  
  
  
|
  האם עגנון היה במידת מה פלגיאריסט? | |||||
| מיכאל שרון ז''ל (יום חמישי, 04/03/2004 שעה 2:39) | |||||
|
|||||
 הצגת המאמר בלבד |
 |
 |
|
||
  ביננו, מיכאל, אינני רואה כל קשר או גנבת |
|||
|
|||
הקולמוס באמירתו של עגנון. אמירותיו של עגנון בטקס הפרס הן מילים נשגבות שכל יהודי מדקלם בליבו, מלפני אצ''ג ולאחריו, ברגעי התעלות. והרי אנחנו חלק מתבנית תרבותית של חברתנו. גם סיפוריו הם נפלאים ומילותיו מדודות לרוח סיפוריו ודמויותיהם. עגנון הוא סופר מיוחד, מקורי ומוכשר ביותר. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| האם הגזמתי? יתכן. אך אני לפחות הייתי |
|||
|
|||
צריך לאלץ את עצמי בכוח להמשיך את ספריו של עגנון. בעוד בספרים כמו מלחמה ושלום, החטא ועונשו, זכרונות אדריאנוס והיצירה בשחור (מרגריט יורסנר), ספריו של גרהם גרין, כמו ''סוף הפרשה'' , בלזק, ומאות ספרי מופת אחרים, הספר מושך אותך בעצמו, מרתק אותך, ואינך צריך לאלץ עצמך בכוח הרצון להמשיך ולקרוא. הו ספליט היקר, למה זה ככה? האם עגנון באמת סופר כל כך משובח, או הספרים שלו רק על פניו ניראים משובחים, דהיינו יש בהם סממנים מובהקים של ספרים משובחים, אך, אבוי, אינם כאלה? כמו מסעדה שבעליה רוצה להפכה לאופנתית, מקשטה ומעטרה, החומוס, הכל נראה כמו שצריך... עומדים בדרישות המינימום ההכרחיות... אי אפשר להתלונן.. רק מה, משהו חסר, עליך לשכנע עצמך בכוח שזה באמת שווה משהו. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אינני יודע בדיוק למה אתה מכוון, אבל |
|||
|
|||
כשאני אכלתי את החומוס שלו הוא היה מן המשובחים. יש הבדל בין לטעון שכתביו של עגנון אינם עומדים בקריטריונים ספרותיים מסויימים ושאינם ראויים לפרס נובל לבין הטענה שעגנון הוא פלאגיאטיסט, שזה מעשה של מרמה וגניבה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| האם הגזמתי? יתכן. אך אני לפחות הייתי |
|||
|
|||
תלוי מה מקורך התרבותי. הרבה יאמרו שהם לא מסוגלים כלל לקרא את מלחמה ושלום. אני את בלזאק לא אוהב כל כך אבל מי שלא גדל בחיק הדת קשה יהיה לו לחוש את העושר שבעגנון | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ביננו, מיכאל, אינני רואה כל קשר או גנבת |
|||
|
|||
בננה; קראתי ,שניתי ושלשתי את המאמר ואת תגובותיו.תגובתך ודבריך הסבו הנאה מרובה משל תשעה קבין קורת רוח ירדו לעולם ושלך נטלו תשעתם. תהיתי מנין לו לכותב שכתבי עגנון הם מזוייפים מתוכם? כלום לא רואה הוא את היופי השזור במלותיו? האם אמנם הפך והפך בקרבי כתביו לארכם ולרחבם עד שפסק את פסוקו? אתמהה. ותמיהה זו למה היא? כי לאחר שעלה בידי לעבור על חלק ניכר מכתבי ש''י עגנון ראיתי נכוחה שהוא שזר מדבריו מונחים ומלים מהמקורות,המשנה והתלמוד, המדרש והאגדה. בקולמוסו הוא דילג מעל ההשכלה כאילו לא היתה. הוא קישר בין תקופה המשנה לתקומת המדינה. בדיו ובקסת,בכשרון פיוטי ובשפה מליצית הוא כתב את שיר החיים. תיאוריו את בני האדם, מבואותיהם ומוצאיהם בימי חלדם,השופכים לפני הבורא את צקון לחשם,או מגלגלים בשיחה עם בני עירם או חיים את החיים ככתבם וכלשונם,נתנו ליצירותיו את המיוחד שבתוכם. כנראה, ולא אתפלא כי על כן נהיו דבריו למליצה או לחידה. שלא ככותב סבור אני שהתנועה בכתביו היא חלק מהסגנון מהמתכון ומהדמיון.בניגוד לביאליק המתרפק על מה שהיה לו בעולם הישיבה,עגנון מתאר לקוראיו את עולם החשיבה. הוא מתאר,לעתים כמאריך במענית,כאדם שעולה במדרגות במקום במעלית. אבל זהו חן המקום על יושביו וחן הסופר על קוראיו. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| וגם אם נניח כי לא את כל דבריו באוסלו |
|||
|
|||
חיבר בעצמו מן המקור, האם יש לך דוגמאות נוספות לפלגיאט או חשד לפלגיאט? (ואנא הבא דברים אותם קראת בעצך במקור ולא במדור רכילות של עיתון) | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| בלי להתייחס לדוגמאות שלך |
|||
|
|||
הרי יש בעגנון שיאי יצירה. לדעתי 'תמול שלשום' היא יצירה גדולה ואשר לעיסוק בפרטים הוא אינו שונה בעניין זה מפרוסט. השאלה היא מה אתה עושה עם הפרטים אשר לספרות והשירה הישראלית המודרנית? אז החל מבערך אמצע שנות ה50 כמעט כולה היא כתיבה של כלום על כלום. וביחוד מאמצע שנות ה80 נדמה לי שבשירה הדבר הוכרע באופן שבמקום להמשיך בדרכו של אמיר גלבע זך ואבידן נהיו אלופי השירה ודגמי חיקוי. העניין הוא פשוט. היוצרים שלנו עד ממש לרגים אלה כמעט כולם הם חילונים גמורים. כל עולמם הוא עולם גויי מערבי ומעשה הם אנשים משכילים חסרי תרבות. אני מתכוון לתרבות הטבועה בבשרך ובעצמותיך ויוצרת את זהותך העמוקה ממנה עולים ובוקעים היצירות מתרבות המחברת אותך אחורה לכל הדורות שלפניך ומקנה לך עומק מטה פיזיוהיסטורי. כיוון שהיוצרים כאמור מנותקים לחלוטין מתרבות עמם בת 4000 שנים וכל התחברות לתרבות אחרת נעשית רק דרך החיבור בין תרבותך לבין התרבות האחרת לכן היוצרים שלנו הם משכילים חסרי תרבות עומק. ומכאן כשלונם | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| בלי להתייחס לדוגמאות שלך |
|||
|
|||
בדור שבו אנשי תורה הם בני בליעל.והמסורת הפכה לחוסר תרבות.אין שום יכולת יצירה רוחנית באנשי תורה.ולכן הם משחיתים את זמנם בחמס ובגזל שכניהם. לא יצא מהם איש תרבות אחד. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| עגנון |
|||
|
|||
גם בלזאק מפליג בתיאורים ארכניים למכביר (למשל, תיאור מפורט של הפנסיון של מדאם ווקר ועוד)וגם טולסטוי (''מלחמה ושלום'') על פרקי ההגיגים ההיסטוריים שלו, ואין הדבר גורע מגדולתם. גיבורי הרומן האירופי הקלאסי (מאה18 ובעיקר 19)פועלים תמיד בחברה נתונה, המתוארת על אורחותיה וגינוניה בתיאורים מילוליים לעתים ארכניים ומפורטים. לעתים הדמויות הראשיות מוארות באמצעות דמויות משנה או סיפורי משנה נפתלים המשתלבים בעלילה ושופכים אור על הדמויות הראשיות (אם במערכה הראשונה מתואר אקדח, סביר להניח שהוא יירה במערכה השלישית - ויסלחו לי הדקדנים). אמנות הסיפור של עגנון ברבות מיצירותיו היא חלק מאמנות הרומאן האירופי ואין כאן חקיינות. סופר אינו ממציא פטנטים.כל יוצר פועל ברצף היסטורי ותרבותי. כוחו בין היתר הוא במיצוי מיטבי של האמצעים העומדים לרשותו. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| עגנון |
|||
|
|||
בדבריי קודם הבלטתי את הקונבנציות של הרומאן האירופי משום שמר שרון השווה מלכתחילה את עגנון לסופרים אירופים. אין זאת אומרת שזיקתו של עגנון לרומאן האירופי היא העיקר. הוא כרוך בנימי-נימים לספרות החסידית ול''מקורות'' היהדות בכלל. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| רק גרפומן אויל מסוגל להעלות השערה כזאת על עגנון |
|||
|
|||
הדברים במאמר בהארץ לא רמזו על חשד (שמא עגנון גנב מאצג ודבריו הם פלגיאט) אלא נותח הדימיון בין נאומו של עגנון באוסלו לדבריו של אצג ודובר על מקור השראה ועל היחס לישראל כארץ נכספת. הכאילו טיעון ''תיאורים ארוכים'' כאמירה ביקורתית מאבחנת הם הבל שבא מפיו של בור גס רוח שלא מסוגל להבין יצירה ספרותית מהי. הכותב מגלה את בורותו ואיוולתו ברבים ורואה את עצמו כמרדן רחמנא ליצלן. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ואולי בכל זאת, המלך הוא עירום? |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| ואולי בכל זאת, המלך הוא עירום? |
|||
|
|||
אולי, לדעתי לא, אבל אולי. אבל אם אתה טוען טענה כזו, או מעלה כזו אפשרות, האין זה מן הראוי שתנסה להוכיח אותה? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אוכל לנתח טקסטים שלו ולהמחיש זאת |
|||
|
|||
מכל מקום, אומר, שבניגוד לטולסטוי או בלזק בטקסטים תאוריים, הרי שבעוד שם צצים מוקדי קסם ויש תנופה בטקסט; כלומר בין היתר, קטע אחד מכיל מעין שאלה או איזו דינמיקה בדומה לסולם מוסיקלי שנקטע בטון לפני האחרון. ודינמיקה זאת מתקשרת לקטע עוקב והטקסט פשוט מעניין, הרי שאצל עגנון קטעי טקסט הם נייחים וסטגננטיים, ללא הדקים הזורמים לקראת קטעים אחרים. הטקסטים דורשים לעיסת מקטע אחר מקטע במאמץ יזום, ואינם זורמים זה לקראת זה. דרושה כאן מידה של שכנוע עצמי היסטרי משהו (שכן ההיסטריה מעצימה את הטריביאלי ומגמדת את הערך) לגייס משאבים למאמצי קריאה נוספים, חרף העייפות והלאות העולים מאליהם בקורא, בניגוד לרעננות והחיות אותם יוצקת ספרות טובה באמת. כך, דומה שבכוח איזה ברק מילולי שאינו מורה על דבר מעבר לעצמו, יוצר עגנון אפקטים הניראים כמענינים, אך בסיום, תחושתך היא במידת מה שלעסת קש. מכל מקום, גישת הטקסטים הכמו משובחים בכוח חילול אפקטים ריקים, ניגעה גם סופרים שלאחריו שלא אנקוב בשמותיהם, שאצלם הרדידות והריק המתחזים למשמעות כמוסה שיש לחפשה, קיימת ביתר שאת. בבחינה זאת עגנון הוא, אולי, אסונה הראשוני של הפרוזה העברית, זה שהתווה את הדרך לבאות. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| עם זאת, עגנון הינו גם תאוריסט ממדרגה ראשונה |
|||
|
|||
אך דרמטורג גרוע. בספרים כמו הכנסת כלה למשל, והוא מחייה לחלוטין דמויות והוויות של התקופות והמקומות אותם הוא מתאר. אין זאת ספרות גרועה, נהפוך הוא, ונישארים לך הרבה טעמים ותמונות מעשירים מכתיבתו, ויש להדגיש זאת. אני חייב לו הרבה רגעי נחת. אכן, לכתיבתו יש גם פנים של ספרות משובחת שבמשובחות. רק שיש שם יסוד נייח, ואילו כאשר הוא מנסה להכניס דינמיקה של ארועים מתפרצים ודרמה אמיתית, הרי כאן נקודת חולשתו, והוא נאלץ להכניס אלמנטים סוריאליסטיים וסנסציוניים בשעה שאין כל דרמה אמיתית. לכן, מפעלו חשוב ביותר, כתאוריסט. אחרים, שאין להם את כשרונו, אימצו אף הם סגנונו, והתוצאה הינה מלל רדוד היוצר תחושה של דבר מה וארמונות מרהיבים בשעה שאין שם כלום. ומכאן גם הגישה של משקלה של הרטוריקה הריקה המהדהדת כנישגבת (''פקןדה לא חוקית --בע-ל-י-ל) בכוח האמירה הנחרצת, ללא כל מעוגנות במציאות ובמצבי בעייה בה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| עם זאת, עגנון הינו גם תאוריסט ממדרגה ראשונה |
|||
|
|||
אתה ממשיך של עגנון? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| האם מדובר בפלגיאריזם בעליל המודע לעצמו? |
|||
|
|||
אני שואל את עצמי, האם הנחת הפלגיאריזם ניראית כאן מוגזמת, והאיש לא היה מודע לכך כלל, מעין השפעה שמקורה נישכח? או שהמבנה המסויים של האמירה, קונספט היסוד, אותו esprit בדיוק, אותם מוטיבים והניסיון לעורר אותו אפקט קסום הינם מודעים, ואכן נעשו במצח נחושה? שכן, פסקאות ניפלאות אלה של לסקר שילר נחרטות בזכרון והאיש זכר (בסבירות גבוהה) על כן במובהק ובמודע את המקור, ואימץ במודע את הקונספט. משהו כאן משאיר טעם רע בעליל, מכל מקום, בוודאי הקיטש הכבד, הדביק ועטור השגב של נאום ה- second-hand Rose , בהשוואה ליופי החי, הקסום והמרחף של המקור. הדבר נראה כמו ניסיון מודע לחולל אפקט, בכוח שגב ו''השאלה'' ממקור גדול. טעם נוסף לפגם שאיני יכול שלא לחשוב עליו, הינו שאלזה לסקר שילר, אותה משוררת נפלאה, הסתובבה בשנים שאחר עלייתה בעוני מרוד בירושלים, כשילדים פורעים צועקים אחריה ''משוגעת'', בעוד האיש ההוא, מקורב לממסד הספרותי והאחר דאז ונהנה מחסדו, נהנה מכל הכיבודים שבעולם. לפחות, אם כבר הישאיל וכה הוקסם בעצמו, יכול היה בנאום הנובל לצטט משוררת מופלאה זאת, את טקסט המקור הקסום, בשמה, ולשלבו בדבריו. יש לזכור שהיה מדובר בנאום שהכה תהודה, בכוח קונספט לא צפוי ומדהים. שעל כן ניתן להסיק שהאיש הידהים וקצר תהילה בכוח פלגיאט מודע. ולא בכוח מבנה וקונספט יסוד אותנטיים שלו - ש''שאל'' גרגר זעיר מאחרים מבלי משים, תוך ''מסה קריטית'' של ברק של כוח הגות והשראה מעשה ידיו (להתפאר...). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| כמובן שיש לזכור שהממסד אימץ את עגנון |
|||
|
|||
עוד בטרם היה כלל ממסד, בתחילת שנות העשרים ולאחר מכן במשך חמישים שנים נוספות. אוי הממסד הממסד... הממסד קנה ממנו עשרות אלפי ספרים...שילם למאות אלפי קוראים... מה חזק הוא הממסד, עד היום כל מהדורה נחטפת, כל פיסת מידע נקראת בשקיקה, כל ספר ממוחזר... מי יתנני כוחו של ממסד. אילו הייתי ממסד הייתי מפרסם ברבים את החשדות העמוקים הנובעים מעיון מחודש במאמר של עתון הממסד (שאותו הביא מר שרון) ובעקבות כך מלקט ואוסף את כל הספרים, המאמרים, כתבי היד, החוברות, המחברות, המגילות, מדפי הספרים, מחזיקי מדפי הספרים, הפתקים, המחקרים, הפרסים, הכספים, האותות, הכיבודים, המדליות והעיטורים וגורס אותם וטוחנם עד דק ומקים מהם את חומת ההפרדה בדרום הר חרבון לתפארת המשוררת הנשכחת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| עם זאת, עגנון הינו גם תאוריסט ממדרגה ראשונה |
|||
|
|||
שרון הוא יורשו של אבידן. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| דיאלוג עם פרופ' יוסף אגסי והשגותיו בנושא |
|||
|
|||
בהתייחס לנאום הנובל של עגנון בדצמבר 1966 (נאום, שהכה תהודה בגישתו המקורית) , וביחס למה שעיתון ה''ארץ'' כינה בעדינות הראוייה, ''השאלת'' רעיונות מצד חתן הפרס מאצ''ג ואלזה לסקר שילר, העיר פרופסור יוסף אגסי, מגדולי הפילוסופים של המדע כיום, ליברל דגול ותלמידו של סיר קארל פופר (כתשובה למכתב שהפצתי הנושא את הכותרת ''פרס נובל לספרות 1966 לגרפומן ?'') : ללא היסוס וללא בושה. ותשובתי הספונטנית: אכן. מדובר למעשה במידה של דחקנות וחטפנות, שניתן לסבור שהינה די מודעת לעצמה. תודה לך. כללית, סגידת עגנון נראית אכן מוגזמת, מדכאת וחונקת. ופועלת לקדם מעין הרמטיות חסרת חיות וסטגננטית המבושמת מעצמה. וזאת תוך טיפוח תרבות הרמיזה על משמעויות כמוסות כביכול בטקסטים ובאמירות שאין בהם דבר, למטרת העצמת ערך. אין כאן אלא עצלות מחשבתית ורשלנות שניתן להן הכשר. ובמכתב עוקב, לאחר עיון נוסף: פרופ' אגסי היקר, אני שואל את עצמי, האם הנחת הפלגיאריזם ניראית כאן מוגזמת, והאיש לא היה מודע לכך כלל, מעין השפעה שמקורה נישכח? או שהמבנה המסויים של האמירה, קונספט היסוד, אותו esprit בדיוק, אותם מוטיבים והניסיון לעורר אותו אפקט קסום הינם מודעים, ואכן נעשו במצח נחושה? שכן, פסקאות ניפלאות אלה של לסקר שילר נחרטות בזכרון והאיש זכר (בסבירות גבוהה) על כן במובהק ובמודע את המקור, ואימץ במודע את הקונספט. משהו כאן משאיר טעם רע בעליל, מכל מקום, בוודאי הקיטש הכבד, הדביק ועטור השגב של נאום ה- second-hand Rose , בהשוואה ליופי החי, הקסום והמרחף של המקור. הדבר נראה כמו ניסיון מודע לחולל אפקט, בכוח שגב ו''השאלה'' ממקור גדול. טעם נוסף לפגם שאיני יכול שלא לחשוב עליו, הינו שאלזה לסקר שילר, אותה משוררת נפלאה, הסתובבה בשנים שאחר עלייתה בעוני מרוד בירושלים, כשילדים פורעים צועקים אחריה ''משוגעת'', בעוד האיש ההוא, מקורב לממסד הספרותי והאחר דאז ונהנה מחסדו, נהנה מכל הכיבודים שבעולם. לפחות, אם כבר הישאיל וכה הוקסם בעצמו, יכול היה בנאום הנובל לצטט משוררת מופלאה זאת, את טקסט המקור הקסום, בשמה, ולשלבו בדבריו. יש לזכור שהיה מדובר בנאום שהכה תהודה, בכוח קונספט לא צפוי ומדהים. שעל כן ניתן להסיק שהאיש הידהים וקצר תהילה בכוח פלגיאט מודע. ולא בכוח מבנה וקונספט יסוד אותנטיים שלו - ש''שאל'' גרגר זעיר מאחרים מבלי משים, תוך ''מסה קריטית'' של ברק של כוח הגות והשראה מעשה ידיו (להתפאר...). מיכאל ותשובת פרופ' אגסי (5.3.04 ) בגילוי דעת ואיזכור מידע חשוב הזורה אור חדש ומדהים על הנושא: הוא נשאל אז, האם הושפע מכתבי קפקא, וענה כי לא, שכן בסך-הכל קרא רק שניים-שלושה ספרים שלו. וכי כמה ספרים כתב האיש? מאמרי ב''קשת'', 15, 1975, ע''ע 74-80 מראה בדיוק היכן החלה השפעה זו אשר הוא התכחש לה בקלות כה רבה. במקום זאת הודה בהשפעת סרוונטס, והציג את ר' יודל שלו כהעתק של קיחוטה. זו הצטנעות מפוקפקת. האיש וודאי סבר כי לא נעשה לו הכבוד הראוי לו שכן הצטער על שחלק את הפרס עם נלי זק''ש. ועדיין איש לא מחה על החרפה שהנימוק הרשמי לפרס היה כי מגיע פרס לעם היהודי עבור סבלותיו. ותשובתי: מדהים. האם אפשר לצטט את דבריך, כולל הפנייה למאמרך ב''קשת'', התומכים בהשערה שהועלתה כאן מעל ומעבר? אכן הדבר אף גרוע ממה שניתן היה לחוש ספונטנית . כל העניין מצטייר כאבסורד קשה, אם לא כשערוריה. שלא לדבר על הפער הבוטה בין המיתוס והאיש, בין השגב והריקות, ובנזק שעוללה רוח השגב הריקה הזאת - שזכתה ביוקרת ענק - לתרבות בישראל. ___________________________ אתר הבית של פרופסור יוסף אגסי אחד ממאמריו הנפלאים: מתוך המאמר: If you ever are in such a predicament, do not feel guilty and do not seek your jailer's friendship or approval. If you must tell your life story, tell a fake story - one of your schoolmates, for example. And when your jailer becomes nice to you and offers you edible food, clean sheets, and a shower, remember that he can offer them to you on a rare occasion because usually he is depriving you of them even though they are yours by right. He is never a friend. The softening confuses, and the confusion it causes is chiefly between friend with foe. Because Giordano Bruno never forgot that the Inquisition is the enemy, he died with his self-respect intact. Because he knew what a barbarous bunch his inquisitors (St. Roberto, Cardinal Bellarmino and his team) were, he expected the worst from the very start. They had him burn at the stake but they could not touch his dignity. Of course, they offered him to trade this dreadful punishment for self-respect, but he knew that they would then punish him anyway. He refused to recognize them as a legitimate court, come what may, knowing that he could lose nothing but the faith in their promises which were sheer lies anyway. | |||
| _new_ |
|
|  | |
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי