קנאות, זה טוב או רע?

(במדבר כה): [י] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: [יב] לָכֵן אֱמר הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם: [יג] וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

למלה 'קנאות' יש סומך אסוציאטיבי אוטומטי: 'דתית'; קנאות דתית זה דבר שמוצג בצורה מפחידה מאד בתקשורת; ומה על קנאות אחרת, לשלטון החוק למשל? לדמוקרטיה? לתהליך השלום? רק קנאות דתית זה רע? ואולי גם כל קנאות אחרת היא דתית אף אם, פורמלית, אין הסומך שלה מוגדר כדת?

הנה לפנינו קנאי שעשה מעשה קיצוני ביותר, אמנם בנסיבות קיצוניות, ולא רק שאין שום גינוי כלפיו, הוא אפילו זוכה ל- בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם.

(רבנו בחיי): נראה, כי לולא שעשה [פינחס] המעשה הזה לא נתקיימה כהונתו כהונת עולם; והיאך אפשר זה, והלא נתנה הכהונה לאהרן ולבניו וכבר נמשחו כלן בשמן המשחה ומעתה כל הכהנים שיולידו הם בכלל הכהנים? אבל הענין היה כן, כי פינחס נולד קודם הִמָשַח אהרן ובניו ואין בכלל כהונה רק הבנים שיוולדו להם אחרי משיחתן; וא''כ, פינחס שנולד קודם משיחתן, לא נתכהן ולא בא לכלל כהונה, וע''י המעשה הזה שעשה נתנה לו הכהונה לעולם; וזהו שאמר כהונת עולם, וזהו שאמרו רז''ל לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי:

אהרון ובניו נמשחו לכהונה אבל הנכד פינחס לא נמשח; ממילא הוא לא היה אמור להיות כהן כלל וזכה לכהונה רק בעקבות קנאותו הקיצונית. חז''ל מספרים לנו, ורש''י מביא זאת במקום, כי פינחס ספג ביזיונות מהשבטים; כנראה חשדו בו שעשה לכבוד עצמו, עד שה' הודיע כי פינחס עשה לכבוד ה' ובכך זכה לכהונת עולם.

מעשה גבורה כביטוי עליון של חסד

(במדבר כה,) [ז] וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ: [ח] וַיָּבא אַחַר אִישׁ- יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(זוהר): וַיַּרְא פִּינְחָס, [מה ראה?] אליהו פתח ואמר: ראה את האות מ' מן המלה 'מות' מרחפת מעל העם; חטף את ה-מ' (=40) וחיבר אותה ל-ר''ח [=208] שזהו חשבון שמו של יצחק אבינו, מדת הגבורה וזה גם חשבון שמו של פינחס, ובכך נוצר חשבון רמ''ח (=248), וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ, [שזה חשבון שמו של אברהם (אבינו), מדת החסד]; אח''כ זיהה את האות ו' [המסמלת המשכה כלפי מטה] מן המלה 'מות' מרחפת כנ''ל, חטף אותה וצירף לרמ''ח; בכך נוצר ''רומח''; הדא הוא דכתיב ויקח רומח בידו. ומניין היה לו הכח לחטוף האותיות הנ''ל? משילוב שתי הצלעות של שמו: פינחס, ''פני חס'', כלומר, פנימיות החסד.

מעניין, המעשה הקיצוני של פינחס, מעשה של גבורה מתפרצת, נובע לאמיתו של דבר מפנימיות החסד. אילו היה זה חסד חיצוני בלבד, הוא היה מצטרף אל הבוכים (פסוק ו') ולא נוקט שום יוזמה; אבל בהיות פנימיות החסד תכונה עצמית שלו, כרמוז בשמו, הוא נוקט יוזמה ומציל את עם ישראל מכליון (פס' יא') חס ושלום.

ניתן לתת דוגמא לתופעה זו מחיי היומיום שלנו פה בארץ חמדת: אדם עלול להקלע לאירוע חבלני (איזה כינוי סטרילי לפעולות של טבח אנשים); זה עלול לקרות לכל אחד ורובנו נגיב תגובה רגשית קיצונית; ברוב המקרים זו תהיה תגובה של שיתוק; בחינת וְהֵמָּה בֹכיִם פֶּתַח אֹהֶל מֹעֵד. (פס' ו')

תכונת החסד משתקת אותנו; איננו יכולים לסבול מצב בו אנשים נפגעים אבל אין בנו כוח לעזור להם. למזלנו, תמיד יימצאו ממשיכי דרכו של פנחס אשר מיד ייחלצו לסייע לנפגעים ואם יזהו פוגע פוטנציאלי, כמו זמרי בסיפור שלנו, יפגעו בו כדי למנוע נזק נוסף.

קנאות חיובית וקנאות שלילית

אם הקנאות של פנחס הנה מודל לקנאות חיובית, מן הראוי לבחון את מאפייניה בניסיון להבין מה הופך אותה לחיובית כל כך.

מרכיב ראשון שיש לשים לב אליו בהשתלשלות האירועים הוא העובדה שמדובר באירע חריג ובוטה: [ו] וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת- הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד: המעשה של זמרי הוא כל כך בוטה וחריג עד שהמנהיגות נתקפה חולשה ואינה מסוגלת להגיב.

מרכיב שני: פנחס קם מִתּוֹךְ הָעֵדָה; הוא אינו שייך לשכבת המנהיגות גם אינו מתמרד נגדה (כמו זמרי); הוא רואה שאין מישהו אחר שיפעל להצלת עם ישראל אז הוא קם. מִתּוֹךְ הָעֵדָה.

מבחן התוצאה קובע ברכה לעצמו: וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לפעולתו הקיצונית יש תוצאה חיובית מיידית.

ה' מעיד כי כוונתו של פנחס היתה טהורה: בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; לא על כבוד המנהיגות של דודו משה הוא חס גם לא על כבוד אביו; גם ברור לגמרי שלא ביקש דבר לעצמו; על עם ישראל הוא חס ובכך – מעיד ה' – הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל.

פנחס פעל במסירות נפש מוחלטת בכך שפעל לבדו ללא שום גיבוי מכל סוג; חז''ל מונים כמה וכמה נסים שנעשו לו כך שיצא בחיים ולא נהרג ע''י מישהו מאנשי שלומו של זמרי. זו הוכחה נוספת לכך שלא היה לפנחס שום אינטרס צדדי והמניע היחיד שלו היה בלימת המגפה והצלת עם ישראל ע''י ביטול גורמי המגפה.

מן האמור לעיל עולה כי קנאות חיובית הנה כזו שבאה כתגובה למצב חריג באופן קיצוני; ככלל, 'קנאות' מבטאת הלך נפש קיצוני והיא ראויה לבוא לידי ביטוי אך ורק כתגובה, בניסיון לתקן חריגה קיצונית.

(רש''י): כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר. ומה על קנאות כהלך נפש כללי – המאמץ לנקום בכל זמן ומקום שאפשר, בכל מי שאינו הולך בדרך הנכונה לדעת הנוקם?

קנאות מזדמנת או קנאות כדרך חיים

(ילקוט שמעוני): אמר רבי שמעון בן לקיש פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב''ה: אתה [פנחס] נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה אף לעתיד לבא אתה הוא [אליהו] שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר: (מלאכי ג כג) ''הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו' והשיב לב אבות על בנים''.

זיהוי פנחס כאליהו הנביא מעורר תהיות רבות, והראשונה בהן: פנחס קדם לאליהו אז מן הראוי שיהיה זיהוי הפוך: אליהו זה פנחס. לענייננו, נדון רק בפן הקנאי שבשני אנשי מופת אלו.

(מלכים א, י''ט): [י] וַיּאמֶר- קַנּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת- נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:

היה זה לאחר שהוכיח לכל העם כי ''ה' הוא האלוקים'' בכך שירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן בהר הכרמל ולאחר שהרג את נביאי הבעל והאשרה אשר התעו את העם מאחרי ה'; באותו לילה הגיעוֹ מסר מן המלכה איזבל כי מחר הוא יומת כמוהם. אליהו ברח למדבר ושם נגלה אליו ה' ושואל: מַה-לְּךָ פה אֵלִיָּהוּ: על שאלה זו באה התשובה שהשיב אליהו בפסוק שציטטנו. וה' מגיב:

[יא] וַיּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק- הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': [יב] וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:

ובעברית מדוברת, אפשר לעשות אותות גדולים ונוראים ולהוכיח כי ''ה' הוא האלוקים'', אבל לֹא בָרַעַשׁ ה': גם לא באש כי שיכנוע זה יהיה קצר טווח; רק התבוננות והפנמה בקצב האישי של כל אחד, יש לה סיכוי להביא את האדם לידיעת ה' אמיתית. בקוֹל דְמָמָה דַקָה.

התדרדרות רוחנית מתמשכת כזו שהייתה בימי אחאב ויש – למרבה הצער – בימינו, אינה עשויה להפתר על ידי קנאות; רק בקוֹל דְמָמָה דַקָה אפשר להגיע למודעות כי ''ה' הוא האלוקים''.

ושיהיה רק טוב ליהודים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.