פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
האם עגנון היה במידת מה פלגיאריסט?
מיכאל שרון ז''ל (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 2:39)


ראו הכתבה הבאה ב''הארץ'' אודות מעשה פלגיאט מאצ''ג בנאום פרס הנובל שלו. וכבר רמזתי שדומה עלי שהאיש נגוע לא מעט בגרפומנייה, שכן כתיבתו מתארכת ומתארכת ומעלה גירה, תוך היכנסות לפרטי טריבייה במפורט, כגון תאור סעודה. וניכר כאן שהאיש פשוט היה מקדיש, יתכן, זמן קצוב לפעולת הכתבנות מידי יום ביומו ורושם ורושם.

אבל ספרות טובה אינה ''כמו גומי מתמרחת'' אלא מכילה יסוד דינמי, החותר קדימה, זורמת בתנופה, עשוייה להפוך למערבולת ומטיחה לעיתים, כפי שאומר פנחס שדה, את זעקת הנפש. היא מציגה תכופות מעין חידתיות, לעיתים להט של אדם הנילחם ביסודות עולם מסואבים, לעיתים את מר נפשם של הנביאים המתייצבים בחירוף נפש מול שררה מסואבת והמון מוסת.

ואילו בעגנון דומה שלא מופיע כלל יסוד לוחם, זועק, אלא דומה שכאן מריחה בעל ביתית. ואף בסיפורים שיש בהם יסוד סוריאליסטי מיסטי, כגון ''עידו ועינם'', דומה שיש כאן גם חקיינות של סיפורת כמו קנוט המסון או איבסן.

בחקיינות נאום פרס הנובל ניתן לראות, בדומה, כיצד הוא הופך את דבריה הקסומים של אלזה לסקר שילר ואת משאו של אורי צבי גרינברג, למעין סכרין במרגרינה, אפופי פרזולוגיה המתחזה לשגב נימלץ המרמז בקריצה על מעין משמעות חבוייה.

ספרות טובה אינה נלעסת באיטיות בבחינת ''שוקולד משובח''

והספרות הישראלית החדשה ברובה –
וכבר אהד זמורה (ראש הוצאת זמורה – כנרת) בראיון אחרון ב''הארץ'' , לפני כ-‏5 חדשים, חודש לפני פתירתו ממחלת הסרטן, גרס אף הוא שהספרות הישראלית החדשה הינה נוף שומם למדי בהשוואה לתקופות קודמות.

התחליף הישראלי לנבואה

חסימת הגניוס היהודי בישראל והויכוח אודות הגניוס היהודי:

חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


ביננו, מיכאל, אינני רואה כל קשר או גנבת
בננה ספליט (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 7:31) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הקולמוס באמירתו של עגנון. אמירותיו של עגנון בטקס הפרס הן מילים נשגבות שכל יהודי מדקלם בליבו, מלפני אצ''ג ולאחריו, ברגעי התעלות. והרי אנחנו חלק מתבנית תרבותית של חברתנו. גם סיפוריו הם נפלאים ומילותיו מדודות לרוח סיפוריו ודמויותיהם. עגנון הוא סופר מיוחד, מקורי ומוכשר ביותר.
_new_ הוספת תגובה



האם הגזמתי? יתכן. אך אני לפחות הייתי
מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 7:44)
בתשובה לבננה ספליט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

צריך לאלץ את עצמי בכוח להמשיך את ספריו של עגנון. בעוד בספרים כמו מלחמה ושלום, החטא ועונשו, זכרונות אדריאנוס והיצירה בשחור (מרגריט יורסנר), ספריו של גרהם גרין, כמו ''סוף הפרשה'' , בלזק, ומאות ספרי מופת אחרים, הספר מושך אותך בעצמו, מרתק אותך, ואינך צריך לאלץ עצמך בכוח הרצון להמשיך ולקרוא.

הו ספליט היקר, למה זה ככה?

האם עגנון באמת סופר כל כך משובח, או הספרים שלו רק על פניו ניראים משובחים, דהיינו יש בהם סממנים מובהקים של ספרים משובחים, אך, אבוי, אינם כאלה?

כמו מסעדה שבעליה רוצה להפכה לאופנתית, מקשטה ומעטרה, החומוס, הכל נראה כמו שצריך... עומדים בדרישות המינימום ההכרחיות... אי אפשר להתלונן.. רק מה, משהו חסר, עליך לשכנע עצמך בכוח שזה באמת שווה משהו.
_new_ הוספת תגובה



אינני יודע בדיוק למה אתה מכוון, אבל
בננה ספליט (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 8:22)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כשאני אכלתי את החומוס שלו הוא היה מן המשובחים.

יש הבדל בין לטעון שכתביו של עגנון אינם עומדים בקריטריונים ספרותיים מסויימים ושאינם ראויים לפרס נובל לבין הטענה שעגנון הוא פלאגיאטיסט, שזה מעשה של מרמה וגניבה.
_new_ הוספת תגובה



האם הגזמתי? יתכן. אך אני לפחות הייתי
פנחס (יום שישי, 05/03/2004 שעה 18:01)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

תלוי מה מקורך התרבותי. הרבה יאמרו שהם לא מסוגלים כלל לקרא את מלחמה ושלום. אני את בלזאק לא אוהב כל כך
אבל מי שלא גדל בחיק הדת קשה יהיה לו לחוש את העושר שבעגנון
_new_ הוספת תגובה



ביננו, מיכאל, אינני רואה כל קשר או גנבת
מ. צביאלי (יום שני, 26/07/2004 שעה 7:15)
בתשובה לבננה ספליט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בננה;
קראתי ,שניתי ושלשתי את המאמר ואת תגובותיו.תגובתך ודבריך הסבו הנאה מרובה משל תשעה קבין קורת רוח ירדו לעולם ושלך נטלו תשעתם. תהיתי מנין לו לכותב שכתבי עגנון הם מזוייפים מתוכם? כלום לא רואה הוא את היופי השזור במלותיו? האם אמנם הפך והפך בקרבי כתביו לארכם ולרחבם עד שפסק את פסוקו? אתמהה. ותמיהה זו למה היא? כי לאחר שעלה בידי לעבור על חלק ניכר מכתבי ש''י עגנון ראיתי נכוחה שהוא שזר מדבריו מונחים ומלים מהמקורות,המשנה והתלמוד, המדרש והאגדה. בקולמוסו הוא דילג מעל ההשכלה כאילו לא היתה. הוא קישר בין תקופה המשנה לתקומת המדינה. בדיו ובקסת,בכשרון פיוטי ובשפה מליצית הוא כתב את שיר החיים. תיאוריו את בני האדם, מבואותיהם ומוצאיהם בימי חלדם,השופכים לפני הבורא את צקון לחשם,או מגלגלים בשיחה עם בני עירם או חיים את החיים ככתבם וכלשונם,נתנו ליצירותיו את המיוחד שבתוכם. כנראה, ולא אתפלא כי על כן נהיו דבריו למליצה או לחידה.
שלא ככותב סבור אני שהתנועה בכתביו היא חלק מהסגנון מהמתכון ומהדמיון.בניגוד לביאליק המתרפק על מה שהיה לו בעולם הישיבה,עגנון מתאר לקוראיו את עולם החשיבה. הוא מתאר,לעתים כמאריך במענית,כאדם שעולה במדרגות במקום במעלית. אבל זהו חן המקום על יושביו וחן הסופר על קוראיו.
_new_ הוספת תגובה



וגם אם נניח כי לא את כל דבריו באוסלו
מושה (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 10:50) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

חיבר בעצמו מן המקור, האם יש לך דוגמאות נוספות לפלגיאט או חשד לפלגיאט?
(ואנא הבא דברים אותם קראת בעצך במקור ולא במדור רכילות של עיתון)
_new_ הוספת תגובה



בלי להתייחס לדוגמאות שלך
פנחס (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 11:17) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הרי יש בעגנון שיאי יצירה. לדעתי 'תמול שלשום' היא יצירה גדולה
ואשר לעיסוק בפרטים הוא אינו שונה בעניין זה מפרוסט.
השאלה היא מה אתה עושה עם הפרטים
אשר לספרות והשירה הישראלית המודרנית? אז החל מבערך אמצע שנות ה50 כמעט כולה היא כתיבה של כלום על כלום. וביחוד מאמצע שנות ה80
נדמה לי שבשירה הדבר הוכרע באופן שבמקום להמשיך בדרכו של אמיר גלבע זך ואבידן נהיו אלופי השירה ודגמי חיקוי.
העניין הוא פשוט. היוצרים שלנו עד ממש לרגים אלה כמעט כולם הם חילונים גמורים. כל עולמם הוא עולם גויי מערבי
ומעשה הם אנשים משכילים חסרי תרבות. אני מתכוון לתרבות הטבועה בבשרך ובעצמותיך ויוצרת את זהותך העמוקה ממנה עולים ובוקעים היצירות מתרבות המחברת אותך אחורה לכל הדורות שלפניך ומקנה לך עומק מטה פיזיוהיסטורי. כיוון שהיוצרים כאמור מנותקים לחלוטין מתרבות עמם בת 4000 שנים וכל התחברות לתרבות אחרת נעשית רק דרך החיבור בין תרבותך לבין התרבות האחרת לכן היוצרים שלנו הם משכילים חסרי תרבות עומק.
ומכאן כשלונם
_new_ הוספת תגובה



בלי להתייחס לדוגמאות שלך
חפני (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 11:42)
בתשובה לפנחס
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בדור שבו אנשי תורה הם בני בליעל.והמסורת הפכה לחוסר תרבות.אין שום יכולת יצירה רוחנית באנשי תורה.ולכן הם משחיתים את זמנם בחמס ובגזל שכניהם.
לא יצא מהם איש תרבות אחד.
_new_ הוספת תגובה



עגנון
מענית עברון (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 12:12) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

גם בלזאק מפליג בתיאורים ארכניים למכביר (למשל, תיאור מפורט של הפנסיון של מדאם ווקר ועוד)וגם טולסטוי (''מלחמה ושלום'') על פרקי ההגיגים ההיסטוריים שלו, ואין הדבר גורע מגדולתם. גיבורי הרומן האירופי הקלאסי (מאה18 ובעיקר 19)פועלים תמיד בחברה נתונה, המתוארת על אורחותיה וגינוניה בתיאורים מילוליים לעתים ארכניים ומפורטים. לעתים הדמויות הראשיות מוארות באמצעות דמויות משנה או סיפורי משנה נפתלים המשתלבים בעלילה ושופכים אור על הדמויות הראשיות (אם במערכה הראשונה מתואר אקדח, סביר להניח שהוא יירה במערכה השלישית - ויסלחו לי הדקדנים).
אמנות הסיפור של עגנון ברבות מיצירותיו היא חלק מאמנות הרומאן האירופי ואין כאן חקיינות. סופר אינו ממציא פטנטים.כל יוצר פועל ברצף היסטורי ותרבותי. כוחו בין היתר הוא במיצוי מיטבי של האמצעים העומדים לרשותו.
_new_ הוספת תגובה



עגנון
מענית עברון (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 12:20)
בתשובה למענית עברון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בדבריי קודם הבלטתי את הקונבנציות של הרומאן האירופי משום שמר שרון השווה מלכתחילה את עגנון לסופרים אירופים.
אין זאת אומרת שזיקתו של עגנון לרומאן האירופי היא העיקר. הוא כרוך בנימי-נימים לספרות החסידית ול''מקורות'' היהדות בכלל.
_new_ הוספת תגובה



רק גרפומן אויל מסוגל להעלות השערה כזאת על עגנון
בצל ירוק (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 12:57) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הדברים במאמר בהארץ לא רמזו על חשד (שמא עגנון גנב מאצג ודבריו הם פלגיאט) אלא נותח הדימיון בין נאומו של עגנון באוסלו לדבריו של אצג ודובר על מקור השראה ועל היחס לישראל כארץ נכספת. הכאילו טיעון ''תיאורים ארוכים'' כאמירה ביקורתית מאבחנת הם הבל שבא מפיו של בור גס רוח שלא מסוגל להבין יצירה ספרותית מהי. הכותב מגלה את בורותו ואיוולתו ברבים ורואה את עצמו כמרדן רחמנא ליצלן.
_new_ הוספת תגובה



ואולי בכל זאת, המלך הוא עירום?
מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 15:23) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



ואולי בכל זאת, המלך הוא עירום?
מושה (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 15:34)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אולי, לדעתי לא, אבל אולי.
אבל אם אתה טוען טענה כזו, או מעלה כזו אפשרות, האין זה מן הראוי שתנסה להוכיח אותה?
_new_ הוספת תגובה



אוכל לנתח טקסטים שלו ולהמחיש זאת
מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 16:10)
בתשובה למושה
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מכל מקום, אומר, שבניגוד לטולסטוי או בלזק בטקסטים תאוריים, הרי שבעוד שם צצים מוקדי קסם ויש תנופה בטקסט; כלומר בין היתר, קטע אחד מכיל מעין שאלה או איזו דינמיקה בדומה לסולם מוסיקלי שנקטע בטון לפני האחרון. ודינמיקה זאת מתקשרת לקטע עוקב והטקסט פשוט מעניין, הרי שאצל עגנון קטעי טקסט הם נייחים וסטגננטיים, ללא הדקים הזורמים לקראת קטעים אחרים.

הטקסטים דורשים לעיסת מקטע אחר מקטע במאמץ יזום, ואינם זורמים זה לקראת זה. דרושה כאן מידה של שכנוע עצמי היסטרי משהו (שכן ההיסטריה מעצימה את הטריביאלי ומגמדת את הערך) לגייס משאבים למאמצי קריאה נוספים, חרף העייפות והלאות העולים מאליהם בקורא, בניגוד לרעננות והחיות אותם יוצקת ספרות טובה באמת.

כך, דומה שבכוח איזה ברק מילולי שאינו מורה על דבר מעבר לעצמו, יוצר עגנון אפקטים הניראים כמענינים, אך בסיום, תחושתך היא במידת מה שלעסת קש. מכל מקום, גישת הטקסטים הכמו משובחים בכוח חילול אפקטים ריקים, ניגעה גם סופרים שלאחריו שלא אנקוב בשמותיהם, שאצלם הרדידות והריק המתחזים למשמעות כמוסה שיש לחפשה, קיימת ביתר שאת. בבחינה זאת עגנון הוא, אולי, אסונה הראשוני של הפרוזה העברית, זה שהתווה את הדרך לבאות.
_new_ הוספת תגובה



עם זאת, עגנון הינו גם תאוריסט ממדרגה ראשונה
מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 16:56)
בתשובה למושה
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אך דרמטורג גרוע. בספרים כמו הכנסת כלה למשל, והוא מחייה לחלוטין דמויות והוויות של התקופות והמקומות אותם הוא מתאר. אין זאת ספרות גרועה, נהפוך הוא, ונישארים לך הרבה טעמים ותמונות מעשירים מכתיבתו, ויש להדגיש זאת. אני חייב לו הרבה רגעי נחת. אכן, לכתיבתו יש גם פנים של ספרות משובחת שבמשובחות. רק שיש שם יסוד נייח, ואילו כאשר הוא מנסה להכניס דינמיקה של ארועים מתפרצים ודרמה אמיתית, הרי כאן נקודת חולשתו, והוא נאלץ להכניס אלמנטים סוריאליסטיים וסנסציוניים בשעה שאין כל דרמה אמיתית.

לכן, מפעלו חשוב ביותר, כתאוריסט. אחרים, שאין להם את כשרונו, אימצו אף הם סגנונו, והתוצאה הינה מלל רדוד היוצר תחושה של דבר מה וארמונות מרהיבים בשעה שאין שם כלום. ומכאן גם הגישה של משקלה של הרטוריקה הריקה המהדהדת כנישגבת (''פקןדה לא חוקית --בע-ל-י-ל) בכוח האמירה הנחרצת, ללא כל מעוגנות במציאות ובמצבי בעייה בה.
_new_ הוספת תגובה



עם זאת, עגנון הינו גם תאוריסט ממדרגה ראשונה
סתם אחד (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 17:00)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אתה ממשיך של עגנון?
_new_ הוספת תגובה



האם מדובר בפלגיאריזם בעליל המודע לעצמו?
מיכאל מ. שרון (יום שישי, 05/03/2004 שעה 3:02)
בתשובה לסתם אחד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אני שואל את עצמי, האם הנחת הפלגיאריזם ניראית כאן מוגזמת, והאיש לא היה מודע לכך כלל, מעין השפעה שמקורה נישכח? או שהמבנה המסויים של האמירה, קונספט היסוד, אותו esprit בדיוק, אותם מוטיבים והניסיון לעורר אותו אפקט קסום הינם מודעים, ואכן נעשו במצח נחושה? שכן, פסקאות ניפלאות אלה של לסקר שילר נחרטות בזכרון והאיש זכר (בסבירות גבוהה) על כן במובהק ובמודע את המקור, ואימץ במודע את הקונספט.

משהו כאן משאיר טעם רע בעליל, מכל מקום, בוודאי הקיטש הכבד, הדביק ועטור השגב של נאום ה- second-hand Rose , בהשוואה ליופי החי, הקסום והמרחף של המקור. הדבר נראה כמו ניסיון מודע לחולל אפקט, בכוח שגב ו''השאלה'' ממקור גדול.

טעם נוסף לפגם שאיני יכול שלא לחשוב עליו, הינו שאלזה לסקר שילר, אותה משוררת נפלאה, הסתובבה בשנים שאחר עלייתה בעוני מרוד בירושלים, כשילדים פורעים צועקים אחריה ''משוגעת'', בעוד האיש ההוא, מקורב לממסד הספרותי והאחר דאז ונהנה מחסדו, נהנה מכל הכיבודים שבעולם.

לפחות, אם כבר הישאיל וכה הוקסם בעצמו, יכול היה בנאום הנובל לצטט משוררת מופלאה זאת, את טקסט המקור הקסום, בשמה, ולשלבו בדבריו. יש לזכור שהיה מדובר בנאום שהכה תהודה, בכוח קונספט לא צפוי ומדהים. שעל כן ניתן להסיק שהאיש הידהים וקצר תהילה בכוח פלגיאט מודע. ולא בכוח מבנה וקונספט יסוד אותנטיים שלו - ש''שאל'' גרגר זעיר מאחרים מבלי משים, תוך ''מסה קריטית'' של ברק של כוח הגות והשראה מעשה ידיו (להתפאר...).
_new_ הוספת תגובה



כמובן שיש לזכור שהממסד אימץ את עגנון
מושה (יום שישי, 05/03/2004 שעה 11:49)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

עוד בטרם היה כלל ממסד, בתחילת שנות העשרים ולאחר מכן במשך חמישים שנים נוספות.
אוי הממסד הממסד... הממסד קנה ממנו עשרות אלפי ספרים...שילם למאות אלפי קוראים... מה חזק הוא הממסד, עד היום כל מהדורה נחטפת, כל פיסת מידע נקראת בשקיקה, כל ספר ממוחזר... מי יתנני כוחו של ממסד.
אילו הייתי ממסד הייתי מפרסם ברבים את החשדות העמוקים הנובעים מעיון מחודש במאמר של עתון הממסד (שאותו הביא מר שרון) ובעקבות כך מלקט ואוסף את כל הספרים, המאמרים, כתבי היד, החוברות, המחברות, המגילות, מדפי הספרים, מחזיקי מדפי הספרים, הפתקים, המחקרים, הפרסים, הכספים, האותות, הכיבודים, המדליות והעיטורים וגורס אותם וטוחנם עד דק ומקים מהם את חומת ההפרדה בדרום הר חרבון לתפארת המשוררת הנשכחת.
_new_ הוספת תגובה



עם זאת, עגנון הינו גם תאוריסט ממדרגה ראשונה
ד מרון (יום שלישי, 09/03/2004 שעה 8:15)
בתשובה לסתם אחד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שרון הוא יורשו של אבידן.
_new_ הוספת תגובה



דיאלוג עם פרופ' יוסף אגסי והשגותיו בנושא
מיכאל מ. שרון (שבת, 06/03/2004 שעה 16:00) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בהתייחס לנאום הנובל של עגנון בדצמבר 1966 (נאום, שהכה תהודה בגישתו המקורית) , וביחס למה שעיתון ה''ארץ'' כינה בעדינות הראוייה, ''השאלת'' רעיונות מצד חתן הפרס מאצ''ג ואלזה לסקר שילר, העיר פרופסור יוסף אגסי, מגדולי הפילוסופים של המדע כיום, ליברל דגול ותלמידו של סיר קארל פופר (כתשובה למכתב שהפצתי הנושא את הכותרת ''פרס נובל לספרות 1966 לגרפומן ?'') :

ללא היסוס וללא בושה.

ותשובתי הספונטנית:

אכן. מדובר למעשה במידה של דחקנות וחטפנות, שניתן לסבור שהינה די מודעת לעצמה.
תודה לך.
כללית, סגידת עגנון נראית אכן מוגזמת, מדכאת וחונקת. ופועלת לקדם מעין הרמטיות חסרת חיות וסטגננטית המבושמת מעצמה. וזאת תוך טיפוח תרבות הרמיזה על משמעויות כמוסות כביכול בטקסטים ובאמירות שאין בהם דבר, למטרת העצמת ערך. אין כאן אלא עצלות מחשבתית ורשלנות שניתן להן הכשר.

ובמכתב עוקב, לאחר עיון נוסף:

פרופ' אגסי היקר,

אני שואל את עצמי, האם הנחת הפלגיאריזם ניראית כאן מוגזמת, והאיש לא היה מודע לכך כלל, מעין השפעה שמקורה נישכח? או שהמבנה המסויים של האמירה, קונספט היסוד, אותו esprit בדיוק, אותם מוטיבים והניסיון לעורר אותו אפקט קסום הינם מודעים, ואכן נעשו במצח נחושה? שכן, פסקאות ניפלאות אלה של לסקר שילר נחרטות בזכרון והאיש זכר (בסבירות גבוהה) על כן במובהק ובמודע את המקור, ואימץ במודע את הקונספט. משהו כאן משאיר טעם רע בעליל, מכל מקום, בוודאי הקיטש הכבד, הדביק ועטור השגב של נאום ה- second-hand Rose , בהשוואה ליופי החי, הקסום והמרחף של המקור. הדבר נראה כמו ניסיון מודע לחולל אפקט, בכוח שגב ו''השאלה'' ממקור גדול.

טעם נוסף לפגם שאיני יכול שלא לחשוב עליו, הינו שאלזה לסקר שילר, אותה משוררת נפלאה, הסתובבה בשנים שאחר עלייתה בעוני מרוד בירושלים, כשילדים פורעים צועקים אחריה ''משוגעת'', בעוד האיש ההוא, מקורב לממסד הספרותי והאחר דאז ונהנה מחסדו, נהנה מכל הכיבודים שבעולם. לפחות, אם כבר הישאיל וכה הוקסם בעצמו, יכול היה בנאום הנובל לצטט משוררת מופלאה זאת, את טקסט המקור הקסום, בשמה, ולשלבו בדבריו. יש לזכור שהיה מדובר בנאום שהכה תהודה, בכוח קונספט לא צפוי ומדהים. שעל כן ניתן להסיק שהאיש הידהים וקצר תהילה בכוח פלגיאט מודע. ולא בכוח מבנה וקונספט יסוד אותנטיים שלו - ש''שאל'' גרגר זעיר מאחרים מבלי משים, תוך ''מסה קריטית'' של ברק של כוח הגות והשראה מעשה ידיו (להתפאר...).

מיכאל

ותשובת פרופ' אגסי (5.3.04 ) בגילוי דעת ואיזכור מידע חשוב הזורה אור חדש ומדהים על הנושא:

הוא נשאל אז, האם הושפע מכתבי קפקא, וענה כי לא, שכן בסך-הכל קרא רק שניים-שלושה ספרים שלו. וכי כמה ספרים כתב האיש?
מאמרי ב''קשת'', 15, 1975, ע''ע 74-80 מראה בדיוק היכן החלה השפעה זו אשר הוא התכחש לה בקלות כה רבה.
במקום זאת הודה בהשפעת סרוונטס, והציג את ר' יודל שלו כהעתק של קיחוטה. זו הצטנעות מפוקפקת.
האיש וודאי סבר כי לא נעשה לו הכבוד הראוי לו שכן הצטער על שחלק את הפרס עם נלי זק''ש.
ועדיין איש לא מחה על החרפה שהנימוק הרשמי לפרס היה כי מגיע פרס לעם היהודי עבור סבלותיו.

ותשובתי:
מדהים. האם אפשר לצטט את דבריך, כולל הפנייה למאמרך ב''קשת'', התומכים בהשערה שהועלתה כאן מעל ומעבר? אכן הדבר אף גרוע ממה שניתן היה לחוש ספונטנית . כל העניין מצטייר כאבסורד קשה, אם לא כשערוריה. שלא לדבר על הפער הבוטה בין המיתוס והאיש, בין השגב והריקות, ובנזק שעוללה רוח השגב הריקה הזאת - שזכתה ביוקרת ענק - לתרבות בישראל.

___________________________
אתר הבית של פרופסור יוסף אגסי
אחד ממאמריו הנפלאים:
מתוך המאמר:

If you ever are in such a predicament, do not feel guilty and do not seek your jailer's friendship or approval. If you must tell your life story, tell a fake story - one of your schoolmates, for example. And when your jailer becomes nice to you and offers you edible food, clean sheets, and a shower, remember that he can offer them to you on a rare occasion because usually he is depriving you of them even though they are yours by right. He is never a friend.

The softening confuses, and the confusion it causes is chiefly between friend with foe. Because Giordano Bruno never forgot that the Inquisition is the enemy, he died with his self-respect intact. Because he knew what a barbarous bunch his inquisitors (St. Roberto, Cardinal Bellarmino and his team) were, he expected the worst from the very start. They had him burn at the stake but they could not touch his dignity. Of course, they offered him to trade this dreadful punishment for self-respect, but he knew that they would then punish him anyway. He refused to recognize them as a legitimate court, come what may, knowing that he could lose nothing but the faith in their promises which were sheer lies anyway.

_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי