  
  
  
|
 |
|
||
  יתכן שכן, יתכן שלא |
|||
|
|||
אנחנו נמצאים ככל הנראה בתחילתם של שינויים גדולים ההולכים לעבור על עולמנו. השאלה היא היכן הכוחות שילחמו מלחמה עולמית, נגד מי ולאיזה כיוון יילך העולם. הכל פתוח, אבל עדיין אנחנו לא התחלנו במלחמת עולם שלישית וגם לא בטוח שתהיה כזו. וכשאני אומר מלחמת עולם, אני מתכוון שגוש של צבאות יתמודד מול גוש של צבאות אחרים. בינתיים ישנן שתי מלחמות אזוריות (או יותר נכון נקודתיות) מוגבלות שכל ייעודן להפיל משטר ישן ולהקים תחתיו משטר חדש. ואנחנו נמצאים התחילת התהליך. גם נסיונך להגדיר את שני הצדדים למאבק נכשל משהו. אומנם גורמי המלחמה דווקא דומים לאותם גורמים שהביאו לשתי המלחמות הקודמות. אתה מדבר על נסיון השתלטות על טריטוריות, מוקדי כוח וכו', אבל זה נכון לכל מלחמה שהיא. לעניין הקאמיקזה, הוא שונה במעט מפרופיל המתאבדים, משום שהוא נעשה במסגרת מלחמה בין צבאות (ונעזוב כרגע את הפרופיל הפסיכולוגי והמשמעות הפוליטית השונים) לעומת מתאבדים שעושים זאת בעיקר כנגד אזרחים. אותם מעשי התאבדות שלעצמם, אין להם שום משמעות ביחס להגדרותיך את ''מלחמת העולם''. הם לא תנאי ולא הכרח שיהיו ב'מלחמה עולמית'. יתכן שהפרופיל של 'מלחמת העולם השלישית' יהיה בכלל ב י ן גוש מדינות דמוקרטיות ומדינות אסלאם מתונות ל ב י ן ארגוני הטרור המוסלמיים ומדינות נותנות חסות (שהן היום מועטות, כמו: איראן, סוריה ובפאזה נמוכה יותר תימן וסודאן). לכן אין כל טעם לשרטט את המלחמה לפי קווים גיאוגרפיים, כי אין להם משמעות מעשית, כשאנחנו מסתכלים על המפה ורואים את פריסת ארגוני הטרור המוסלמיים/ומדינות נותנות החסות, לעומת יתר המדינות (שהן רוב המדינות בעולם). יתכן אף שעניין הטרור יטופל די בהצלחה בפעולות נקודתיות, אבל מנגד יצמח כוח של מדינה/מדינות שיהיה לו אינטרס כלשהו לפתוח במלחמה אזורית, גם אם זה כיום בר סיכוי מתחת לנמוך ביותר, שידרדר את המדינות ה-G-8 להתערב בה. למשל, סין תיאלץ לבסס את שליטתה על השוק האסיאתי בהשתלטות צבאית על חלקים בדרום מזרח אסיה. הודו מצידה יכולה להצטרף לסין כדי לא להיפגע בעצמה מסין ובכדי לנצל את המצב ליישר הדורים עם המדינות שמסביב לה. זה בודאי יגרור התערבות של ארה''ב ושל אירופאיות. ולך תדע מה רוסיה תעשה במצב כזה. אבל כמו שאמרתי, היום זה הכל בבחינת תיאוריה ובסבירות נמוכה ביותר שיקרה. לגבי הטרור האסלאמי, אנחנו חייבים להגדיר את מהותו ופריסתו. הטרור הזה הוא לא מנוהל ע''י מדינה כלשהי, אלא ע''י קבוצות, תנועות אזוריות, תאים, היררכיה פיקודית הנשענת על אמונה דתית. והתנועות/התאים האלה פרוסים בכל העולם, בדרום-מזרחו ובצפון-מערבו. ד ו ו ק א האמונה הדתית היא הסיבה והמטרה של הטרור הזה, ואסור שתזלזל בזה. המדינות כיום לא יכולות לשלוט על פעילותם של התאים האלה, ולכן הממשלות הדמוקרטיות והממשלות הערביות המתונות חייבות לשתף פעולה, מודיעינית ומבצעית, כדי לחשוף את תאי הטרור, וסכל פיגועים ולהעניש את אנשיהן. ללא השת''פ הזה, יתכן שבטווח של שנים אחדות אנחנו ניפגש בפיגועים בנשק כימי, ביולוגי או גרעיני. לכן חשובה התלכדות כל ה''עולם השפוי''. מה שמצטייר היום מבחינת ישראל הוא שישנה מדינה, איראן, שעושה מאמצים להבקיע את השלב הראשוני בייצור חומר בקיע (ולמיטב הבנתי היא טרם הגיע לשלב הזה, ובודאי שלא סיפור הצנטריפוגות של אחמדינג'אד משכנע בעניין). וכבר מתחילות השמועות שגם מצרים וסעודיה עושות קולות של כאלה שרוצות כזה נשק. מכאן שהאיום הממשי שעומד היום מול ישראל הוא בשתי דרכים, שיוצאות ממקור אחד: האיום הראשון הוא ייצור פצצה גרעינית איראנית והאיום השני הוא מאמץ מיוחד של הארגוני הטרור המוסלמיים להתמקד ''בצלבנים ובשליחיהם''. שני סוגי האיום האלה מאיימים גם על אירופה וארה''ב (הצלבנים) לא פחות מאשר על ישראל (שליחיהם). ולכן מול האיום הגרעיני אפשר למצוא פתרון קל יחסית (השמדת פוטנציאל הגרעין האיראני תעביר מסר ברור למדינות אחרות להיזהר) ומול עניין הטרור זה יהיה מאבק מתמשך, עם עליות וירידות, ברחבי העולם כולו (כולל גם נגד מדינות שממשלותיהן נותנות סיוע לטרור). במקביל העולם המערבי חייב לדבוק ב'דוקטרינת בוש' שאומרת שחייבים להוביל במדינות ערב תהליכי דמוקרטיזציה, בקצב ובהיקף המתאימים לכל מדינה. אסור לתת לחשש שמא משטר דמוקרטי לא יצליח לעצור את התהליך, אלא לסייע למשטרים פתוחים יחסית ללכת בצעדים קטנים לכיוון הזה, במקביל למלחמה המתמשכת בתנועות הטרור האסלאמיות. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| ''סבירות נמוכה''... |
|||
|
|||
שים לב שאתה משתמש באותו מונח בו השתמשו מדינאינו וחכמי המודיעין של צה''ל ערב מלחמת יום כיפור, בדבר האפשרוץ למיתקפה ערבית עלינו. התוצאה זכורה לכולנו. המצב היה קרוב גם אז לשואה. אלפים קיפחו חייהם לחינם, מאחר שסירבנו לראות את הנולד. גם ''סבירות נמוכה'' היא אפשרות ריאלית וגם תיאוריה עלולה להתממש. הבה נפסיק לחשוב על מה שנוח ונעים לנו ונתחיל להתכונן פיזית ונפשית לאפשרות הגרועה ביותר. בואו נתייחס ברצינות להצהרות של אוייבינו. ואולי בדרך זו נוכל למנוע טבח של מיליונים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ''סבירות נמוכה'' זה מונח לגיטימי וראוי |
|||
|
|||
ובלבד שהוא מגוּבָּה בכל העובדות, הנתונים, נוהלי עבודה נכונים וגוף בקרה. ''הסבירות הנמוכה'' במלחמת יוה''כ קובעה במקומה רק בשל ה''קונספציה'' (הנחינה אדמיניסטרטיבית של המפקד זעירא). אילו נוהלי העבודה היו אז תקינים, ה'סבירות הנמוכה' היתה הופכת ל'סבירות גבוהה' בזמן ומצב חירום שבוע-שניים לפני פרוץ המלחמה. וחוץ מזה, את ''הסבירות הנמוכה'' הכנסתי לסצנריו של מלחמה שסין יוזמת ובכלל לא ''להצהרות של אוייבינו''. ותקרא את מה שהרבתי לכתוב בעניין איראן, עיראק, סוריה, מצרים ולוב. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ''סבירות נמוכה'' - מונח לגיטימי, אבל... |
|||
|
|||
למרות הלגיטימיות של המונח ''סבירות נמוכה'' אסור בכל זאת לשכוח וחייבים להזכיר ללא הרף - גם ''סבירות נמוכה'' היא אפשרות ריאלית וגם תיאוריה עלולה להתממש. הבה נפסיק לחשוב על מה שנוח ונעים לנו ונתחיל להתכונן פיזית ונפשית לאפשרות הגרועה ביותר. בואו נתייחס ברצינות להצהרות של אוייבינו. ואולי בדרך זו נוכל למנוע טבח של מיליונים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מאחר ש-''סבירות נמוכה'' הוא מונח אובייקטיבי |
|||
|
|||
סומא על המשתמש לבדוק כל העת אם הוא רלוונטי ומשקף מציאות. המונח הזה, או כל מונח אחר שבשימוש, לא צריך להניח למי שמשתמש בו להפסיק לחשוב. להיפך. וזה הכל רשום בתיאורית ההסתברויות וההפרכות של קארל פופר. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ישנו נושא חשוב אשר נשכח |
|||
|
|||
נושא הטרור האיסלאמי לא ייפתר ע''י דימוקרטיזציה. הפתרון לזה הינו בחינוך, בחינוך ובחינוך. יש לחנך את הדור החדש של האיסלאם לפתיחות מחשבתית. יש לחנך את הדור החדש של האיסלאם לביקורת עצמית. ללא זה, הטרור עוד ימשיך הרבה הרבה זמן... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ישנו נושא חשוב אשר נשכח |
|||
|
|||
