בנפול אויבך

''בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו!'' הוראה תנ''כית זו היא אחד העקרונות הבסיסיים של המוסר היהודי.

אם כן, ישראל רחוקה מאוד מלהיות ''מדינה יהודית''. התשפוכת המבחילה של זוהמה שנשפכה על יאסר ערפאת בימים האחרונים כמעט בכל התקשורת הישראלית יכולה לגרום לו לאדם להתבייש בזה שהוא ישראלי.

הדמוניזציה של המנהיג הלאומי הפלסטיני, שעמדה זה עשרות שנים במרכז התעמולה הישראלית, נמשכת גם אחרי מותו. נראה ש-‏37 שנות הכיבוש גרמו להתבהמות החברה שלנו והרגו גם את ההגינות הפשוטה. שרים ומוכרי-דגים, גיבורי-טלוויזיה ופרופסורים, ''שמאלנים'' ופאשיסטים גמורים התחרו זה בזה בירידה לשפל הוולאגריות.

מעולם לא הייתה התהום הרובצת בין התפיסות של שני העמים בולטת יותר מאשר ביום ההלווייה. בעוד שהפרשנים וה''מומחים לעניינים ערביים'' בישראל, שכמעט כולם יוצאי קהילת המודיעין, תיארו את המנהיג המת כמפלצת ממש, שיא האכזריות, הרוע והשחיתות - היה אבלם של הפלסטינים כה עמוק, עד כי התפרצות הרגשות של מאה אלף באי ההלוויה ברמאללה שיבשה את סדרי הטכס. אלמלא הקיף צה''ל באותו יום את כל הערים הפלסטיניות, היו נוהרים למקום מיליון בני-אדם.

''גוש שלום'', הארגון הישראלי היחידי שהכריז על השתתפותו באבל העם הפלסטיני, שלח משלחת להלוויה. כולנו, הפעילות והפעילים, נשאנו על בגדינו סטיקרים בולטים ובהם דגלי ישראל ופלסטין. הצפיפות הקשה גרמה לנו להתפזר בקרב ההמון. בכל שעות ההלוויה הרגשנו שאנחנו בטוחים לחלוטין, גם כאשר נורו סביבנו אלפי כדורים באוויר על-ידי אנשים שהפגינו בדרך זו את כאבם. מאות פלסטינים, בני כל הגילים והמעמדות, ניגשו אלינו כדי להביע את תודתם על שבאנו.

הייתי באמצע המהומה כאשר נחת המסוק שהביא את הגופה מקאהיר. עמדתי בין שרים, ראשי דתות ודיפלומטים ליד הקבר הפתוח. חשתי בסערת הרגשות של ההמון העצום כאשר הופיע המסוק מעל לגגות הסמוכים. נזכרתי בהלוויית גמאל עבד-אל-נאצר ב-‏1970, כאשר ההמון התפרץ וחטף מידי החיילים את גופת מנהיגם האהוב, והרגשתי שזה עלול לקרות כאן בכל רגע. וזה אכן קרה.

שום מנהיג ערבי – ורק מנהיגים מעטים בעולם כולו – לא עורר אהבה והערצה כה עמוקים בקרב בני עמו כמו האיש הזה, שהישראלים רואים בו מפלצת בדמות אדם. הפלסטינים האמינו בו, סמכו עליו, הניחו לו לקבל את כל ההחלטות שחייבו אומץ-לב, ינקו ממנו את הכוח להחזיק מעמד בתנאים הבלתי-אנושיים של הכיבוש. עכשיו, לפתע פתאום, הם מצאו את עצמם מיותמים בעולם שהשתנה עם מותו של האיש שהשאיר אחריו חלל ענקי.

מה יקרה עכשיו? ערפאת הוביל את עמו מעברי פי-פחת לשערי העצמאות. אך מלחמת-השחרור הפלסטינית לא הגיעה עדיין למטרתה – כינון מדינה פלסטינית בגדה וברצועה. זה עדיין רחוק. המנהיגות החדשה תצטרך להתמודד עם כל הבעיות שעמן התמודד ערפאת, אך בלי ערפאת ובלי הסמכות המוסרית האדירה שהייתה לו בקרב עמו.

אבו-מאזן, עבו-עלא ועמיתיהם הם אנשים ישרים והגונים. הכרתי את אבו-מאזן לפני הרבה שנים, הוא השתתף בפגישות רבות שלי עם ערפאת. אבל אין להם עדיין שורשים עמוקים בקרב עמם. יעברו שנים אך שתתגבש מנהיגות חזקה.

ברגע זה מאוחדים כל הפלסטינים בהחלטתם להראות לעולם שהם מסוגלים להתגבר על המשבר בצורה תרבותית ואחראית. זאת יכולה הייתה להיות ההזדמנות-פז לממשלת ישראל (וארצות-הברית, כמובן) לפתוח דף חדש ביחסים עם העם הפלסטיני.

מה היה ניתן לעשות? אפשר היה להציג רצון טוב על-ידי שורה של מחוות, כגון שחרור המוני של אסירים פלסטיניים, וביניהם מנהיג פת''ח מרוואן ברגותי, שנדון לכמה מאסרי-עולם. אפשר היה לבטל את המצור והסגר ולצמצם את פעולות צה''ל בשטחים הפלסטיניים. אפשר היה להכריז שבעתיד הקרוב ביותר יחודש המשא-והמתן לשלום.

המבחן הראשון היה, כמובן, הלוויה עצמה. צריך היה להניח למנהיגות הפלסטינית לקבור את ערפאת בירושלים, כפי שביקש. קבורתו ברמאללה רק תחדד את רצון הפלסטינים להילחם עד שתתאפשר העברת עצמותיו לשם. שר-המשפטים טומי לפיד, איש ימני קיצוני המתחזה כליברל, הגיע לשיא חדש של וולגאריות כאשר הכריז ש''בירושלים קוברים מלכים יהודים, לא טרוריסטים ערבים.'' מנחם בגין, טרוריסט שהפך למלך, נקבר בירושלים – ואין דוגמה טובה מזו.

אך הדבר החשוב ביותר הוא לאפשר לפלסטינים לקיים בחירות, תוך 60 יום ממות הנשיא, כדרישת החוקה הפלסטינית. רצה המקרה שדווקא בפגישתנו האחרונה עם ערפאת, לפני כמה שבועות בלבד (אגב, הוא נראה אז בריא) אנחנו דנו בנושא זה. הסכמנו שאין אפשרות לערוך בחירות בשעה שצה''ל הורג בדרך שגרה מועמדים פוטנציאליים ומונע תנועה חופשית. איך יגיעו המועמדים (אלה שיישארו בחיים) אל קהל בוחריהם? איך יחלקו חומר-הסברה, יקיימו אסיפות וידונו במצעים, כאשר טנקים מסתובבים ברקע ומסוקי-קרב מרחפים מעל?

את המצב הזה צריך לשנות מיד. יש להסיג את כל החיילים משטחי הרשות הפלסטינית (שטחי איי ובי לפי הסכם אוסלו), להחזיר את חופש התנועה בהם, להפסיק את ''החיסולים הממוקדים'' ובעיקר – להזמין משקיפים בינלאומיים.

האם זה אכן יקרה? קרוב לוודאי שלא. לאריאל שרון אין שום עניין לשבת מול הנהגה פלסטינית בעלת מעמד לגיטימי ומכובד בעולם, דבר העלול להחליש את שליטתו בנשיא בוש ולשבש את תכניתו לספח את מרבית הגדה המערבית. הוא יעשה הכל כדי למנוע את הבחירות, תוך הטלת האשמה על הפלסטינים עצמם.

כמו תמיד, כדאי להתעלם ממה ששרון אומר - ולהתבונן היטב במה שהוא עושה.