האמנם מפולת מדינית ובטחונית

חרף רגיעה זמנית בטרור בתקופת הבחירות, שנועדה להביא להשלטת אולמרט ו''קדימה'' בישראל, יש לצפות שהטרור יתחדש לאחר הבחירות בהיקפים שלא ידענו עד כה, תוך יחוסו לגורמים מחוץ לממשל הפלשתינאי ''שאין להשליט עליהם סדר''. לראשונה מאז ניצחון מלחמת ששת הימים, מצטיירים כיום גם במישור הבינלאומי אופקים מדיניים קודרים שלא הורגלנו אליהם – הפיכת ישראל לבלתי רלוונטית. רק אדם אחד בישראל יכול לעמוד בפרץ.

לא היה צורך מיוחד להפתעת-יתר מנכונות רוסיה, ספרד וסין להכיר בחמאס. אמנם ממשל ''קדימה'' ובני דמותה האינטלקטואליים מופתעים כל פעם מחדש מתוצאות איוולותיהם, אך כאן הם נלחמים מלחמת מאסף. תוך התאמה פרגמטית למצב החדש באיזור, היתה דרישתו העיקרית של בוש מהחמאס ''נטישת דרך האלימות'', דבר שהחמאס קידם מראש בהצהרתו שתמורת נסיגה לגבולות 67 יהיה מוכן להודנה ממושכת. קודם לכן הצהיר הנשיא כי ''תוצאות הבחירות הדמוקרטיות מבטאות את רצון העם הפלשתיני''. האיחוד האירופי הצהיר על המשך הזרמת הכספים לרשות, אולמרט הרעיף 250 מיליון ואילו ראש ממשלת מצרים אחמד נאזיף הסביר: ''החמאס יוכיח את עצמו''. אולמרט אף דרש מתוך אינרצייה מהחמאס ''להתפרק מנישקו'', אלא שהחמאס הצהיר לאחר היבחרו על הפיכת גדודיו הלוחמים לזרועות הביטחון של המדינה הפלשתינאית, כפי שעשה עראפת ביחס לאש''ף. מתוך אותה אינרציה עצמה הכריז מופז ב-‏1 בפברואר כי ''עקב ניצחון החמאס, עולה הצורך בהתנתקות, ונידרשים פינויים חדשים''. אמר, והאלות הונפו, הסוסים שעטו, והדם הטהור נשפך.

שרון ואולמרט אחריו אמנם פירשו את הצהרת הנשיא בוש מאפריל 2004 כהכרה אמריקנית בגושי ההתיישבויות וניגשו לקביעת גבולות ישראל במהלך חד צדדי, תוך נכונות לעקירות במסגרת אותו ניתוח פלסטי כושל ומצלק פנים. אלא שארה''ב עצמה הצהירה לאחרונה שאין לנקוט במהלכים חד צדדיים ויש להידבר עם הפלשתינאים (עוד קודם לכן, לפני כשנה וחצי, הצהיר השגריר קרצר בפגישה סגורה עם צוערי משרד החוץ, כי מדובר ב''אי הבנה'' ובאשלייה ישראלית). אלא שהשאלה היא עד כמה מוכן החמאס להידבר בכנות איתנו?

תושבי ישראל ממוקדים, מטבע הדברים, כמעט רק במצב הביטחוני, שהוחרף בפוטנציה עם ניצחון החמאס ומצטייר כיום כחסר אפשרות שליטה מבוקרת – הקסאמים על מערב הנגב בעקבות הנסיגה מגוש קטיף, הצטרפות אל-קאעידה, לראשונה בהיסטוריה של הסכסוך, למשחק בצפון (בדצמבר 2005) וירי קסאמים, שוב לראשונה, על ישוב בתחומי הקו הירוק מיו''ש לפני כחודש. כרגע מדובר ככל הסביר ברגיעה זמנית בטרור בתקופת הבחירות, רגיעה שנועדה לקצור דיוידנדים למגמות הפלשתינאיות המאיינות (ובפרט אלה של החמאס) – השואפות להשיג הישגים טריטוריאלים מישראל, תוך צמצום קיומה עד למטרה הסופית – ולכן מיועדת להביא להשלטת אולמרט ו''קדימה'' בישראל. אלא שיש לצפות שהטרור יתחדש לאחר הבחירות בעוצמה ובהיקפים שלא ידענו עד כה, תוך יחוסו לגורמים מחוץ לממשל הפלשתינאי ''שאין להשליט עליהם סדר'' כביכול, כגון ''הג'יהאד האיסלאמי'' (דבר שהעולם התרגל אליו בתקופת עראפת).

אבל גם המצב המדיני הפך לבעייתי ברמה שלא ידענו כמותה מאז מלחמת ששת הימים. לראשונה מאז ניצחון 67 מצטיירים כיום במישור הבינלאומי אופקים קודרים שלא הורגלנו אליהם – עקיפת ישראל מצד העולם הערבי, תוך פנייה ישירה למערב מאחורי גבה, ללא קידום הבנות עם ישראל. הפיכתה למעשה לבלתי רלוונטית. זאת בדיוק באותו אופן בו נהגו הפלשתינאים בתקופת המנדט הבריטי, בהפעלת לחצים על בריטניה להגביל את ההתיישבות היהודית-ציונית. כבר בדצמבר 2005, טרם הבחירות ברשות, אמר ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס, כי התנועה יוצאת באסטרטגיה חדשה המופנית לעולם הערבי, שלא תחייב עוד הבנות ערביות עם ישראל. אש''ף היה חריג מבחינה זאת, והאפיזודה הזאת חלפה, בגלל איוולת גוש קטיף והצהרות הנסיגה שהעלו את החמאס.

בהקשר זה, פנייתו של מנהיג החמאס מחמוד א-זהאר למערב (בראיון ל-CBS) מבשרת את אותה תפנית איזורית של הפיכת ישראל לבלתי רלוונטית, כצעד הנגזר בהכרח ממדיניות הנסגנות של חבורת ''קדימה'' וקודמיהם הרוחניים. האוריינטצייה הפלשתינאית הוותיקה של פנייה לעזרת מעצמות המערב, ששררה בתקופת המנדט הבריטי והביאה להגבלת ההגירה הציונית מצד בריטניה, חוזרת כיום עם ניצחון החמאס: התנועה, אף שהיא פונדמנטליסטית, אינה אנטי-מערבית כאירגונים איסלאמיים דומים (כמו ''האחים המוסלמים'' במצרים וסוריה), אלא פונה ישירות למערב תוך עקיפת ישראל. וכך, בראיון ראשון מסוגו, הדגיש א-זהאר ש''התנועה'' אינה רואה בארה''ב או במדינות שתומכות בישראל ''אויבים'', והיא סבורה, כי ''מדיניות אובייקטיבית'' של וושינגטון בנושא הפלשתיני תסייע לאינטרסים האמריקניים באזור כולו, שכן השפעת הסוגיה הפלשתינית חורגת מתחומי פלשתין. ''אנו מעוניינים'', הוסיף, ''ביחסי גומלין בין הציביליזציה האיסלאמית הקונסטרוקטיבית לבין הציביליזציה המערבית''.

רבים בישראל ובעולם תופסים את הסכסוך כלוקאלי בעיקרו, בעוד מדובר בסכסוך איזורי בעל מימד גלובלי. הן מדיניותה של אירן, שכיום מצטייר שדבר לא יעצור עוד את התחמשותה הגרעינית, והן הצטרפות אל-קאעידה למשחק בצפון הארץ ממחישים זאת. אמנם, מדינות מרכזיות באיזור כגון מצרים, ואפילו סוריה, הכריזו בעבר על ''שינוי אסטרטגי בגישתם לקיום ישראל'', אך מנגד יש לבחון את התחמשותה המואצת של מצרים בשנים האחרונות (שבוודאי אינה מכוונת כלפי לוב או סודן...) ולשאול בדין, אם ב''שינוי אסטרטגי'' אין הכוונה לצעד זמני, הכרחי אמנם בקונסטלציה הקיימת, כל זמן שארה''ב נוקטת במדיניות אוהדת במיוחד לישראל?

והרי רבים שכחו שהיתה פעם מדיניות אמריקנית אחרת לחלוטין, בזמן ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור, ובשנות ה-‏50, כאשר משרד החוץ האמריקני לחץ על ישראל לויתורים מפליגים. אף כרגע, מאז כיבוש עירק, יש אינדיקציות לתחילת תפנית איזורית כזאת במדיניות האמריקנית, מאז מדיניות ''דמוקרטיזציית המזרח התיכון''. תהליך כזה, שמדיניותם הפשרנית של אולמרט ומופז מתיישבת איתו בחוסר הבלטתה כמשקל נגד את האינטרס הביטחוני הישראלי במלוא הקפו, אפשר שיתחולל בהדרגה, אך אנו עשויים למצוא עצמנו בשלב הבא מול קואליצייה איזורית נירחבת, שתפעיל לחץ בינלאומי לצמצום מימדינו הטריטוריאלים תוך תביעות למימוש זכות השיבה. מבחינה היסטורית, עוד בתקופת המנדט, מאבקם של הפלשתינאים כוון להניא את בריטניה (וכיום - ארה''ב והאיחוד האירופי) מלתמוך בציונות. לשם כך זקוקים הפלשתינאים לתמיכת עמי ערב האחרים במאבקם, דבר שהביא אותם עוד בשלב מוקדם לאוריינטציה לאומית פאן-ערבית. מגמתם היתה מאז ומתמיד להראות למעצמות ההגמוניות שתמיכתם בציונות תביא להסתבכות כוללת במזרח התיכון, וכן להדגים את עוצמת נחישות המאבק הערבי. הדבר אכן נושא פירות במישור הבינלאומי (כפי שנדהמנו באחרונה לראות).

דומה שבעתיד יסתפקו המעצמות בהצהרות עמומות מצד החמאס כתחליף להכרה בישראל, וזאת במסגרת המדיניות שההנהגה הישראלית הנוכחית עצמה תרמה להאצתה בקוצר ראות אסוני (מדיניות המגיעה כרגע לשיאה הכושל והאינרטי אצל אולמרט וחבורת שותפיו להגיונות האיוולת) מתוך מומנטום הפסת היריב ומזעור עצמי בשם ''הקלת לחצים''. דווקא לחצים בינלאומיים כאלה צפויים מעתה ואילך בעצימות.

זאת אם לא תיבחר הנהגה מבריקה ובעלת תושייה בהנהגת הליכוד ובראשות בנימין נתניהו – המוח המדיני המבריק ביותר בסצינה הפוליטית הישראלית, האיש רב התושיה ביותר, והנחוש בתחושת אחריות כבדה להשיב את פני הדברים מהנזקים שכבר התחוללו ולהצעיד את המדינה בנתיבים חדשים. זאת כפי שהציב לראשונה, באומץ, בנחישות ותוך מאבק חסר פשרות, תנופת קונספציה כלכלית מתקדמת שחילצה את המשק מקפאון מתמשך, תוך שחרור משאבי-היצור מכבלים ועיוותים. וכפי שבתקופת כהונתו כראש ממשלה עד 99, ביצע בין-היתר רפורמה מקיפה בשוק התקשורת, וביטל את ההגבלות על מטבע זר ועוד צעדים מהפכניים וחשובים רבים – בעטיים האליטות הוותיקות ששאפו לשמר את יתרונותיהם הקודמים במחיר ניחשול הכלכלה וסבל הציבור בישראל, הכריזו עליו מלחמה חדורת ניבזות והסתה.

בישראל דהיום, כאשר החשיבה המדינית שקועה עד צווארה במדמנת הבינוניות המחליאה, האינרציה ובעקר, האיוולת הרת-הנזקים – הזורעת סימני שאלה כלפי עצם המשכיותו המוצלחת של המפעל הציוני – בישראל, נכון לעכשו, רק נתניהו והליכוד הם בעלי היכולת והנכונות המנטלית והרגשית לחולל תפנית בת 180 מעלות ממדיניות האיוולת והקריסה הנמשכת במערכות המדינה והחברה.

---