הטרור האסלאמי ייפתר בטוח רק על ידי תהליך דימוקרטיזציה בעולם המוסלמי. יתרונות של משטר פתוח וחופשי שהוא בונה אימון בין מרכיבי החברה. לצערי התהליך הזה יהיה איטי, עם עליות וירידות. תהליך הדמוקטיזציה אין משמעותו שמיד כל מדינה שעוברת תהליך זה היא דמוקרטית. ראה את מצרים שנמצאת בראשיתו של התהליך ושם הקיצוניים הם חלק די גדול בחברה שלהם. אבל המשטר המרכזי נלחם בהם וזה מה שחשוב. התהליך המרכזי הזה חייב שיגובה בפעילויות נרחבות ושונות. החינוך והחינוך לביקורת עצמית היא חלק מתהליך הדמוקרטיזציה. הרי אין סתירה בין השניים. להיפך, יש השלמה. שהרי במשטרים טוטליטריים אין ביקורת עצמית. צריך סבלנות ומאמצים כדי להניע תהליכי דמוקרטיזציה אלה. ארה''ב מנצלת את מלחמות עיראק ואפגניסטאן להטמיע מעט מן הדמוקרטיה במדינות אלה. אין הצלחות גדולות, אבל הם נמצאים בראשית הדרך הנכונה. ואפילו שיתכנו מהפיכות נגד, זרע הדמוקרטיזציה כבר נטמע בחברות אלה ומשאיר תאים שהולכים וגדלים של חושקי הדמוקרטיה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ישנו נושא חשוב אשר נשכח |
|||
|
|||
דמוקרטיה איננה פיתרון. היטלר עלה לשלטון בדרך דמוקרטית לחלוטין. הפתרון היחידי הוא בהגנה על עצמנו בכל דרך שהיא. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| רק הדמוקרטיזציה בעולם הערבי הוא הפתרון לטווח ארוך |
|||
|
|||
טיבעה של דמוקרטיה שיש איזונים ובלמים בחברה והיא לא נוהגת בצורה קיצונית בשום מצב. גם אם יש איום קיומי על דמוקרטיה היא תמיד תנהג על פי דין ובתגובה שקולה מול גודל האיום הנשקף מולה. דמוקרטיה שלא מצליחה להגן על עצמה מבפנים היא מקולקלת. גרמניה שלפני היטלר - רפובליקת ויימר, היתה דמוקרטית רק באופן פורמלי תוך שהיא מבטיחה זכויות האזרח ופרט, כולל מיעוטים ונשים. אבל זה היה רק על הנייר, וזה מה שהרבה אנשים נוטים לשכוח. זה כמו לומר נניח שגם סין היא דמוקרטיה כי בחוקת היסוד שלה ישנם סעיפים של חופש הפרט, זכות התעסוקה, זכות השביתה וההפגנה, זכויות נשים וכו'. אז מה? האם בפועל זה מתממש? בפועל גרמניה לא היתה דמוקרטיה, אלא אנרכיה במצב כאוטי גבוה. התנגחויות פוליטיות של קיצונים מימין ומשמאל, מצב כלכלי קשה ואנטישמיות בסיסית היוו מחסום בלתי עביר לכינונה של דמוקרטיה. באנציקלופדיית YNET אני מוצא למשל נתונים מדהימים: ''בשנים 1923-1919 היו למעלה מ-300 התנקשויות ומעשי רצח על רקע פוליטי, המסוכן שבהם מבחינת יציבותה של הדמוקרטיה הגרמנית השבירה היה רצח שר החוץ, ולטר רטנאו , בידי מתנקש לאומני על רקע הסכם שחתם עם רוסיה.'' וגם: ''בתקופה זו היו גם כמה ניסיונות הפיכה חמורים: ב-1919 דוכא קשר של חוגי השמאל הקיצוני. מנהיגי הקומוניסטים, רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט נרצחו ע''י קציני צבא שהובילו אותם לבית הסוהר. ב-1920 השתלט המנהיג הלאומני קיצוני, וולפגנג קאפ, בסיוע קציני משטרה וצבא, על ברלין, אולם חוגי השמאל והפועלים הכשילו את הקושרים באמצעות השבתת המשק. קאפ נמלט לשבדיה, ונשיא הרפובליקה, אברט, החזיר את הסדר על כנו. זמן קצר לאחר מכן, התקוממו פועלים בחבל הרוהר והקימו ''צבא אדום'' שמנה כמה רבבות ''חיילים'', אך זה הוכה במהירות ע''י צבא גרמניה.'' וגם: ''ב-1923 ערך אדולף היטלר ניסיון הפיכה במינכן בתמיכת הגנרל לדנדורף, גיבור מלחמת העולם הראשונה. היטלר נתפס ונידון ל-5 שנות מאסר, מהן ריצה 9 חודשים בלבד.. ''. רפובליקת ווימאר היתה קישוט של דמוקרטיה אבל לא דמוקרטיה אמיתית ולא בפועל. כלומר, כדי להשית דמוקרטיה על חברה מסויימת צריכים לדעת את המכשולים שיכולים לעמוד לקליטתה ולנקוט אמצעים כנגד. הדמוקרטיה צריכה תשתית חברתית איתנה כדי לרבוץ בה ולצמוח מתוכה. ואין זה מספיק לרשום כמה חוקים של חופש ושיוויון, כמו נניח שעשו ברש''פ, ולצאת בהכרזה פטטית שהם דמוקרטיים. כנראה שדמוקרטיה חייבת לצמוח במקביל מלמעלה (מהמנגנון הממשלתי, כמו בגרמניה של ווימאר), אבל חייבת גם להתבסס מלמטה (חינוך מסיבי של ההמונים לדמוקרטיה, סובלנות, פתיחות, קיום חוק ואכיפתו). וכל זאת כדי שלא תהיה למראית עין ותשרוד בתהפוכות הזמן. וגרמניה היא לקח טוב לעקרון הזה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
אם לוקחים את הפיסקה האחרונה של דבריך עולה השאלה: איך? איך אפשר לייצר תהליך כפול כזה בהצלחה, כאשר ברור שחינוך הוא תהליך ארוך? איך מקיימים חוק ואכיפתו במקביל לפתיחות ולסובלנות בציבור שעוד לא חונך..... ? איך עושים זאת ללא שימוש בכוח? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
השאלה ששאלת היא השאלה המכרעת. ליצירת פתיחות וסובלנות נדרשת גם כוונה אמיתית של הנהגה לאומית. והנהגה לאומית כזאת תקום במדינות השונות רק אם יהיו תמריצים לקיומו של תהליך כזה. לכן נדרשים תנאים מסויימים לקיום התהליך: * הבנה והסכמה בקרב ארגונים פוליטיים שחינוך פלורליסטי, פתיחות, סובלנות הם הכרח לדמוקרטיזציה בחברה. * תמיכה חיצונית של מדינות דמוקרטיות לקיום ולליווי התהליך במדינות לא-דמוקרטיות. * בקרה מלווה שאכן התהליך הזה מתקיים בשלמותו. למשל, השכלה לבדה אינה ערובה לפתיחות, כפי שאנחנו רואים כיום במצרים למשל. לצד ההשכלה חייב להתקיים תהליך של דמוקרטיזציה בארגונים המקצועיים, רשויות המדינה והפרדת הדת מהמדינה. ואיך יוצרים כוונה אמיתית של הנהגה ואינטרס של ציבור? רק בתמיכה מדינית וכלכלית חיצונים של המדינות הדמוקרטיות. וכאן האו''ם נכשל באחת ממטרותיו המרכזיות, והיא להביא לתהליכי השלמה בין מדינות וחברות. האו''ם אין לו יותר תמריצים לעודד מדינות להיפתח לדמוקרטיה, כי יש בו רוב למדינות לא-דמוקרטיות או סמי-דמוקרטיות והן משמרות את מעמדן גם בהיותן כאלה, או אפילו בגלל זה. בנוסף, הסיוע הכלכלי, הרפואי, לפליטים, בהשכלה ניתן ע''י האו''ם כמעשה חמלה אנושי שאיננו מתחשב באינטרסים פוליטיים. מתוך הנחה שאין הרעב בניג'ר, חולה האיידס בדרא''פ או המובטל בעזה צריכים לשלם על כשלון ההנהגות שלהם, כמה שהן יהיהו לא ראויות. אז איזה יתרון יש להן בשינוי התנהגות לכיוון הדמוקרטיה? צריך ליצור להן את התמריץ. לשם כך, לדעתי, המדינות הדמוקרטיות צריכות להקים לעצמן ארגון גג בדומה לארגון האו''ם, ובו יתנהלו דיונים ויודרו מטרות מדיניות להשגה, תוך סיוע הדדי של המדינות האלה להשגת מטרותיהן, להגנה מפני כוחות חיצוניים ולהרחבת הקשרים המסחריים והתרבותיים בינהן. כמובן, שמאחר שלכל מדינה יש גם את האינטרסים הלאומיים הפרטיים, אין הכרח שכל המדינות יסייעו לאחרות בכל עניין. כי לעיתים מה שטוב לאחת, פחות טוב לשניה. אבל לפחות ישנה הידברות שווה, פתיחות הדדית ויכולת להגיע להסכמות. גם קשרים כלכליים בין שתי דמוקרטיות יזכו להעדפה מתקנת ויקדימו כל קשר כלכלי עם מדינה טוטליטרית. מהארגון הזה יוזרם הכסף לסיוע למדינות דמוקרטיות אחרות בלבד. מדינה לא-דמוקרטית תצטרך לוותר על מאפיינים לא דמוקרטיים תמורת סיוע שינתן לה, במידה ויהיה כדאי לדמוקרטיות. הסיוע, ככל שיהיה נחוץ יותר למדינה לא-דמוקרטית, יכריח אותן להתפרק ממשהו מוגדר כדי להיכנס לרשימת מקבלות הסיוע. מדינה שתסיר מעל עצמה את כיבלי הטוטליטריזם תוכל להיכנס כמשקיפה לארגון. ומרגע שתוכח היותה דמוקרטית, גם להיות חברה מלאה. וזהו תמריץ אדיר לדמוקרטיזציה. כיצד יקבעו מי הן המדינות הדמוקרטיות? לפי מדדים מקובלים של מבנה שלטוני, כמו: חופש דיבור, הבעת דיעה, חופש הפגנה, חופש תנועה, חופש בחירה, ייצוג, משפט, תקשורת וכו'. יעשו ועדת קבלה ויבדקו את תאימות הטוענת לחברות. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
הנה מה שהבנתי מדבריך: בעצם אתה אומר שדרושים להתקיים ארבעה תנאים, בו זמניים, שסיוע כספי הוא ''כלי השכנוע'' היחידי: 1. הצהרת כוונות ופעולה לכינון דמוקרטיה על ידי ההנהגה. 2. הבנה והסכמה בקרב ארגונים פוליטיים שחינוך פלורליסטי, פתיחות, סובלנות הם הכרח לדמוקרטיזציה בחברה. 3. תמיכה חיצונית של מדינות דמוקרטיות לקיום ולליווי התהליך במדינות לא-דמוקרטיות. 4. בקרה מלווה שאכן התהליך הזה מתקיים בשלמותו. למשל, השכלה לבדה אינה ערובה לפתיחות. עד שיקוימו כל ארבעת התנאים ''כלי השכנוע'' היחידי הוא בעצם אבסטרקטי. לא ברור למה מדינה שלא צריכה סיוע כספי תצטרף.... חינוך הוא תהליך ארוך ולכן הוא תנאי שצריך להגשים כמה שנים, לפחות, לפני התנאים האחרים. אז איך עושים זאת בלי השימוש בכוח חיצוני שמאיץ את התבססות התהליך החינוכי אבל גם פוגע ברצון של האזרח הפשוט לשתף פעולה... ? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
כלי השכנוע אינם אבסטרקטיים. הם כסף, סיוע וקשרים כלכליים. אפשר למדוד אותם במדוייק. אין מדינה שלא צריכה סיוע כלכלי. אם על ידי קיום קשר קבוע של יצוא/יבוא ואם על ידי השקעות חוץ. עיקרם אכן חייבים להיות חיוביים שיקרִינו כדאיות, פתיחות ותקווה. פיתוי ותמיכה כלכליים הם המרכיבים העיקריים שמגלמים בתוכם קשרים כלכליים, תרבותיים ותמיכה במערכות חינוך, בריאות ועזרה סוציאלית. כי בסופו של דבר מדינות (בעיקר אלו שנקראות ה''עולם השלישי'') לא יוכלו לחמוק מלקבל את הסיוע וקשר הכלכליים אותו הן מקבלות כיום. כבר כיום רבות מהן לא היו מתקיימות ללא הסיוע הישיר או הסיוע העקיף (דרך הארגונים הלא-מדינתיים שמתנהל ברובו דרך האו''ם או בתיאום איתו) שהן מקבלות. התמריץ החיובי הזה (או העדרו) יפעל היטב לדעתי לרצון המדינות להיזקק לסיוע ולהצטרף לקבוצת הדמוקרטיות, ואפילו בליית ברירה. מעבר לכך, תמריצים יכולים להיות גם ''שליליים''. כמו צמצום קשר כלכלי למידה ההכרחית (צמצום ביצוא/יבוא מהן וההשקעות בהן) כפי שנתפס ע''י המדינות הדמוקרטיות, אי מעורבות המדינה הטוטליטרית, שאיננה בארגון, בתהליכי קבלת החלטות ובהסכמים בינ''ל של מדינות הארגון, ויחס לא סלחני ופרופורציונאלי למדינות הפועלות באלימות או תומכות בארגונים המפעילים אלימות/טרור נגד מדינות דמוקרטיות או נגד כל מדינה אחרת. המדינות הדמוקרטיות יפעלו לפי מיטב האינטרסים שלהן ויוכלו להתערב בכל סכסוך שתהיה לו השפעה על מצבן. חזית דמוקרטית תרתיע מדינות טוטליטריות מניהול מדיניות אגרסיבית, כוחנית ואלימה. לדעתי, קשרים כלכליים, תרבותיים וסיוע לנזקקים, קידום אוכלוסיות וכו' אינו עניין אבסטרקטי. הוא מתקיים היום בהיקפים רחבים או ישירות בין מדינות מבין שתי קבוצות המדינות הנ''ל או דרך מוסדות האו''ם וארגונים לא-מדינתיים. כיום המדינות הלא דמוקרטיות מקבלות את הסיוע כמובן מאליו ולא עומדת מולם שום דרישה חלופית לדמוקרטיזציה, פתיחות וסדר תקין (גם מנהל תקין וגם סדר יום בלתי אלים). בהסדר החדש הרבה מהסיוע להן ייפסק (בכל זאת לא תמיד ובכל מקרה/מדינה כדאי לנקוט בכל הקיצוצים/מהלכים) ויחודש רק במקביל להאצת תהליכי דמוקרטיזציה ובאופן יחסי להשקעתן התהליך. מהר מאוד מדינות יבינו וישוכנעו שאין להן ברירה אלא להיכנס לתהליך הדמוקרטיזציה שרק בסופו יכללו בארגון המדינות הדמוקרטיות. מטרת המדינות הדמוקרטיות צריכה להיות מוגדרת כשאיפה לשלום, הומניות ושגשוג. התהליך יהפוך את האו''ם לארגון שולי, כאשר חלק מהפונקציות שלו יעברו לשליטת ארגון המדינות הדמוקרטיות, שהן למעשה גם היום הכוח הכלכלי העיקרי של האו''ם. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
לצערי יש בעיות בדרך שאתה מתייחס לתמריצים ולסיוע. אני מבין שמדינות דמוקרטיות יסייעו ליזמים בתוכן בכל מיני צורות כדי שיפנו את מאמצי השיווק והמסחר שלהם למדינת יעד. אבל אצלך ברור שההנהגה הפוליטית גם יכולה לאסור על יזמים. אתה בעצם ממליץ על התערבות בהחלטות בהחלטות עסקיות של אזרחי המדינה הדמוקרטית במטרה לעודד דמוקרטיה בארץ אחרת. המשמעות היא שאתה מציע לפגוע בדמוקרטיה במטרה לעודד דמוקרטיה מעבר לגבול. זו המשמעות של ''... תמריצים יכולים להיות גם ''שליליים''. כמו צמצום קשר כלכלי למידה ההכרחית...'' יש כאן בעיה מהותית בעניין התמריצים כפי שאתה מגדיר אותם. ישנה גם בעיה | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
בכל עניין יש בעיות. גם במצב הנוכחי ישנן בעיות, אולי אפילו רבות מדי והן משפיעות על האווירה הגלובלית באופן לא טוב. לפי המשחק החדש המוצע, אנחנו מקטינים את הבעיות ושולטים עליהם טוב יותר, מאחר שהדמוקרטיות יפעלו על פי מדיניות אחת. כל מדינה יכולה להגביל את אנשיה מלפעול במדינות בעלות סיכון בטחוני, בטיחותי וכלכלי. אפשר לשלוט על זה בסיוע חוק, חוקי ביטוח ומיסוי, אפשר למנוע ערבויות מדינה לחברה שעוסקת במסחר עם מדינה טוטליטרית וכו'. בסך הכל קבוצת הדמוקרטיות מייצרת כוח כלכלי חזק ומשפיע שיוכל להגביל קשרים של גורמים פרטיים עם מדינות טוטליטריות. גם בהעדר קשרים כלכליים אוטומטיים ורגילים בין דמוקרטיות לטוטליטריות, לא יהיה כדאי לגורמי השקעה דמוקרטיים פרטיים להשקיע בפרוייקטים במדינות טוטליטריות (בשל אי בטחון כלכלי של יכולת שיווק מוצר לדמוקרטיות וגם בשל מצבן הרעוע של הטוטליטריות). גם כיום כלכלת העולם נעה סביב כלכלת הדמוקרטיות, אלא שכיום השיקולים האסטרטגיים הם פֶּר אינטרס מדינה או קבוצת מדינות. אם השיקולים יהיו בתיאום נניח מועצת המדינות הדמוקרטיות, ההשפעה החיובית או השלילית על מדינות טוטליטריות תהיה חדה וברורה יותר. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
חופש כלכלי - בחירה חופשית הם עקרונות יסוד בדמוקרטיה. מצד שני כמו שאתה מציע, וכמו שנוהג ממשל בוש בקשר לסין, מטיף לעקרונות החופש הכלכלי בבית ופועל להגבלתם בחוץ. לכן, אני חושב שיש סתירה מהותית בדרך שאתה מציע. יש עקרונות שעליהם לא צריך לותר כי הם תחילת הדרך במדרון. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
אין שום בעיה עקרונית. עקרונות היסוד של הדמוקרטיה מדברים על פעילות חופשית (כולל כלכלית) במסגרת החברה הדמוקרטית. עקרונות אלה לא מדברים על חופש בשיתוף פעולה עם כוחות טוטליטריים, עברייניים וכו'. למה הדבר דומה,שכאילו אתה אומר שבתוך דמוקרטיה כל אדם חופשי לעבוד אם מי שהוא רוצה, כולל עם עבריין. אז מה לעשות שלדמוקרטיה יש מגבלות וכללים שמגינים על עצמה. וכמו שהיא לא מתירה שימוש בחופש הפעולה כדי לפגוע בצדק ובמשפט כך היא צריכה גם לקבוע שאין זה לגיטימי לפעול עם גורמים טוטליטריים שבין שאיפותיהם ישנו רצון לפעול כנגד דמוקרטיה/דמוקרטיות. למשל בעניין סין קבוצת הדמוקרטיות יצטרכו להחליט על מדיניות אחידה מולה. ומאחר שסין כבר אינה טוטליטרית כשהיתה ואיננה דמוקרטית כפי שאנחנו רוצים, תתגבש בודאי מדיניות שקולה מולה שתיתן לסין תמריצים להיפתח לדמוקרטיות. שום מדיניות אינה שחור/לבן, ולוקחת בחשבון אינטרסים, סבירות, מציאות שאפשר להשפיע עליה לכיוון הנכון. בכל מקרה, מדיניות כזאת לא תיתן לסין תמריץ להיות תוקפנית כלפי סביבתה (טאייוואן, טיבט). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
יש בעיה מהותית. הסיפור עם סין הוא דוגמה אחת שמציגה את הבעיה. ממשל בוש שלכאורה מייצג עקרונות של בחירה ויוזמה חופשית פועל ללא לאות ללחוץ על סין שתפעל לפי האינטרס האמריקאי בנושא שער החליפין. הוא מנסה להתערב בהשפעה על פרמטרים כלכליים שהוא לא עושה בארצו. בעצם מנקודת מבט מסויימת הוא דורש מהסינים שיפתרו בעיות שהוא בעצם יצר. עם כל הבעיות שזיהיתי אפשר אולי לטעון שפעולה למען דמוקרטיה עם תרומה ( = benefit) בטווח ארוך היא בסופו של דבר כדאית. אבל זה לא המקרה בקשר לסין, ולא המקרה בקשר למדיניות הנוגעת לשוק האירופי. מצד שני המקרה של סין מציג טוב את הבעיתיות של הגישה שלך. אם מדובר במשטרים טוטליטריים יש לך עוד תירוץ אבל הנסיון שלנו (תושבי העולם) עם האימפריאליזם (מה שאתה מציע) הוא לא בדיוק גן של ורדים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
אתה טועה, דוד סיון, או שאני לא הסברתי את עצמי מספיק טוב. בכל מקרה לא אמרתי שיש לי את הפתרון המושלם או שאולי התאוריה הזאת ברורה מספיק. אבל לפחות ממה שטענתי עד עכשיו אני לא דיברתי על דמוקרטיות = אימפריאליזם. נהפוך הוא, הדמוקרטיות מתכנסות בינהן ומשאירות לטוטליטריות את אפשרות הבחירה - לחיות בעוני, במחלה ובמלחמה או להצטרף לקידמה תוך נטילת אחריות ודפוסי פעולה המתחייבים להצטרפות הזאת. היכן כאן האימפריאליזם? לגבי סין אמרתי את התשובה האפשרית הברורה ביותר. סין היא לא שחור ולא לבן, לכן היחס אליה יהיה אפור, מדוד, שיתמוך בעידודה להמשיך בתהליכי דמוקרטיזציה וימנע ממנה להתפרע. כיום מדיניות ארה''ב - סין בנויים על עקרונות אחרים בהן ארה''ב מנווטת את עצמה לשמירת עליונותה הלכאורה בלעדית. בפתרון האחר של קואליציית הדמוקרטיות, המדיניות בלאו הכי תהיה נוחה כלכלית לארה''ב תוך שלסין יהיה אינטרס להצטרף לקואליציה הזאת מתוך שותפות, כולל כלכלית. סין כדי להמשיך ולצמוח חייבת את ה'גוש הדמוקרטי'. מכאן שיהיה לה אינטרס כלכלי ממשי להמשיך ולזרז את צעדי הדמוקרטיזציה (שיגיעו בכל מקרה בגלל פתיחותה החוצה). את המאבקים הכלכליים הם תמיד יוכלו לפתור בינהם בהסכמה שבין דמוקרטיות ולא במתח שבין דמוקרטיה לסמי-טוטליטרית. תמיד גוש מדינות דמוקרטיות יוכל לתת כתף לכל פתרון כלכלי הגיוני. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
כאשר פיוליטיקאים-מדינאים מעורבים בהחלטות על הכלכלה הפתרון הוא אולי הגיוני אבל הוא לא כלכלי כי הוא פוגע בחופש היוזמה ולכן ביעילות. אני יודע שלא חשבת על אימפריאליזם אבל אני טוען שזה בעצם מה שאתה מציע - אולי אימפריאליזם נאור... כי הוא מנוהל על ידי קבוצה של מדינות דמוקרטיות. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
לא מדובר על אימפריאליזם או אימפריאליזם נאור, אלא מדובר על קבוצת מדינות שעלות מכנה משותף (שדוגלות בדמוקרטיה ובחופש הפרט ובלבד שהוא נשמר ע''י המדינה). כיום ישנם כמה עשרות ארגונים על מדינתיים שמאגדים מדינות לפי אינטרס מסויים. וישנן מדינות שחברות בכמה וכמה ארגונים אזוריים (למשל: השוק האירופאי, נאט''ו, האיחוד הערבי, ה-G-8, איחוד מדינות דרום אמריקה, איחוד מדינות אסחה, איחוד מדינות דרום מזרח אסיה וכו' והמון הסכמים בילטרליים בין מדינות). זה לא מעיד על אימפריאליזם אלא על רצון לבסס כוח, לשמר קשר ולנתב אותו לטובת המדינה המשתתפת בהסכם. מה יותר טוב מאשר לאחד את ההסכמים בין הדמוקרטיות? מה יותר טוב מאשר לעשות ארגון גג אחד גדול של מדינות דמוקרטיות שידאגו לעצמן מתוך מטרה לשמר ולהבטיח את הדמוקרטיה בעולם? האיחוד יחזק את הדמוקרטיות, ינמיך את האיום עליהן או על אחדות מהן ויעודד מדינות טוטליטריות לוותר על דפוסי שלטונן ולעבור תהליכי דמוקרטיזציה אצל עצמן (בלית ברירה או מרצון). ההתארגנות הזאת צריכה להקיף את המצב שבלאו הכי אנחנו נמצאים בו היום, שישנן איומים על דמוקרטיות, ורק להכניס דפוסי ארגון ועבודה סדורים יותר, כדי לשפר את סיכויי הדמוקרטיות לשמור על עליונות בכוח ולהישרד בשלום. עניין היוזמה הכלכלית יכול להתקיים בדמוקרטיות. והוא עומד לפני סיכונים בטוטליטריות. עם כל מעורבות הפוליטיקאים בכלכלה, עדיין אין להשוות את מימוש הפוטנציאל הכלכלי בדמוקרטיות מול טוטליטריות. המדד העיקרי לבחינת הדבר הוא כמה מרווחי האוצר הלאומי ומהכנסות המדינה הולכות להשקעות שתומכות בציבור וכמה הולכות לחשבונות הצמרת השלטונית. אין ספק שרק בדמוקרטיות אפשר לנהל כלכלה חופשית, חופש ליזמוּת כלכלית, יעילות, פיתוח תשתיות, יצירת מקומות עבודה וכו. אנחנו רואים זאת היום כאשר אנחנו שמים לדוגמה את אירופה מול אפריקה ואת נדידת העמים הגדולה מאפריקה לאירופה, שמראה יותרמכל שהאדם חפש חופש, עבודה ופרנסה. שרק דמוקרטיות יכולות לתת בצורה הטובה ביותר. המטרה להשגה היא להפוך את כל מדינות העולם לדמוקרטיות, בכך לייצב מדינות, לשקם ולסייע למיעוטים לאומיים שכיום סובלים במדינות העולם השלישי בעיקר, להשקיע באיכות חיים ובשמירת הסביבה, לפרק את הנשק להשמדה המונית ובהמשךגם נשק קונבנציונלי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
