לשוא נברא פרט זה או אחר ומטרתו היא לשמש ככלי וכאמצעי להרבות כבוד שמים בעולם. גם הממון המצוי בידי האדם נועד לשם קידומו של בעליו בדרכי השלימות. לכן, אסור להוציאו למטרה מנוגדת או להשחיתו לריק. העולם הזה ניתן לשימוש האדם, ובלבד שהשימוש בו ייעשה על פי הנחיות התורה. הנהנה מן העולם הזה שלא לפי הוראות התורה, החי בעולמו בצורה המשכיחה שם שמים, נחשב כגוזל את החפץ שהוא משתמש בו. השימוש השרירותי בפריט כלשהו שלא לפי רצון שמים, נחשב כהעברתו מרשות גבוה לרשות האדם. העברה זו נחשבת כמעילה וגזל. נבין עתה היטב את מה שנאמר אצל דור המבול, שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. מלבד העובדה שהם פשטו את ידיהם בממון הזולת, קיימת כאן משמעות לגזל גם במובן הרחב של המושג. אורחות חייהם של בני דור המבול העידו שלדעתם הם בעלי העולם, ולכן הם נוהגים בו כרצונם. על כך נחתם גזר דינם: אותו עולם שהם השחיתו -נמחק! הצדיק לעומתם, חש כמי שהופקד בידו ממון. הממון אינו שלו והעולם אינו שלו. הוא אינו אלא שומר ועליו לנהוג בהתאם להוראותיו של המפקיד. חלילה לו להשתמש בפקדון בניגוד להוראות שניתנו לו בעת ההפקדה. השימוש הנכון מקדם את האדם, והעולם מתקדם אף הוא יחד עמו. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| דורבנותיך אפילו יותר |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| דוד וערן, סתם עניין של הבנת הנקרא. |
|||
|
|||
הסיפור שהבאתי אודות פגישה עם מישהו שנפל ברשת המיסיון תגובה 32991 הוא סיפור מן החיים. עכשיו ננסה להציג קריאה השוואתית לליבון הדברים: הרשימה השבועית דנה בקנאות כאשר המסקנה היא שקנאות במצב של הידרדרות רוחנית מתמשכת הנה שלילית בשונה מקנאותו החיובית של פנחס שנתעוררה מול אירוע טראומטי חריג. הגיב מי שמכנה עצמו ''החותר לעולם טוב יותר'' תגובה 32957 תגובה בה הוא מציג את אברהם אבינו כאיש החסד ללא גבולות. מה הקשר לרשימתנו? ומה הקשר בין הצגה כזאת של אברהם אבינו לבין העובדה שהיה איש מלחמה מוצלח מאד וידע לעשות מעשים שהם, לכאורה ההפך מחסד? הגיב נכון מיכאל שרון תגובה 32962 בטענה כי חסד כזה עלול להידרדר לרשע חסר גבולות (לכך יש ראיות רבות ואין כאן המקום להאריך). ענה לו ''הדואג לעם'' תגובה 32963 בסגנון המעורר חשד סביר כי הוא אותו ''החותר לעולם טוב יותר'' בניסיון לחזק את התזה של חסד ללא גבולות. מיכאל ציטט פסוקים המפריכים את אמירותיו תגובה 32965 ובתגובה קיבל הטפה נגד גאווה תגובה 32966 אתם מצליחים לעקוב אחרי הקשר בין הדברים? אני לא. אבל אולי זו בעיה פרטית שלי. מיכאל ענה מה שענה תגובה 32967 וכאן חזר לתמונה ''החותר לעולם טוב יותר'' תגובה 32982 לאחר עוד שתי הערות של מיכאל הכניס אותו חתרן רשימה ארוכה בדבר ''תפקיד הבכייה'' תגובה 32986 מצליחים לעקוב? אני לא כל כך, אבל אולי זו בעיה פרטית שלי, כאמור. בשלב הזה, לאחר שמיכאל העיר כי אלה פטפוטים ריקים המנותקים מכל הקשר, הכנסתי את תגובתי תגובה 32991 וכאן נזעקתם אתם. על מה בעצם? על כך שצירפתי כמה אבחנות מתופעה שראיתי במו עיני? או שמא על שקישרתי בין אותן תופעות שראיתי לבין הסגנון כאן אשר גם הוא כזה של דקלום דברים מנותקים מכל הקשר? ערן נזעק, את זה הבנתי, על אזכור המיסיון; אבל הצגה כזאת של אברהם אבינו אינה יהודית בשום אופן; היא נוצרית נטו בניסיון להצדיק את תורת החסד שלהם. דמותו של אברהם אבינו ביהדות כוללת בתוכה את מדת הגבורה והמסופר עליו בתורה מוכיח זאת בלי ספק. אלא מה, מדקלמים דברים מנותקים מן ההקשר, מציגים את אברהם אבינו כמייסד דרכם ובכך הם פשוט מרמים. וכאן צץ ''סתם אחד'' ומאשר את טענתי כי מקור אחד לכל הרשימות הדיקלומיות גם כאשר הן מופיעות תחת שמות שונים: תגובה 32986 ושתי הערות לדוד: אולי יש כאן התייחסות לגופם של כותבים, אבל אשמח אם תדריך אותי כיצד להסביר דקלומים הזויים בלא להתייחס למצב בו נתון הכותב על פי השערתי או התרשמותי. אין צורך לשאול כיצד הייתי מגיב על הערות כאלה כלפי; זכיתי למכוערות מהן לא אחת ולא שתים. את תגובותיי לאותן הערות תוכל למצוא בעצמך. המשך התגובות בפתיל רק מאשש את טענתי המקורית; מדובר באיש או באנשים המשקיעים זמן ומאמץ להחדיר הטפה נוצרית במסווה כזה או אחר. הציטוטים מן המקורות לפעמים מדויקים, אבל תמיד חסרי הקשר לנאמר קודם. אותו שטוף מוח ע''י מיסיונרים שפגשתי, השתמש בדיוק באותם ביטויים שהפכו להיות כינויים למדקלמים באזורנו: 'החתירה לעולם טוב יותר' 'והדאגה לעם' הם בראש מעיניהם ועל כן צריכים להאמין באותו האיש; בחסד ללא גבולות; בהימנעות ממלחמה. לסיכום: כתבתי בעבר יותר מפעם אחת מתי ועל מה אטרח להגיב; יש מקרים יוצאים מן הכלל בהם אני מגיב שלא על פי אותם כללים וזה אחד מהם. אין בדעתי להמשיך דיון זה או להיגרר לדומים לו בעתיד, אבל לפעמים צריכים להסיר מכשול מלפני אנשים שאינם בקיאים בנושא בכלל ובדרכי הפעולה של המיסיונרים בפרט. מצורף קישור לאתר המתמודד עניינית עם טענות 'דעת אמת' אשר כפי שכתבתי במקום אחר, זו דרכם של שקרנים שהם מתהדרים בנוצות של אמת. http://www.beith-din.com/daatindex.htm שבת שלום ומבורך, נסים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתה מתחמק כי הנושא הוא סגנון הכתיבה |
|||
|
|||
. זה שיש לך דוגמה חיה זה לא מספיק בכדי להשתמש באותם ביטויים שלא שייכים לנושא. הנה הפעם הסברת את עמדתך ללא שהזדקקת פעם אחת לתאורים כמו שטופי מוח, רפי שכל ועוד, כלפי אנשים מסויימים שבמקרה בעלי אמונות אחרות משלך (לפי טענתך). גם אם אתה צודק, ואינני משוכנע שכך הם פני הדברים, הביטויים הללו לא נחוצים. אכן, בסופו של דבר מדובר בהבנת הנקרא אבל אתה הלכת מעבר לכך. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מבחינת כמות החומר הזה והתזוזות חסרות השחר מנושא לנושא |
|||
|
|||
וההיצף *הניצמד* למאמרים משמעותיים, תוך הסטת חוט המחשבה, כל זה נראה בברור גם כהפרעה שיטתית, תוך השקעת מאמץ וזמן ניכרים בכך. אין כאן כנראה רק עניין של ''דעות אחרות'' שכן טיבן כלל לא ברור, שהרי מדובר בהיצף חסר קו ברור המתעתע מעניין לעניין. אלא אם תגיד שהפוגע, דעתו שונה מדעתו של הניפגע לגבי שלומו של זה האחרון. אולי אכן, הדפוס הננקט הוא של המורגלים בשטיפות מוח ומצבי קליטת מידע הזויים וכמו היפנוטיים. יש כאן כנראה סוג של ''מהלומות'' אנטי-מידע (גבב מידע) שמטרתן יותר מאחת, מן הסתם, פעולה רב תכליתית שכזאת.. מול כל המישמש הזה בולטת עמידתו של ישעיהו על קו המחשבה הצלולה, ככל שניתן עדיין בסביבת ההיצף | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ממחשבה שנייה, אין זה סביר שמדובר בטקסט למטרות דתיות כלשהם |
|||
|
|||
אלא למטרות של לוחמה פסיכולוגית, או לבטא שנאה אנטישמית מדבירה. במקום אחד שולח אותי אחד הכותבים בסגנון זה לקבל ''כיהודי'' את שכרי בגן עדן - שכן ''היהודי אינו מטריאליסט, אלא צדיק גדול שלא מן העולם הזה''. זאת ברוח לגלוג הצורר - הפרוכת שתלו אנשי הס.ס. הנאצים בטרבלינקה בזו הלשון: זה השער לה', צדיקים יבואו בו''. היהודי מתאפיין כאן, לפי הודעות אלה ''במוסר נעלה שלא מן העולם הזה (אברהם הראשון) הדואג לרשעים, והסטנדרטים הנידרשים מהיהודי הם כה גדולים, עד שאינו יכול לעמוד בהם, והוא סובל, נענש קשות ועוסק בבכיות. הטקסט הזה יכול היה להכתב באקט של שנאת צורר לגלגנית על ידי סטודנטים מודרכים במחלקה לעברית ומחשבה יהודית באוניברסיטת דמשק, או במחלקה לעברית באונ' בגדד. זהו טקסט קודר, מטיף ומדביר חיוניות ואטום שאין בו כל שמחה, בנוסח ''המוות יבוא עליכם בשימלתו השחורה'' בשידורי התעמולה של רדיו קהיר. ע''מ להחדיר את המסר הפוגעני באופן אפקטיבי ולעבור התנגדויות טבעיות של מושא הפגיעה, מדבר הדובר בשם היהדות והדת היהודית, מצטייר כיותר צדיק מגדולי הצדיקים שבאפשר, מזכיר את האנטישמיות, מהלל את אברהם העיברי הראשון, וכד'. שום גורם דתי לא היה יכול לכתוב טקסט כזה, שאין בו כל רכיב של אטרקטיביות. יתכן שהדבר נעשה על ידי גורם כלשהו בארץ בהשתתפות מומחים ללוחמה פסיכולוגית, תוך ערוב מומחה כלשהו למקורות. לכן אין כאן כל שיג, שיח ודיאלוג, אין היערכות להתקלות בהתנגדויות וסתירות, כפי שאיש דת אמיתי ערוך, ואין כל לוגיקה, שכן טקסט זה כמוהו במובן מה כירייה במטרה, ואינו מוכוון למטרות שיכנוע אלא למטרות הצמתה ושיתוק. זהו טקסט המבטא אולי צוררות טהורה (מלשון הצרה) ככל שקיים דבר כזה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מגמות גבור האנומיה, הברבריות, עוינות צפה ומגמות גג כלכליות |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| השבת |
|||
|
|||
השבת הינה יום המנוחה השבועי של עם ישראל. הוכח שאם אדם יעמול שבעה ימים רצופים ללא כל הפסקה במשך תקופה ממושכת, הוא יכרע תחת העול, ובסופו של דבר הוא לא יצלח עוד לעבודה. אולם, מה שהוא כה פשוט ומקובל כיום בכל העולם התרבותי, לא היה מקובל בעבר כלל ועיקר. העולם ''התרבותי'' בעבר כפר בעקרון זה שיש לתת לעובד יום מנוחה שבועי. הוא זלזל ביהודים על כך שהם שמרו שבת, ובשל כך הם הפסידו בקביעות לפחות שביעית מזמן עבודתם. הזלזול וחוסר ההסכמה היו ברורים למדי. היהודים השובתים אחת לשבוע היוו לדידם אבות-טיפוסים של אביונים הניזונים מחרובים. היהודים לבשו בשבת את מיטב בגדיהם, וכיון שהם לבשו אותם רק אחת לשבוע וביום זה הם לא עבדו, ממילא השתמרו בגדי השבת של ישראל זמן רב. בגדים אלו הפכו למשל ולסמל לאריכות ימים מופלגת. באמצעות ''בדיחות'' מעין אלו ביקשו אותם אנשים ''נאורים'' לחמוד לצון לשמירת השבת של היהודים. בדרך זו הם ניסו לעשות נפשות לשיטתם שעל האדם לטרוח בעבודתו יומם ולילה מבלי לשבות, ולדעתם ודווקא בדרך זאת תיבחן גדלותו. היהדות, כידוע, לא נבהלה ולא נרתעה מלעגם של הגוים ומנימת הביטול שבה הם נקטו, כשם שהיא לא נרתעה גם מכוחם, מעוצמתם ורדיפותיהם. עם ישראל המשיך לשמור שבת בכל מחיר. לעיתים היו נצרכים לשמירה זו מסירות נפש, ויתור על פת לחם ועמידה מול עולם עויין. אולם, העם לא ויתר והמשיך לשמור על שבת קודש. כיום, לאחר שהאנושות בגרה בכמה אלפי שנים למן אותם ימים, נעשה המושג `יום מנוחה שבועי` למקובל אצל כל האומות הנאורות. הכל נוכחו לדעת שדווקא המנוחה השבועית היא המעלה את פריון העבודה בשאר ימות השבוע, ובלעדיה העובד מתנוון. במקרה זה, כמו במקרים רבים נוספים, נכנע ה''הגיון'' של אומות העולם מול המציאות הבלתי מעורערת שאותה הכירה התורה זה מכבר. עקרון יום המנוחה השבועי הפך מאז לנכס של כלל האומות, והוא מוחזק בידם כנכס טבעי ומובן מאליו. המפתיע בתופעה זו הוא שהאומות השובתות אחת לשבוע אינן עושות זאת בשבת קודש שלנו. אלו הקדימו את מנוחתם ביום, ואלו איחרוהו ביום, ואילו השבת המקורית נותרה נחלת עם ישראל. וכפי שנאמר בתפילה: ''ולא נתתו ה` אלוקינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים''. השבת הינה ברית רק בין הקב''ה ובין עמו ישראל, ואין לזרים חלק בה. חשוב להוסיף שאצל עם ישראל יום השבת אינו מהווה יום מנוחה בלבד. יום זה רווי הוא בקדושה והוא משמש כזמן המוקדש ללימוד תורה ולהתעלות רוחנית. ההתנתקות מעבודה חומרית והשקיעה בתוככי הקדושה, יוצרות מזיגה ששמה: ''מנוחה וקדושה'', זהו סימלה של השבת, השבת של עם ישראל. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ |
|||
|
|||
חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי