מייחסים לאיינשטיין את האימרה ''אינני יודע באיזה כלי נשק האנושות תשתמש במלחמת העולם השלישית, אבל מלחמת העולם הרביעית תתנהל בקשת וחץ''. הדברים נאמרו זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השניה, עם פתיחת המלחמה הקרה. כוחו ההרסני של הנשק הגרעיני התגלה לא מכבר בהירושימה ונגסאקי, והמושג WMD או Weapons of Mass Destruction ''כלי נשק להשמדה המונית'' נכנס לראשונה למילון. חלפו כבר למעלה מ-60 שנה ממלחמת העולם השניה ולאורך התקופה הזאת, בנוסף למלחמה הקרה שהסתיימה לקראת סוף שנות השמונים של המאה, האנושות ראתה שורה ארוכה של מלחמות ''חמות'', בהן מלחמות עם מעורבות ישירה של מעצמות גרעיניות. מתברר שהיכולת הנבואית, גם של גדולי המדענים, אינה עולה זו של אחד האדם, מה שמראה שאולי בכל זאת יש מה שהוא בדברי חז''ל למי נתנה נבואה אחרי שחרב בית המקדש. טכנית אפשר אומנם לאמר ש-WMD היו בשימוש מאחר ולוחמת גזים, שהופעלה ע''י המצרים בתימן וע''י העיראקים במלחמותיהם נגד איראן ונגד הכורדים, נכללת בקטגוריה הזאת, אבל מאחר והשימוש היה בהיקף מוגבל והצטמצם לאזורים נידחים, מקובל לראות במקרים האלה אפיזודות בלבד.
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, כשדברו על מלחמות העתיד, המושג הבסיסי היה זה של מלחמה במובן הקלאסי, צבאות נלחמים זה מול זה, קווי חזית מוגדרים, הבחנה ברורה בין חזית ועורף וגם הבחנה בין לוחמים ולא לוחמים. זה לא מפליא כי ביסודו של דבר כל התחזיות של העתיד, בכל התחומים, הן לא יותר מאשר אקסטרפולציות מההווה, וככאלה הן מתבססות על מה שידוע ואינן יכולות לקחת בחשבון את הבלתי ידוע. ז'ול וורן, בספריו שחזו מראש הרבה מההתפתחויות המודרניות, התבסס על תגליות והתפתחויות מדעיות שהיו כבר ידועות בזמנו והיו עדיין בחיתוליהן. החדשנות בתחזיות שלו היתה ביישומים. מאחר ולא היה ידוע מאומה על אנרגיה גרעינית ושימושים אפשריים שלה באותה תקופה אין בתחזיות שלו אפילו רמז בכיוון הזה. כלכלן בריטי בשם מלתוס (Thomas Robert Malthus) שחי במחצית הראשונה של המאה ה-19, ידוע בתחזיותיו השחורות על עתיד האנושות. הוא ביסס את תחזיותיו על כך שקצב ריבוי האוכלוסיה בעולם הוא בטור גיאומטרי, בעוד שמקורות המזון והאנרגיה העומדים לרשות האנושות גדלים לפי טור אריתמטי. הוא לא היה מסוגל לקחת בחשבון התפתחויות טכנולוגיות שאז עדיין אפילו לא חשבו עליהן שתשנינה את פני הדברים באופן דרסטי. הוא משמש דוגמא עד היום לתחזיות מוטעות וחסרות בסיס. במאמר מוסגר כדאי לציין שבתקופת המנדט זה לא הפריע לבריטים להשתמש בתחזיות מלתוסיות על מנת להצדיק את מדיניות הספר הלבן והגבלת העליה. הם טענו שהארץ (כל שטח המנדט ממערב לירדן) ''אינה יכולה'' לקיים יותר מאשר 2.5 מיליון תושבים (אני נוקב במספר מהזיכרון, וייתכן שזה היה קצת יותר. בכל מקרה זה היה פחות מ 3 מיליון). היום חיים בתחומי הקו הירוק בלבד קרוב ל-7 מיליון תושבים ואם מוסיפים את מספר התושבים ביהודה ושומרון, מספר התושבים הכולל לא רחוק מ-10 מיליון.
הנסיונות לחזות את מלחמות העתיד לא יכלו לקחת בחשבון שינויים בעצם צורת הלחימה ו/או התפתחויות טכנולוגיות שישנו בצורה דרסטית את אופי המלחמה. בתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה אף אחד לא העריך נכון את התפקיד המכריע שיהיה לנושאות המטוסים. כולם ראו באוניית המערכה את הגוף הלוחם העיקרי --- צ'רצ'יל אף התבטא ש''בעימות העתידי בין אוניית המערכה והמטוס, אין ספק ידו של מי תהיה על העליונה''. האנושות חייבת אלפי תודות למי שלמרות התחזית הזאת החליט לא להמנע מההשקעות הגבוהות שהיו כרוכות בבניית צי של נושאות מטוסים. אם אנחנו עוברים מהעבר אל ההווה, אפשר לאמר בוודאות דבר אחד: אף אחד לא חזה מלחמה המתנהלת בלי צבאות, מלחמה המתנהלת בכל פינה על פני כדור הארץ ובכל זאת אין לה חזית מוגדרת, מלחמה בה נמחקו כל ההבדלים בין חזית ועורף, מלחמה בה נעלמו כל המוסכמות לגבי מה מותר ומה אסור. מלחמה בה, עד כמה שזה נשמע מוזר, לחלקים רחבים בציבור אין בכלל מודעות לעובדה שהם נמצאים במלחמה.
''מודעות'', זאת מלת המפתח. קשה להבין מאיפה זה בא, אבל אצל רבים בציבור קיים מנגנון נפשי של הדחקה המביא להתכחשות (Denial) למציאות גם כשכל העובדות מורות אחרת. אם נסתכל לרגע על הזירה המקומית, כשעוקבים אחרי הנאמר והנכתב הרושם המתקבל הוא שההיסטוריה של יחסי ישראל עם הערבים היא רצף של שלום שהופר לעתים מזומנות (מי המפר - לכל אחד גירסא משלו לפי דעותיו הפוליטיות). המציאות שיחסי ישראל והערבים הם מצב מתמיד של מלחמה, לגבי ישראל מלחמת קיום, עם פרקי זמן קצרים של הפסקת אש (שגם הם היו חד צדדיים בלבד בחלק ניכר מהפעמים), כמעט ואיננה זוכה להכרה רשמית ולא רשמית כאחד. מי שמעז לדבר על כך בקול רם הוא ''מחרחר מלחמה''. זה גם המצב בזירה הגלובלית. ככלל, חוגים רחבים בציבור בעולם המערבי אינם מודעים לעובדה שמלחמת העולם השלישית (או אולי הרביעית אם סופרים את המלחמה הקרה) נמצאת בעיצומה. אפילו ארועי ה-11 בספטמבר, 2001, וגם פיגועי הטרור שבאו אחר כך, לא הביאו לשינוי מהותי בתודעה. בארה''ב ובאירופה, בניגוד למצב בישראל, הדחקת המציאות היא בעיקר נחלתן של השכבות האינטלקטואליות והחוגים הליברליים.
ישנן דעות שונות מתי בדיוק החלה המלחמה הזאת. לא מעטים רואים את ה-11 בספטמבר, 2001 כתאריך הקובע. אבל הגישה הזאת מתעלמת לחלוטין מסדרה ארוכה של פיגועים ונסיונות פיגועים במטרות מערביות שקדמו לשנת 2001 (אני בכוונה משתמש במונח ''מטרות מערביות'' למרות שבפועל המטרות היו רובן ככולן אמריקאיות. אינני חושב שהמלחמה היא רק נגד ארה''ב, אם כי זה מה שהאירופאים היו רוצים להאמין). דניאל פיפס, אותו הזכרתי כבר בהזדמנויות קודמות, רואה ב-4 בנובמבר, 1979, מועד ההשתלטות על השגרירות האמריקאית באיראן, את התאריך הקובע. יש בזה מה שהוא כי בניגוד לפיגועים קודמים ופיגועים שבאו אחר כך, הפעולה הזאת היתה אקט מלחמתי מובהק של מדינה ריבונית אחת כנגד מדינה ריבונית אחרת. כשזה עבר ללא תגובה ניתן האור הירוק וכל הסכרים נפרצו. הצורה בה המלחמה הזאת מתנהלת מקלה על אנשים לראות רק את מה שהם רוצים לראות ולהדחיק מהתודעה את כל מה שאינו עולה בקנה אחד את מה שהם רוצים לראות. בחוגי האינטלקטואלים הליברליים דניאל פיפס נחשב לגזען, איסלמופוב וסתם מחרחר מלחמה.
הנשק הסודי במלחמה הזאת הוא ה-WMD. לא ה-WMD שבוש חיפש ולא מצא בעיראק, אבל WMD קטלני באותה מידה. ה-WMD הזה הוא Weapons of Mass Distraction (כלי נשק להסחת דעת המונית). כבר במהלך מלחמת העולם השימוש ב-WMD הוכיח את עצמו כשבעקבות התעמולה הנאצית העם הגרמני כמעט ללא יוצא מן הכלל המשיך להאמין בפיהרר והיה מוכן להקריב את חייו למענו גם אחרי שכלו כל הקצים. הדברים השתכללו מאוד מאז ימיו של גבלס. מלחמת וייטנאם היתה המלחמה הראשונה בקנה מידה גדול בה ההכרעה הושגה לא בשדה הקרב. מקובל לראות את אופנסיבת טט (Tet Offensive) שהחלה ב-30 בינואר, 1968, כנקודת המפנה במלחמה. אבל האופנסיבה הזאת היתה כשלון צבאי מונומנטלי של הוייטקונג והכוחות שסייעו לו מהצפון. הכשלון היה במימדים כאלה שגנרל גיאפ מהצפון, אדריכל הנצחון על הצרפתים בסיבוב הקודם של מלחמת וייטנאם, הגיש את התפטרותו בשל בטחונו שלוייטקונג לא תהיה תקומה. הציבור האמריקאי לא ראה את זה כך. התדמית (perception) בעיני הציבור האמריקאי היתה של מפלה אמריקאית. התדמית הזאת, משהכתה שורשים בדעת הציבור בארה''ב, לא ניתן היה לשנות אותה גם בעזרת העובדות. 1 : 0 לטובת ה-WMD. במלחמת וייטנאם ה-WMD לא הופעל בידי אוייב חיצוני. זה היה גול עצמי במלוא מובן המילה. התקשורת שאבדה את הסממנים האחרונים של הפטריוטיות במלחמת קוריאה הרגישה את עצמה חופשיה לנצל את כוחה כדי להשפיע על מהלך המלחמה שהיתה שנויה במחלוקת מלכתחילה. ההצלחה של וייטנאם עלתה להם לראש, ומאז הם רואים את עצמם כמעצבי מדיניות, פוסקי הלכות ומשני סדרי עולם.
מנקודת מבטם של ארגוני הטרור למיניהם, הפאשיזם האיסלאמי וגופים אחרים המונעים ע''י השנאה לתרבות המערב, ה-WMD הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להם. מה שהוא בדומה ל''שונאים, מלאכתם נעשית בידי אחרים''. הם יכולים לבצע את הפשעים המתועבים ביותר וזה יתקבל ב''הבנה''. יתרה מזאת, הנאורים ימשיכו להתכחש למציאות המלחמה, הם ''לא בעסק''. ה-WMD במיטבו.
תוצאה ישירה של השימוש ב-WMD היא ההתייחסות לטרור ע''פ ''מבחן התוצאה''. ''ערכו'' של פיגוע נקבע ע''פ מספר הקורבנות. פיגוע עם מספר קטן של נפגעים מעורר מעט התרגשות לפרק זמן קצר בלבד, פיגוע שבדרך נס לא גרם לאבדות בנפש אינו שווה התייחסות בכלל, ונסיון פיגוע שסוכל לפני ביצועו הוא בחזקת דבר שכלל לא התרחש (את ה''פטנט'' על הגישה הזאת נדמה לי שאפשר למצוא אצל רשם הפטנטים של מדינת ישראל). קצת קשה להתייחס בשוויון נפש לפיגוע עם עשרות או מאות קורבנות, אבל מסתבר שגם כאן ה-WMD עושה את שלו, אם כי זה לוקח קצת יותר זמן. בארה''ב לקח פחות משנה מארועי ה-11 בספטמבר למקהלת הנאורים לצאת עם גירסא לפיה ארה''ב הביאה את האסון הזה על עצמה ושבעצם זה הגיע לה בשל מדיניותה כלפי העולם הערבי/מוסלמי. היום מלמדים בשורה של אוניברסיטאות בארה''ב שהכל היה בלוף אחד גדול, קונספירציה של מימשל בוש כדי להנהיג בארה''ב דיקטטורה פשיסטית. מעניינת במיוחד היתה התגובה על ניסיון הפיגוע שסוכל בקייץ האחרון כשבאנגליה נחשפה רשת שתכננה פיגוע המוני בטיסות לארה''ב. חלק מהעדויות שהובילו לגילוי הושג מחקירה של חשודים בפקיסטאן. זה לא סוד ששיטות החקירה הנהוגות בפקיסטאן אינן עומדות בכללי בג''ץ. ובאמת כשהדברים התפרסמו, ארגוני זכויות האדם למיניהם התעוררו ודרשו לבדוק באלו אמצעים העדויות הושגו ואם השימוש בעדויות האלו, במידה והן נגבו שלא כחוק, אינו מערער את הבסיס החוקי למאסר החשודים. זו דוגמא טובה להסחת הדעת מהעיקר – מניעת פיגועים, המושגת באמצעות ה-WMD.
דוגמא טובה נוספת לאפקטיביות של ה-WMD היא הסחת דעת האנושות מנושא בעל חומרה מהמעלה הראשונה --- פשע השמדת עם, ג'נוסייד, המתנהל זה כשלוש שנים בסודאן, לנושא משני שנופח מעבר לכל פרופורציה --- ה''כיבוש''. הבאתי כבר את הדברים ב
תוספת למאמר שלי ''פשעי האנושות'' מיום 3 בינואר, 2007, אבל הנושא מספיק חשוב כדי להצדיק חזרה עליו.
במשך שלושת השנים בהם מתרחש הג'נוסייד בסודאן הכיסוי העיתונאי לו הוא זוכה בטל בששים לעומת תשומת הלב התקשורתית המוקדשת לישראל והפלשתינאים. בסודאן נטבחו בשלושת השנים האחרונות למעלה מארבע מאות אלף אנשים לעומת אלפים ספורים של קורבנות (פחות משבעת אלפים במשך תקופה כמעט כפולה) בסכסוך הישראלי פלשתינאי. הניו יורק טיימס פרסם במשך התקופה הזאת 418 מאמרים וידיעות הקשורים לסודאן לעומת 3,764 מאמרים וידיעות הקשורים לסכסוך הישראלי פלשתינאי. בטיימס הלונדוני התפרסמו במשך אותה תקופה 142 מאמרים וידיעות על סודאן לעומת 827 על ישראל והפלשתינאים. בלה מונד היו 253 מאמרים וידיעות על סודאן לעומת קרוב לאלף על ישראל והפלשתינאים. בפרנרפורטר אלגמיינה צייטונג (Frankfurter Allgemeine Zeitung) המספרים הם 239 על סודאן לעומת 2,536 על ישראל והפלשתינאים. ובעיתון המוביל בשפה הספרדית אל פאיס (El Pais), המספרים הם 120 על המתרחש בסודאן לעומת 4,743 על ישראל והפלשתינאים. המספרים לקוחים מהג'רוסלם פוסט מיום 4 בינואר, 2006 (
Lost in the Palestinians' shadow). אפשר לאמר שהג'נוסייד בסודאן מתנהל בחסות הצל של ה''כיבוש'' כשהתקשורת הבין לאומית היא השושבין הראשי.
ציניקינים יוכלו להפוך את הטעון ולאמר שאם לא היה ''כיבוש'' לא היה מה שיסתיר את הג'נוסייד בסודאן והוא לא היה מתבצע -- זו באמת סיבה טובה להפסיק את הכיבוש מה שיותר מהר.
קשה מאוד להתנבא מה צריך לקרות כדי להחדיר לתודעת הספקנים את ההכרה בכך שהם נתונים למלחמה. בטירונות לימדו אותנו שמה שלא נכנס דרך הראש נכנס דרך הרגליים. אבל מידת האפקטיביות של ה-WMD היא כזאת שאינני בטוח שגם פיגוע נוסף במימדים של ה 11 בספטמבר ישיג את המטרה.
בחזית הפסקת האש אין כל חדש
הסכם הפסקת האש מחזיק מעמד עדיין --- ההפסקה נמשכת וגם משק כנפי הקסאמים אינו דועך. העיתון ''
ידיעות אחרונות'' מה-31 בדצמבר, 2006 מדווח על ''מטח רקטות שנמשך לעבר הדרום'' גם בסוף השבוע האחרון. מתקבל הרושם שלקראת סוף השנה האזרחית הערבים החליטו למצות עד תום את מיכסת חמשת האחוזים של קסאמים שרמי נוי הקציב להם במסגרת הפסקת האש. הבעיה היא רק שרמי לא טרח לבדוק את רמת הידיעות בחשבון של הערבים וגם לא הסביר להם בדיוק חמישה אחוזים ממה. כדי שלא יאשימו אותם שהם אינם ממלאים את חלקם בהסכם, הערבים מעדיפים לטעות לצד של ה''יותר''. בהתפתחות מעניינת אחרת, הסכם הפקת האש זכה להכשר ממקור בלתי צפוי. הפרופ' אסא כשר, מי שאחראי על נושאי אתיקה בצה''ל, אמר בראיון לג'רוסלם פוסט מיום 28 בדצמבר, 2006 (
IDF ethicist), ש''מידת האיום של הקסאמים איננה מצדיקה את הסיכון של פגיעה ב'חפים מפשע' '' (Kassam threat not high enough to risk hitting innocents). בכל פעם שאני נתקל בהתבטאות כזאת, אני שואל את עצמי מחדש מה עובר במוחם של האנשים האלה, כשהם יושבים בכורסאות נוחות בלשכותיהם ממוזגות האוויר, ופוסקים משם מי הוא ''חף מפשע'' או מה היא ''מידת הסיכון'' שכן תצדיק פגיעה ב''חפים מפשע''. ידועה האימרה ''כשטיפש אחד זורק אבן, גם עשרה חכמים לא יתקנו את הנזק''. אהרון ברק, נשיאו הפורש של בית המשפט העליון, זרק לנו את המידתיות. מעכשיו נצטרך לחיות עם זה.
האיש שהיה לאגדה בחייו
אינני יודע כמה אנשים שמעו על צפריר רונן, ישראלי יוצא קיבוץ שזכה להיות הנושא של כתבה שהתפרסמה בבלוג אמריקאי העוסק בנושאי המזרח התיכון (
Tsafrir Ronen). הסיבה שהכתבה משכה את תשומת לבי היא שנזכרתי שלדברי החכמולוגים כאן בפורום צפריר רונן איננו קיים. צפריר רונן הוא אגדה בלבד. מה שגרם לנפילת האסימון היה הקשר בין צפריר רונן לבין מיודענו יואל מרשק, רכז אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, שמהידועות במשימותיו היו הפשיטות הנועזות אותן בצע כשהוא חמוש במשור חשמלי לכריתת עצי הזית של התושבים הערביים ביהודה ושומרון.
העיתון ''
ידיעות אחרונות'' מה 18 בדצמבר, 2006, מספר על ההסבה המקצועית של יואל מרשק, הסבה מקצועית בעקבותיה מגדלי הזיתים הערביים נותרו ללא מושיע בדמותו המסתורית של ''גדעון'' כורת הזיתים (''ידיעות אחרונות'' מיום 31 באוקטובר, 2006). ובכן צפריר רונן הוא זה שתפס את יואל מרשק ''בלי מכנסיים'' (באנגלית היו אומרים red handed) כשמשורו בידו בין עצי הזית.
כשפרסמתי את הדברים במאמרי כאן בפורום מיום 23 בדצמבר, 2006, זכיתי לקיטון של תגובות נזעמות מחכמולוגי הפורום – להד''ם, לא רונן ולא יואל, לא צפריר ולא מרשק ולא בטיח, הכל אגדה, לא היה ולא נברא. והנה האגדה קמה לתחיה, צפריר רונן חי וקיים, הוא בשר ודם ככל אחד מאתנו.
מלחמה ללא מודעות
