הוויכוחים בשאלה אם ישראל ניצחה או לא ניצחה במלחמה יימשכו עוד הרבה זמן והרבה דיו תישפך בשבועות והחודשים הקרובים במסגרת דיוני הסרק בשאלה הזאת. את כל הפרשה אפשר לסכם במילה אחת ''דיבורים, הכל דיבורים'' (סליחה – שלוש מלים) כי, כפי שניסח את זה נסים ישעיהו, אם אתה צריך להוכיח שניצחת אז לא ניצחת. אין טעם לחדש פה את הדיון בנושא או לחזור על הנימוקים לכאן ולכאן. כל אחד יכול להסיק בעצמו את המסקנות מהפער בין ההצהרות השחצניות של אולמרט ופרץ עם פתיחת המלחמה ובמהלכה, והציפיות שהן יצרו, לבין מצב הסיום עם כניסת הפסקת האש לתוקפה.
מהטקסט הסופי של החלטת מועצת הבטחון ומההודעות המתפרסמות חדשות לבקרים אודות ההרכב הצפוי והמנדט שיהיה לכוח הבינלאומי האמור להשכין את השלום באזורנו, מתברר שלמרות כל ההבטחות וההתחייבויות, כל הציפיות שהיו לישראל נגוזו והיו כלא היו. הניו יורק טיימס מה-27 באוגוסט, 2066 פרסם מאמר הדן בהרחבה בשאלה ''איך פורקים נשק'' (
How Do You Take a Gun Away?). ממשלת לבנון, כשאישרה את התנאים להסכמתה להפסקת האש ב 16 לאוגוסט, הבהירה שהצבא הלבנוני לא יפרוק את נשקם של לוחמי ארגון החיזבאללה. האו''ם הודיע שהכוח הבינלאומי האמור להתפרס לאורך הגבול עם ישראל לא יעשה זאת. מנהיגי ארגון החיזבאללה הודיעו שאין להם כל כוונה להתפרק מרצון מנשקם. לא נותרו הרבה אפשרויות נוספות.
כשמלחמה מסתיימת בנצחונו של אחד הצדדים, הצד המנצח פורק את נשקו של הצד שהפסיד. הנושא כלל לא עומד לדיון או למיקוח.
''הישגים'' אחרים של הסכם הפסקת האש היו מניעת אספקת נשק לארגון החיזבאללה מאיראן ומסוריה, ומניעת גישה מלוחמי החיזבאללה לגבול עם ישראל. לגבי הראשון סוריה כבר הודיעה חד משמעית שהיא לא תאפשר לכוח הבינלאומי להתפרס לאורך גבול לבנון עם סוריה ומזכ''ל האו''ם, קופי אנאן אישר שאכן אין כוונה לשלוח את כוח האו''ם לפקח על מעברי הגבול בין סוריה ללבנון. באשר לשני, כרגע הנושא הוא ''אזורים סגורים'' (Exclusion zones) אליהם לוחמי החיזבאללה יהיו מנועים מלהכנס. כלל לא ברור במה בדיוק מדובר, אבל ארגון החיזבאללה כבר הודיע שהוא מתנה את נכונותו לדון ברעיון בכך שיהיו גם אזורים כאלה בצד הישראלי של הגבול (נכונות ''לדון'' בלבד. המילה ''הסכמה'' כלל לא הוזכרה)...
אלמנטים ''חיוביים'' נוספים בהסכם: התנגדותה של ישראל לשיתוף חיילים מארצות מוסלמיות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל בכוח הבינלאומי אפילו לא זכתה לחיוך במסדרונות האו''ם; מזכ''ל האו''ם, קופי אנאן, הוא זה שיפסוק אם ומתי הסכם הפסקת האש הופר, וע''י מי מהצדדים.
מזכ''ל האו''ם כבר ניצל את ביקורו במזרח התיכון בימים אלה להודיע ש''רוב'' ההפרות של ההסכם נעשו בידי ישראל. טכנית הוא צודק מאחר שארגון החיזבאללה איננו צד להסכם. הסכם הפסקת האש מדבר על מה שארגון החיזבאללה צריך או אמור לעשות, אבל קצת קשה להאשים את צד ג' בהפרה של הסכם שנחתם בין צד א' וצד ב'.
בתחילת המאה הרביעית לפני הספירה, צבא גאלי, בהנהגתו של מצביא בשם ברנוס (Brennus), הנחיל לרומאים מפלה מוחצת. הרומאים, שעדיין היו רחוקים מהמעמד של המעצמה העולמית לו זכו יותר מאוחר, נאלצו להסכים לתנאי כניעה משפילים שכללו בין השאר תשלום פיצויים שהתבטאו בכמה מאות ק''ג של זהב. בעת ביצוע התשלום התברר לרומאים שהגאלים משתמשים במשקלות מזוייפים, הם פנו לברנוס שיושיעם והוא השיב להם בקיצור Vae victis (בלטינית ''אבוי למנוצחים''). הייתי מציע לאולמרט שלקראת פגישתו הקרובה עם קונדוליסה, במקום להאזין לאדלר וצוות הפירסומאים המנחה אותו, יקרא את הפרק הזה בהיסטוריה.
עידן ועדות החקירה
מספר ועדות החקירה שהוקמו במהלך ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מתקרב למספר הסכמי הפסקת האש שנחתמו בין ישראל והערבים, ועוד היד נטויה. התועלת שצמחה לעם ישראל מוועדות החקירה האלו אינה עולה על התועלת שהביאו הסכמי הפסקת האש. היו מקרים בהם ועדת חקירה כזאת או אחרת הביאה לסיום הקריירה של מספר דמויות ציבוריות, אבל שם זה הסתיים. כמאמר המשורר ''הוועדה חקרה, הוועדה המליצה, והשחיתות נמשכה'' – עולם כמנהגו נוהג. מי שמאמין שהפעם זה יהיה שונה, שמוועדת/ות חקירה תבוא ישועה לעם ישראל, שיבושם לו.
צפיתי בטלוויזיה בראיון עם מאיר שטרית, ממלא מקום שר המשפטים, בו הוא דבר על ועדת חקירה ועל ועדת בדיקה, על ועדה עם שיניים ועל ועדה לברור העובדות, על היתרונות של האחת לעומת החסרונות של האחרת וכך הלאה וכך הלאה, הכל בלשון עורכי דין לתפארת. מרוב ועדות התחיל להסתובב לי הראש. בדבר אחד אין לי כל ספק, אנשי המילואים, שחזרו מתוסכלים מהמלחמה ודורשים לחקור את הנסיבות בהן התקבלה ההחלטה לצאת מלחמה ואת אופן ניהולה, וכן ש''האחראים יסיקו מסקנות'', יגלו מהר מאוד שהמאמץ אותו נדרשו להשקיע על מנת לעקור את לוחמי החיזבאללה מהבונקרים והחפירות שלהם בבינת ג'ובייל יהיה כאין וכאפס לעומת מה שיידרש כדי להבקיע את הביצורים מאחוריהם התחפרו אולמרט וממשלתו.
אחד הדברים שמייחד את ממשלתו של אולמרט הוא שלראשונה עומד בראש הממשלה עו''ד ממולח עם נסיון. למנחם בגין היתה השכלה משפטית אבל הוא מעולם לא עסק בתחום הזה. למיטב ידיעתי, אף אחד מראשי הממשלה האחרים לא הכיר מקרוב את עולם המשפט. אולמרט, בהסתמך על נסיונו, יודע את הכלל מס' אחד שמנחה עורכי דין – אף פעם אל תשאל שאלה עליה אינך יודע את התשובה הצפויה. על אותו משקל – אתה לא ממנה ועדת חקירה שאינך יודע מראש מה הממצאים הצפויים שלה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בוועדה עם סמכויות של ממש – ''ועדה עם שיניים''.
כמה מראשי הממשלה הקודמים נכוו קשות עם וועדות חקירה שהם מינו, כשהתברר להם שאחרי שהשד יצא מהבקבוק אי אפשר להחזיר אותו לשם. לאולמרט אין כל כוונה לחזור על הטעות הזאת. לאף אחת משלוש הוועדות שהוא הסכים על הקמתן אין סמכויות של ממש, וגם ההרכב האישי שלהן מעורר הרבה סימני שאלה. דוגמא טובה היא פרופ' רות גביזון. היא משפטנית בעלת שם עולמי, ולמרות שהיא לא נמצאה ראויה לכהן בבית המשפט העליון, אין אף אחד שחולק על כישוריה בתחום המשפט והחוק. בכל זאת, לא ברור כלל מה בהשכלתה ובנסיון שלה מקנה לה את הידע והיכולת לחקור ולפסוק בנושאי צבא וביטחון. יש לי ספק רב אם הידע והנסיון שלה יספיקו גם אם יצמצמו את תחום החקירה של הוועדה בה היא חברה לנושא התספוקת בלבד. לזה יש להוסיף שגם בתחום ההתמחות שלה, המשפט, הנסיון שלה מתמצה כל כולו בעולם האקדמיה. קצת קשה לראות איך מהתיש הזה יוכל לצאת חלב.
כל הרעיון של מינוי אישים מעולם המשפט לוועדות חקירה כאלה הוא מופרך מיסודו. כמעט לכל וועדות החקירה בעבר מינו שופט או שופט בדימוס כיו''ר. ברוב המקרים זה היה שופט עליון. אם חושבים על כך ברצינות, כל ההנחות עליהן מתבססת הגישה הזאת אינן נכונות. במרבית התחומים שהיו נשוא החקירה לא היה לשופטים כל ידע והבנה שהקנו להם יתרון כל שהוא על מועמדים אחרים. זה בלט במיוחד בנושאי צבא וביטחון. אין בין שופטי ישראל אף אחד בעל נסיון צבאי של ממש המאפשר לו ''להיכנס לנעליים'' של מפקד חטיבה או אוגדה הצריכים לקבל החלטות בסערת הקרב. אלה מבין השופטים שהגיעו לדרגות בכירות בצה''ל עשו את שרותם בפרקליטות. שם לא מריחים אבק שריפה וגם נושא התספוקת איננו מהווה אתגר מיוחד.
הנחות אחרות ל''זכות'' הרעיון של מינוי שופטים הן ששופטים הם ''חסרי פניות'' ובמיוחד שהחלטותיהם אינן מונחות ע''י שיקולים פוליטיים. שתי ההנחות האלו הן שטות והבל. שופט הוא בן אדם, וכמו לשאר האדם, יש לו דעות, רגשות ומחשבות משלו. כמו לכל אחד, גם לשופטים יש אג'נדה פוליטית. בדרך כלל זה לא בא לידי ביטוי אבל צריך להיות מאוד נאיבי כדי להאמין שזה לא כך.
מה נותר? היוקרה ואי התלות. מעמדו של שופט עליון מקרין על הוועדה בראשה הוא יושב ומקנה לה סמכות לו לא היתה זוכה אם היו''ר היה בן תמותה רגיל. העובדה ששופט ממונה לכל החיים, ביחד עם ''סל הפרישה'' לו הוא זכאי, מבטיחים את אי התלות שלו באלה שמינו אותו לכהן בוועדת החקירה. שני הנימוקים האלה גם הם לוקים בחסר. שיקול היוקרה עובד בשני הכיוונים. לא כל שופט הוא נשיא בית המשפט העליון. שופטים ''מן השורה'' הם בדרך כלל אלמונים. הכותרות בעיתונים, הכבוד והיוקרה הכרוכים בלהיות במרכז העניינים והיכולת להשפיע על גורל המדינה יכולים להעביר הרבה אנשים (כולל שופטים) על דעתם. זה בהחלט יכול להיות תמריץ לשופט (גם לשופט בדימוס) ''לענות על הציפיות'' של אלה שמינו אותו. שיקול היוקרה עובד הרבה פעמים כבומרנג. זה שנבחר לכהן כיו''ר של וועדת החקירה ירגיש מחוייבות ל''הוכיח'' שהבחירה היתה מוצדקת, ולשם כך כל האמצעים כשרים, מה שבהחלט יכול להביא לכך שממצאיו יפגעו דווקא באלה שמינו אותו.
הימנעותו של אולמרט ממינויו של אהרון ברק לכהן באחת הוועדות, מעידה שאולמרט מודע היטב לנקודה הזאת. למרות שיש ביניהם מידה לא מעטה של הסכמה במרבית התחומים, אולמרט ער לאפשרות שה''הכל שפיט'' של ברק יכול בקלות לגלוש ל''הכל חקיר'', ואז אף אחד לא יכול לדעת היכן זה ייגמר. יתרה מזאת, ברק הוא מגלומן שברקורד שלו יש כבר הדחה אחת של ראש ממשלה מכהן. לאולמרט אין כל כוונה להיות השני. מ''מכת ברק'' (בארמית - פולסא דנורא) לא מתאוששים...
יתכן שאולמרט ייאלץ בסופו של דבר להתקפל, ובעקבות הלחץ הציבורי הוא ימנה וועדת חקירה עם סמכויות של ממש, וועדה שלא תצומצם לחקור נושאים בודדים בלבד. אם זה יקרה, זה יבוא רק אחרי מלחמת התשה ממושכת.
נשים, נשים
באחד מימי המלחמה דווח על הליקופטר שנפגע באש האויב וכל חמשת אנשי צוותו נהרגו. בין ההרוגים היתה גם חיילת. בעקבות מאמרים שכתבתי בעבר בנושא הפמיניזם, יש וודאי רבים הרואים בי ''שונא נשים'' (כמו שמייחסים לי ''שנאה לשמאל''). זה לא נכון, מאחר שלא רק שאין לי שום דבר נגד נשים, אני משוכנע שלמעט חריגים בודדים אין שום תפקיד שאשה לא יכולה למלא אותו באותה מידה של הצלחה כמו גבר (ולפעמים אף יותר). מפריעות לי הפמיניסטיות שבונות לעצמן קריירה פוליטית על גבן של בנות מינן, אבל זה דבר אחר לחלוטין.
הידיעה על החיילת שנהרגה בחזית, מעלה מחדש את הבעייתיות של שליחת חיילות לאזורי עימות. תארו לעצמכם לרגע שחלק מאנשי הצוות של אותו הליקופטר, והחיילת ביניהם, היה נותר בחיים ונופל בשבי. לא צריך להרחיב את הדיבור על מעמדה של האשה אצל בני דודנו, דבר שאף פעם לא הפריע לפמיניסטיות בעולם, ולצערי גם בארץ, לנקוט בעמדות התומכות בצד הערבי בכל פעם שהתעורר הצורך לנקוט עמדה נגד ישראל או בעדה. נשים בחברה הערבית אינן מלקקות דבש. לאיזה יחס יכולה לצפות חיילת ישראלית שתלקח בשבי על ידי הישמעאלים? הנסיון של מספר חיילות אמריקאיות שנפלו בשבי במלחמת המפרץ הראשונה אינו מבשר טובות. למרות שכל הגינויים מופנים תמיד כלפי ישראל, דווקא בני דודינו הם אלה שכיבוד הכללים של אמנת ג'נבה איננו בראש סולם העדיפויות שלהם. האם מי שהטיל על אותה חיילת את המשימה לקח בחשבון את האפשרות של נפילה בשבי? במלחמות של היום קווי החזית אינם מוגדרים כבעבר וגם דרגי העורף יכולים להפוך לאזורי עימות בנסיבות מסויימות. יש לישראל מספיק צרות עם חטופים/שבויים ממין זכר. האם זה הכרחי להסתכן בסיבוך הנוסף שיתעורר אם חיילות תיפולנה בשבי האוייב?
טרגי קומדיה של טעויות
''קומדיה של טעויות'' הוא שם מחזה של שייקספיר. בישראל שלאחרי מלחמת לבנון השניה אפשר לדבר על ''קומדיה של טועים''. למען הדיוק צריך לאמר טועים ומטעים. כמו ש''על חטא שחטאנו'' הוא המוטיב המרכזי בתפילת הסליחות אותה כל יהודי טוב מתפלל ביום הכיפורים, נימה אחת עוברת כחוט השני בכל ההתבטאויות של אצולת התקשורת בימים אלה – בקשת סליחה ''על טעות שטעינו''. למעשה לא בדיוק בקשת סליחה. מה שרואים קוראים ושומעים הוא שילוב מגומגם של התנצלויות והסברים. לבקש סליחה זה עדיין קצת גדול עליהם. מה שעושה את כל הסיפור מגוחך במיוחד היא העובדה שהאנשים שהיום לוקחים על עצמם להסביר ''במה טעינו'' ו''מה ולמה לא עשינו'', הם אותם אנשים שעד פרוץ המלחמה מכרו את הלוקשים אותם הם מנסים להסביר היום. זו היתה בהחלט יכולה להיות קומדיה, אבל כאשר זה עולה בדם הקומדיה הופכת לטרגדיה.
מאיר עוזיאל ב''
מקור ראשון'' דן בתופעה בהרחבה. ''שלטון הטועים'' הוא המונח בו הוא משתמש. את אלה שעבורם ''מקור ראשון'' הוא בחזקת מוקצה מחמת מיאוס בשל היותו במה לדעות ימניות, אני מפנה למאמרו של ארי שביט ''
מה קרה לנו'' בעיתון ''
הארץ'' מה-11 באוגוסט, 2006.
חדשות העבר בראי ההווה
התמונה למעלה מדברת בעד עצמה. למרות שברור לכל שמדובר כאן בפארודיה על הכיסוי התקשורתי שניתן למלחמת לבנון האחרונה, לא קשה להסיק שאם הארועים של לפני 63 שנים היו מתרחשים היום, הכיסוי התקשורתי לו הם היו זוכים לא היה שונה.
התנצלות
בשבוע שעבר התייחסתי למלה העברית החדשה (עבורי) ''תספוקת''. גליתי שזה לא חידוש לשוני של צה''ל. המלה מופיעה במילון אבן שושן (בידי המהדורה משנת 1988, תשמ''ח). מסתבר שהיא איננה בת יחידה. יש משפחה שלמה של מלים כאלה הכוללות מלים מוכרות משפת היום יום כמו ''תגבורת'', ''תזכורת'', ''תזמורת'', ''תינוקת'', ''תלבושת'', ''תסבוכת'', ''תסמונת'', ''תספורת'', ''תסרוקת'', ''תצרוכת'', ''תקשורת'', ''תרכובת'', ''תרשומת'', ''תשדורת'', ''תשלובת'', ''תשחורת'', וכן שורה שלמה של מלים פחות ידועות, שלא מעטות מביניהן נראות (לי לפחות) מוזרות למדי. להלן רשימה חלקית: ''תברוגת'', ''תגרולת'', ''תדגורת'', ''תזמונת'', ''תזרומת'', ''תימורת'', ''תכבוסת'', ''תמהומת'', ''תמסורת'', ''תמרוסת'', ''תנעולת'', ''תנעומת'', ''תסבולת'', ''תסמוכת'', ''תסקורת'', ''תפלוגת'', ''תפתולת'', ''תפרוסת'', ''תפרושת'', ''תפתולת'', ''תצלובת'', ''תצפופת'', ''תצרודת'', ''תצרופת'', ''תקבולת'', ''תקבוצת'', ''תקרובת'', ''תרבוכת'', ''תרכוזת'', ''תרמוזת'', ''תרעושת'', ''תשבוצת'', תשבורת'', ''תשזורת'', ''תשלומת'', ''תשמורת'', ''תשקופת'', ''תשרוקת'', ''תשרורת'', ''תתמוכת''. בקיצור, תספוקת בשפע של מלים עבריות שימושיות ולא כל כך שימושיות.
אבוי למנוצחים
