| הוא לא רק נזכר בספרו של ש''י עגנון:''תמול שלשום'' ככלב השוטה. סיפור מעניין כשלעצמו. הכלב נזכר גם בהקשר למותו של דוד המלך: הכלב החי הוא טוב מן האריה המת. ובתלמוד ישנו סיפור מאלף (אני צריך לבדוק את המקור) על כלב רועים שראה נחש שהטיל את ארסו לתוך מי השתיה של הרועים. כשבא הרועה הצמא לשתות התנפל עליו הכלב ולא הניח לו לשתות, כשהרועה התעקש לשתות ,דחף אותו הכלב ושתה את המים ומיד התחיל לפרפר ומת. הבין הרועה למה היה הכלב כל כך להוט להניאו מהשתיה והתחיל מיצר על מיתת הכלב. אכן,ידיד האב קרוב לליבו של האדם. כלב,(כ שואית ל צרויה) כמו לב. בעיני ראיתי כלב חבוש בצווארו אחרי ניתוח להוצאת קליע שהוא ''חטף'' משודד שרצה לירות בבעליו של הכלב (מכר שלי) והכלב (דוברמאן) הכנראה שמע את ההדק נלחץ (יש להם שמיעה טובה לכלבים) והושיט את צווארו להגן על בעליו. ועוד במקרא: ''ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו'' שואלת הגמרא:''למה הוזכר כלב? כי ביציאת מצרים נאמר :''ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו''. באו צאצאיהם של הכלבים ונטלו [את] שכר שתיקתם. ועוד בגמרא: כלבים שמחים, אליהו הנביא בא לעיר, כלבים עצבים מלאך המות בא לעיר. שאומרת הגמרא שלכלבים יש חוש על-אנושי בהרגשות האלו. מוסיפה הגמרא ,עם הומור תלמודי, :''כלבים שמחים, והוא דלית בהו נקבה'' כלומר, שאין כלבה בחברתם שכן יכול להיות שעליצותם היא עקב המצאות הכלבה. ולמה הם שמחים כשהם מרגישים או ''רואים'' שאליהו הנביא בא לעיר , כי הם זוכרים שהוא הרג את 400 נביאי הבעל על הר הכרמל... כמובן שהתלמוד גם מתייחס להחזקת כלב באמרה:''לא יגדל אדם כלב רע בביתו''. (אולי הכוונה לפיט-בול) אבל כשמגיע לאכילה ,חובה על אדם לתת לכלב,או לבהמותיו לאכול לפני שהוא אוכל. למה|? כי הפסוק אומר: ונתתי עשב בשדתך לבהמתך ואכלת ושבעת'' קודם לבהמה ואחר כך לאדם. ובשתיה, אומר הפרוטוקול התלמודי קודם האדם ואחר כך הבהמה , למה? כי כשנאמר לשמה לדבר אל הסלע ולהוציא מים אומר הכתוב:''ודברתם אל הסלע והוציא מימיו והשקית את העדה ואת בעירם'' קודם העדה ולאחר מכן הבהמה. זה על קצה המזלג, שאחפש עוד? (אז כבר אצטרך לעיין בספר..)בברכה מוטק'ה. |