נתתי דוגמאות איך הדברים נעשים ביחס לסין שלא מבקשת סיוע ובכל זאת מנסים להכתיב להם איך לנהוג. הדרך שהדברים נעשים עד היום היא כוחנית: גם כאשר העגל לא רוצה לינוק מנסים להכריח אותו. לפזר פתיונות כמו הצעות סיוע וכד' זה בסדר כי: ''ירצו ואכלו לא ירצו לא יאכלו''. אבל מה שאתה מציע זה לא זה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ''סין לא מבקשת סיוע'' |
|||
|
|||
איפה אתה חי? הם רק מעוניינים ליהנות מכל היתרונות של הכלכלה הקפיטליסטית בלי לשלם את המחיר של הבטחת חופש ואיכות חיים לאזרחים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתה כנראה לא חי |
|||
|
|||
סתם תגובה לא לעניין. הדוגמה שהבאתי לא קשורה בכלל בטענה שלך (תגובה 77133). זוהי דוגמה טובה לנסיון לעשות שימוש לא ראוי בכוח, ולכן ללא הצלחה. מדובר בלחצים של ממשל בוש על הסינים בנושא שע''ח כדי לטפל בגירעונות במאזן התשלומים ובתקציב. הגירעונות הללו הם תוצאה של מדיניות כלכלית של בוש וגרינספאן ולכן הממשל האמריקאי צריך לטפל בכך דרך המדיניות הכלכלית (טיפול באיזון התקציב הציבורי, ובכמות הכסף). הבאתי את הדוגמה הזאת כדי להראות את החשש שהרעיון של פרקש לא יעבוד... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאלה על שיעור מעניין |
|||
|
|||
היכן סין לא מבקשת סיוע? סין תלויה במדינות המערב לצורכי יבוא ויצוא של חומרים וציוד שבלעדיהם היא תקרוס. אין היום שום מדינה שיכולה לפרוח ללא קשרים החוצה. כרוחב ואינטנסיביות הקשרים הכלכליים, כך גודל הצמיחה. לא חייבים להיות כוחניים מול סין. יתכן שמדיניות שיווק אגרסיבית מולם (קניה ומכירה שבהם הסינים תלויים ביותר) תשווק גם את המהפיכה הדימוקרטית. הרי כבר כיום סין עשתה כיברת דרך די ארוכה בזמן קצר יחסית לכיוון הדימוקרטיה. סין הגיעה למצב שהיא חייבת להמשיך את פתיחותה ויהיה לה קשה מאוד לחזור אחורה ולהיסגר. לעניות דעתי, סין נלכדה בוירוס הדמוקרטי ועוד כמה שנים, כמה תהליכים וכמה רפורמטורים יהפכו אותה לדמוקרטיה למופת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אני חושב שמסקנתך נכונה |
|||
|
|||
אבל קצת קשה לדעת כמה זה ''כמה שנים''........ | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אני חושב שמסקנתך נכונה |
|||
|
|||
העיקר הכיוון והכוונה שאותם אפשר לזהות כבר היום. לגבי ''כמה שנים'', התשובה יכולה להיות ספקולציה, בודאי לנו שאנחנו לא מכירים לעומק את התהליכים בסין. אבל כמו שראינו במקרים דומים במזרח אירופה, מי שדיבר על 10 שנים הופתע כשתהליכים (כמו שינוי חוקה, שינוי שיטת בחירות, תקשורת חופשית, ביטול צנזורה וכו') לקחו במדינות מסויימות שנה-שנתיים ואצל אחרות ועצלניות חמש-שש. רובן כבר נראות כדמוקרטיות. נותרו בעיות ברוסיה (כן, פוטין עושה שרירים של צאר), בביילרוס, קצת ברומניה שלא ממהרת לשום מקום ועוד מדינה אחת או שתיים עדיין מחכה ל-10 שנים. אבל רובן הפכו לדמוקרטיות כשאנחנו בודקים אותן לפי הפרמטרים המקובלים של שיטת בחירות, השתתפות בבחירות, תקשורת חופשית ומגוונת, פעולת הפרלמנט, תפקוד האופוזיציה, תכני הלימוד, החופש האזרחי וכו'. הונגריה למשל נכנסה לתהליך דמוקרטיזציה כעשר שנים לפני נפילת בריה''מ. לכן יש תקווה גם לסין. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי