  
  
  
|
 |
|
||
  היצפים מסוג זה הינם פשע בקטגוריה מסוג |
|||
|
|||
ביזת המוזיאון הלאומי בבגדד או שריפת ספריית אלכסנדריה. אם לקרוא לדברים בשמם, עשוי להיות מדובר בפשע נגד האנושות. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| חטא לשון הרע |
|||
|
|||
אחד המניעים הבולטים שבעטיו נוהגים בני האדם לדבר לשון הרע על זולתם הוא פגמים עצמיים. בני האדם מנסים לברוח מפגמים אלו על ידי הטלת שיקוצים באחרים. במקום לנסות לתקן את מומיו, מנסה הרכלן להוכיח שאחרים הם אלו הלוקים במום זה. באופן זה הוא משתדל להסיח את הדעת ממומיו הוא. רעיון זה מובע על ידי קדמונינו במקומות שונים. על הפסוק שנאמר במצורע (ויקרא יג, מה): ''וטמא טמא יקרא'', כלומר, מי שהוא עצמו טמא, קורא לאחרים: טמאים, בעוד שהאדם הטהור אינו מוצא וגם אינו מחפש פגמים באנשים אחרים. רעיון דומה כלול בדברי חכמים: ''כל הפוסל - במומו פוסל''. אדם ששלימות אישיותו היא המעסיקה אותו, אינו נוהג להתעסק בחיפוש מומים אצל אחרים. לעומתו, מי שבעצמו לקוי בפגמים מסויימים ואין הוא מוצא עוז בנפשו להתמודד עימם ולתקנם, בוחר בדרך של דיבור אסור על הבריות. במודע או שלא במודע זוהי הדרך שבאמצעותה הוא מנסה להדחיק את התיסכול האופף אותו לנוכח חסרונותיו הוא. ננקוט דוגמה: פלוני נראה כאיש אמת. הוא אינו מסוגל לסבול שקר או זיוף, ולפיכך הוא מנסה בכל הזדמנות להסיר את המסוה מעל פניהם של אחרים המתחזים לאישי מעלה. הוא מוכיח שלאמיתו של דבר הם אינם כאלו. לעתים תגליותיו הינן אמיתיות ולעתים נפגעים מבקורתו אנשים חפים מפשע, אולם מה שברור הוא שאישיותו של אותו אדם עצמו אינה נקיה מהפגמים אותם הוא מחפש אצל זולתו. מניע נוסף לדיבורים אסורים הוא תחושת הגאוה והיהירות. הערכה עצמית מופרזת עשויה למצוא פורקן באמצעות לשון הרע על סוגיו השונים. הדברים עלולים להתבצע גם באמצעות פטפטת לשמה. תחושת אנוכיות מופרזת מכתיבה לאנשים אלו צורך שדבריהם ישמעו בכל עת ובכל מקום. לא משנה מהו הנושא עליו מדובר, העיקר הוא שקולם ישמע. הם סבורים שבדרך זו ישמר מקומם המרכזי בחברה כראוי להם. היהירות, כאמור, הינה גורם דומיננטי בתחום זה. בעל הלשון עלול לראות את עצמו במעמד כה נישא, עד שממנו הוא יכול לחשוף מומים של אחרים ולבקרם. תחושת העליונות מקנה לו עמדת כח שממנה הוא מסוגל לפי דעתו לשפוט את הזולת. יתר על כן, הדיבורים האסורים הינם לא רק תוצאה של רגש ההתנשאות, אלא הם גורם המזין רגש זה. באמצעות חשיפת מומי הזולת מנסה אדם המדבר סרה להדגיש את מעלתו העצמית. במקום שהעליונות תבקש לעצמה אפיקים של הוספת מעלות, היא מוצאת לעצמה ביטוי מזוייף, באמצעות הנמכת שיעור קומתו של הזולת. על רקע קלונו של החבר, נדמה לפלוני שתוכר עדיפותו לעין כל. נמצא שדברי לשון הרע הם המפתחים את רגשות הגאוה. על שני גורמים אלו רמזה התורה בדבריה, בדברה על אופן הריפוי של המצורע מצרעתו. הוא זקוק להביא ביום טהרתו: ''שתי צפרים ועץ ארז ואזוב''. דברים אלו מהווים עבורו תזכורת לחטא שהוליד את הצרעת. הצפורים מסמלות את לשון הרע המתבטא בפטפוטים, שהרי הנגעים באים בעטיו של חטא לשון הרע שהוא למעשה פטפוט דברים, ולפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, המפטפטות תמיד בצפצוף קול. מלבד זאת היה צורך להביא עבור טהרתו גם עץ ארז ואזוב, לפי שהנגעים באים על גסות הרוח... וכך אמרו חז''ל: מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מילים כדורבנות - כל מילה חקוקה בסלע |
|||
|
|||
יישר כח! | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| בתקופות שונות עשויות לגבור בחברה מגמות ברבריות |
|||
|
|||
המתבטאות בהרס ניכסי תרבות ורוח (כגון - שוד המוזיאון הלאומי בבגדד). העמדות כאן משחקות תפקיד טיקסי, מעין ריטואל ****************************************** אין זה כלל משנה אם נושא המגמה הברברית נוקט ברטוריקה ליברלית, נאורות, אתאיזם, אנרכייה, דתיות פונדמנטליסטית או כל עמדה אחרת. כשגוברות מגמות ברבריות בחברה, העמדות הופכות למעין ''צבע'' הצובע את מושא הפריעה הברברית בצבעים המכשירים את הריסתם של ניכסי התרבות. כאן איפוא, חשוב לא להסתכל על העמדות המנוסחות חיצונית, שכן אלא שוליות אז, מעין צל, או אפיפנומן, והן נידחקות לשוליים ככח מעצב. חשוב להסתכל על המהות: אובדן שיקול דעת, גבור מגמות שנאה והסתה, ראייה בשחור לבן (דו קוטביות בינרית תוך אובדן היצוג האנלוגי - זה הופך לבינארי דיכוטומי). ההרסנות והפריעה והתרופפות האירגון (למשל: ערימות זבל הנערמות ברחובות או זרימת שפכים לים וזיהום סביבה מואץ, שיבוש שירותים חיוניים) מוצאים אז צידוקים רבים. האינדיקטור הראשי הוא פגיעה בניכסי תרבות בעלי משמעות ונושאיהם. מפגני קבוצות היסטריות, (למשל ''מצעד הנשים'') בדומה למצעדי המלקים עצמם בתקופת המגיפה השחורה. במצב זה, דווקא אלה שנחשבים לעיתים כאנשים לא רציונליים, מצד חוגים כאלה ואחרים כגון אנשי דת, עשויים לעמוד בפרץ משמר התרבות והמשכיות החיים הראויים במידה שניתן עוד לפעול, שכן יש להם כבוד בפני תוקף אובייקטיבי של דברים, עקב השענותם על עוגן טרנצנדנטלי-חיצוני להתבהמות הקולקטיביסטית. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| האם יש מניע הגיוני לאנטישמיות? |
|||
|
|||
ה''אנטישמיות'' היא ההגדרה הכוללת של כל ביטויי השנאה, על גווניהם השונים, של אומות העולם נגד ישראל. ימיה של שנאת ישראל זו היא כימי היותנו לעם. מאז ועד עתה לא נס ליחה ולא פג תוקפה, של אותה שנאה. דומה שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שנאה זו היא עקרונית ובלתי מותנית, היא גם אינה תלויה בדבר, לא בתכונות אישיות של השונא ולא באופיו הלאומי, לא במצב כלכלי ולא בתנאים חברתיים, לא בצורת המשטר ולא בהתייחסות האזרחים אליו, לא בהצלחת היהודים ולא בכשלונם, לא ביופי ולא בכיעור, לא בנחשלות ולא בקידמה. בכל אלו התנסינו, ולמרות כל זאת השנאה בעינה עומדת. שונאים אותנו בתואנות אין ספור: על היותנו טובים מדי ועל היותנו מוצצי דם; על שאנו בדלנים ועל כך שאנו מתערבים בעמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו גם בעת שפל. מואסים בנו הן במשטר מלוכני, הן במשטר דיקטטורי והן במשטר דמוקרטי, וכאשר משתררת אנרכיה אנו מהווים טרף ראשון לכל בוזז. רואים בנו אחראים לכל כשלון ומאידך, אנו מיותרים בכל הצלחה. מכים את המתרפס אך גם תוקפים את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל. בכל שעה ובכל מצב מצויה עילה לשנאת ישראל. מבט מעמיק לאחור, מבעד לכל הגלויות עד לימי האבות, מוכיח בבירור כי לא ניתן לתלות את האנטישמיות במצב נתון כלשהו. אנו מוצאים אותה בתנאים שונים ואף סותרים זה לזה. היא פרחה והכתה בנו במצבים שהם קוטביים אחד למשנהו. עובדת יסוד זו למדונו חז''ל: ''הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב''. הדבר כלל אינו טעון הוכחה, הוא מהווה הנחה פשוטה ויסודית: ''בידוע''. הוא גם אינו תלוי במאומה: ''עשו שונא ליעקב''. השנאה אינה זקוקה לסיבה שתיצור אותה, היא נזונית מעצמה, פורצת מכוחה שלה, גואה וגולשת אל מעבר לגדותיה, מכוחו של מוקד המצוי בקרבה. שנאתו של עשו מוטבעת בלבו עוד מהיותו ברחם אמו: ''ויתרוצצו הבנים בקרבה'', רבי יוחנן אומר: זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה''. עשו שלא הצליח לבצע את זממו כלפי יעקב בחייו, לא נטל עמו את שנאתו אלי קבר, הוא הוריש אותה לצאצאיו בצוואת דמים. וכך מלמדים אותנו חז''ל: ''אמר עשו לעמלק (נכדו): כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי, תן דעתך לגבות נקמתי''. מורשת-שטנים זו, המציבה כל נצר של בית עשו במארב עקבי ותמידי נגד בני ישראל מתוך מטרה לפגוע בהם ולהשמידם, לא נעלמה מעינו של יעקב. על כך הוא שוטח יעקב תפילה לפני אדון כל: ''הצילני נא מיד אחי מיד עשו'', הצל נא את בני לעתיד לבוא מיד בני בניו שבאו עליהם מכוחו של עשו''. השורש של שנאת עשו ליעקב אינו איבה אנושית גרידא, הוא נעוץ בעימות שבין הטוב והרע בעולם הנצח, בשאיפת השטן לעקור את התורה ואת ההולכים בדרכה. הטוב והרע אינם מסוגלים לדור בכפיפה אחת. כוחות השטן אינם משלימים כלל עם קיומו של עם ישראל, עם מקבלי התורה ושומרי מצוותיה. אכן, מבחינה זו עדיף שנהיה מנותקים מאומות העולם. ואמנם בלעם הרשע זיהה דרך זו של ישראל: ''הן עם לבדד ישכון'' (במדבר כ''ג, ט'). אולם יש לדעת שקיים תנאי הכרחי להצלחתה של דרך זו והוא מוזכר בחלקו השני של הפסוק: ''ובגויים לא יתחשב''. הנהייה אחרי העמים והרצון להיות עם ככל הגויים, הם לנו לרועץ. בעינינו ראינו את התגלמותה של שנאת עשו ליעקב בשואת אירופה, שם היא הרקיעה לשיא בלתי מושג באכזריותו. מיליוני אחינו קדושי עליון, בהם זקנים נשואי פנים, נשים ענוגות, ילדים תמימי סבר, נערים ונערות פורחים בימי עלומיהם, כולם הובלו אל משרפות האש, עונו בחמת שטנים ונעקרו מארץ החיים. איש לא נוקה מידיהם הטמאות של המרצחים, לא היהודי השלם שדמותו סימלה את המראה היהודי ואף לא דור שלישי למתבוללים, כולם יחדיו הובלו לטבח. העם שהובילם לטבח היה עד לאותה שעה סמל התרבות. עם שאנו השכמנו לפתחו כדי ליהנות מאור חכמתו, להידמות לו ולהתחבר עם בניו. היש עדות חותכת מזו לכך שאין גבול לשנאת העמים כלפינו? היש הוכחה ברורה יותר, שתרבות, נימוס, מדע ומשטר מתוקן, אינם מהווים פתרון לבעיית האנטישמיות? אולם שאלה מעשית וגורלית כאחת ממשיכה לנסר בחלל: אמנם אין אנו יכולים לעקור את שנאת העמים כלפינו, אולם במה נוכל לפחות לבלום אותם ולמנוע מהם מלבצע את זממם? עינינו רואות שגם מול מדינת ישראל ניצבים עמי ערב ועמים נוספים וכולם חורשים מזימות שמד, חלילה, בנוסח ההמני הידוע: ''להשמיד להרוג ולאבד''.מהי התשובה למצב זה? היא מצויה בחז''ל: ''א''ר אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל אומות העולם אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו (כלומר, האם אנו מסוגלים להתנכל לה)? אמר: לכו וחזרו על בתי כנסת ובתי מדרש שלהם, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחם אביהם ואמר להם: ''הקול קול יעקב והידים ידי עשו'', בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסת, אין הידים ידי עשו. ואם לאו, הידים ידי עשו - אתם יכולים להם''. האמצעי העומד מול שנאת עשו, הוא קול יעקב – קול לימוד התורה! אנו מצפים להתגשמות חזון הנביא מלאכי (פרק ג', י''ב): ''ואשרו אתכם כל הגויים'' - עתידים ישראל להתקלס מן האומות. כלומר, יגיע יום שבו האומות תקלסנה את ישראל. הגאולה השלמה תהיה הן גאולת העולם והן גאולת הרוח. באותה שעה לא תהיה עוד שנאה לישראל, לא יהיו מלחמה ומדון, העולם ינהה אחר הכרה בטוב וכניעת הרע לאור התורה. כולם יחפצו להתקרב לישראל ולחסות בצילם. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מהם מקורות המימון? פרט. נראה כמו תעסוקה |
|||
|
|||
שיש להקדיש לה זמן רב. מהם מקורות המימון להושבת אנשים על החומר הזה ומהם האינטרסים? ולמה ''מכסים'' ומציפים את סביבת מאמרי המשמעותיים בהם יש תרומה חלוצית? למי יש אינטרס? הרי מושקע בכך זמן ומאמץ. מאיפוא המימון, ובאיזה סדרי גודל? ותת-סעיף של איזו הקצאה תקציבית, ומה סדר הגודל של זו? ומאילו מקורות ניתן-נילקח-מוענק הכסף? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| העולם וכל אשר בו נמסר לנו לפיקדון |
|||
|
|||
אדם הצועד בדרך התורה יודע שלכל פרט בבריאה קיימת מטרה. לנוכח העובדה שהכל נברא מידיו של הקב''ה, בודאי לא לשוא נברא פרט זה או אחר ומטרתו היא לשמש ככלי וכאמצעי להרבות כבוד שמים בעולם. גם הממון המצוי בידי האדם נועד לשם קידומו של בעליו בדרכי השלימות. לכן, אסור להוציאו למטרה מנוגדת או להשחיתו לריק. העולם הזה ניתן לשימוש האדם, ובלבד שהשימוש בו ייעשה על פי הנחיות התורה. הנהנה מן העולם הזה שלא לפי הוראות התורה, החי בעולמו בצורה המשכיחה שם שמים, נחשב כגוזל את החפץ שהוא משתמש בו. השימוש השרירותי בפריט כלשהו שלא לפי רצון שמים, נחשב כהעברתו מרשות גבוה לרשות האדם. העברה זו נחשבת כמעילה וגזל. נבין עתה היטב את מה שנאמר אצל דור המבול, שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. מלבד העובדה שהם פשטו את ידיהם בממון הזולת, קיימת כאן משמעות לגזל גם במובן הרחב של המושג. אורחות חייהם של בני דור המבול העידו שלדעתם הם בעלי העולם, ולכן הם נוהגים בו כרצונם. על כך נחתם גזר דינם: אותו עולם שהם השחיתו -נמחק! הצדיק לעומתם, חש כמי שהופקד בידו ממון. הממון אינו שלו והעולם אינו שלו. הוא אינו אלא שומר ועליו לנהוג בהתאם להוראותיו של המפקיד. חלילה לו להשתמש בפקדון בניגוד להוראות שניתנו לו בעת ההפקדה. השימוש הנכון מקדם את האדם, והעולם מתקדם אף הוא יחד עמו. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| דורבנותיך אפילו יותר |
|||
|
|||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי