הבוקר הגיע אלי
מכתבה של חה''כ רונית תירוש. במכתב היא פורשת את מחאתה על היטל הבצורת והשינויים בחוק שמאפשרים העלאת מחיר המים לצרכן הישראלי. מה שמדהים בסיפור שלה ובידיעות-שמועות על ביטול ההיטל היא ההצתה המאוחרת של נבחרינו.
טיוטות של חוק ההסדרים פורסמו כבר באפריל באתר של חה''כ
שלי יחימוביץ וידיעות על ההיטל נמסרו לציבור לקראת מועד אישור החוק ופרסומו ברשומות (ראה פרק כ''א ב
חוק ההתייעלות) ביולי השנה. מכאן ברור שלחברי הכנסת היה מספיק זמן להפעיל שיקול דעת וליזום שינויי חקיקה. אבל היוזמות של חברי הכנסת התעוררו רק בגלל מדד הפופוליסטיקה.
על רקע כל הפופוליסטיקה וההצגות של הנבחרים חשוב שנזכיר לעצמנו את העובדה הפשוטה שעניין המחסור במים הוא סיפור ידוע מראש כבר הרבה מאד שנים. כבר שנים שכל המומחים מתריעים שסך הצריכה השנתית האפשרית מוגבלת ובמקביל האוכלוסיה שלנו גדלה והולכת. לכן הם טענו שללא פיתוח מקורות מים נוספים בהיקף נחוץ צפוי לנו מחסור במים. העובדות האלה היו צריכות להיות ברורות לכל בר-דעת. מה גם שכבר בשנת 1966הופיעה בדו''ח מבקר המדינה התרעה על שאיבת יתר וההתרעה הזאת המשיכה להופיע מדי פעם בדוחות מאוחרים יותר. גם נציבי המים לדורותיהם ולאחרונה יו''ר רשות המים לא הפסיקו להתריע על העומד להתרחש. היה לנו מספיק זמן להתכונן ולהכין פתרון.
כמובן שלאורך השנים למד כל מי שרק רצה מהן הדרכים האפשריות לפתור את בעית המחסור במים. מה שכן רשות המים (נציבות המים בשנים קודמות) הצליחה בשולים לעודד חיסכון בצריכה בעיקר באמצעות הפרסומות. אבל היה ברור שזה רק מעין פתרון זמני ושהפתרון היחידי יהיה כזה שיגדיל את היצע המים המתאימים לצריכה. אבל נבחרינו נרדמו בשמירה והמחסור הלך והחריף. ואנחנו המשכנו לשאוב ביתר ולמעשה לגרום נזקים למאגרי המים שלנו.
השנה סוף, סוף נפל האסימון ומישהו הבין שצריך לפעול מיד לפני שאולי יתרחש אסון אקולוגי. כידוע מחיר המוצר הוא מכשיר הקצאה יעיל מאד. לכן ההחלטה שהתקבלה להנהיג היטל בצורת כבר מיולי 2009 ועל עליית תעריפים משמעותית בראשית שנת 2010 היתה מאד הגיונית. מצד שני, ברור שדירוג נכון של תעריפי המים מייתר את הצורך בהיטל הבצורת. לבסוף אציין שתעריפי המים האלה ראוי שישארו בתוקף עד אשר יחול גידול משמעותי בעודף ההיצע.
היטל הבצורת ויללת הנבחרים
