|
מכל מקום, אומר, שבניגוד לטולסטוי או בלזק בטקסטים תאוריים, הרי שבעוד שם צצים מוקדי קסם ויש תנופה בטקסט; כלומר בין היתר, קטע אחד מכיל מעין שאלה או איזו דינמיקה בדומה לסולם מוסיקלי שנקטע בטון לפני האחרון. ודינמיקה זאת מתקשרת לקטע עוקב והטקסט פשוט מעניין, הרי שאצל עגנון קטעי טקסט הם נייחים וסטגננטיים, ללא הדקים הזורמים לקראת קטעים אחרים.
הטקסטים דורשים לעיסת מקטע אחר מקטע במאמץ יזום, ואינם זורמים זה לקראת זה. דרושה כאן מידה של שכנוע עצמי היסטרי משהו (שכן ההיסטריה מעצימה את הטריביאלי ומגמדת את הערך) לגייס משאבים למאמצי קריאה נוספים, חרף העייפות והלאות העולים מאליהם בקורא, בניגוד לרעננות והחיות אותם יוצקת ספרות טובה באמת.
כך, דומה שבכוח איזה ברק מילולי שאינו מורה על דבר מעבר לעצמו, יוצר עגנון אפקטים הניראים כמענינים, אך בסיום, תחושתך היא במידת מה שלעסת קש. מכל מקום, גישת הטקסטים הכמו משובחים בכוח חילול אפקטים ריקים, ניגעה גם סופרים שלאחריו שלא אנקוב בשמותיהם, שאצלם הרדידות והריק המתחזים למשמעות כמוסה שיש לחפשה, קיימת ביתר שאת. בבחינה זאת עגנון הוא, אולי, אסונה הראשוני של הפרוזה העברית, זה שהתווה את הדרך לבאות. |
אוכל לנתח טקסטים שלו ולהמחיש זאת
