|
יובל ידידי,
החוכמה בחיים דומה לעיתים לחוכמה המתקיימת במסגרת זרימת התנועה בכבישים; הרעיון של ''להיות צודק'' אינו אפשרי במצב בו עליך לגלות חוכמה, ומה יעזור לך אם היית צודק כנהג אופניים, אך סמי טריילר מעך אותך למוות בסיבוב. במילים אחרות: בחיים עדיף לפעמים להיות חכם מאשר להיות צודק (מה שמפנה אותי להרהור נוסף שימוש במילה בשפות אנגלית וגרמנית, שבהן המושג ''צדק'' ו''ימין'' הנם מושגים זהים, אשר אולי מבהיר לעיתים מדוע אנשי ה''צדק'', לצורך העניין, מגלים לעיתים קשיות עורף ועמידה על ערכים, לכאורה).
פסקה ראשונה זו באה להבהיר אולי את העובדה שגם בפוליטיקה נדרשות פשרות שונות, ביחוד על רגל הקמת קואליציה זו או אחרת. סחר הסוסים הדמוקרטי הוא אולי מסריח, אך עדיף על פני החלטות של אדם יחיד ו/או מזכירות מפלגה דיקטטורית, שאינם מאפשרים לדעות נוספות לדור במחיצתם.
אלא שקיימת נקודה נוספת;
נראה כי במקרה של מפלגת ''שינוי'' מתקיימת תופעה בעייתית בהקשר זה, היות ונראה כי מפלגה זו אכן מוותרת על הדברים המהותיים שלכבודם נבחרה על ידי ציבור רב של בוחרים, כפי שציינת במאמרך זה, וכפי שציינו חלק מהמגיבים בתגובותיהם השונות. נראה כי מפלגת ''שינוי'' ויתרה למעשה על מרבית העקרונות שלמענן הוקמה, וזאת בניגוד לפשרות מכאיבות שמבצעות וביצעו מפלגות הליכוד והעבודה בנושאים אחרים; העובדה שמפלגות אלו לא נבנו על מהות מרכזית אחת איפשרה להן מתיחת כנראה פרגמטיזם זה, אולם ברור שבמקרה של מפלגות קטנות וסטרוקטורליות כשינוי דבר זה בעייתי יותר: גמישות עשוייה להיות מפורשת כויתור על כל עקרונות הדגל. בעייה זו מחמירה בהקשר הפוליטי הישראלי-פנימי, היות ובסופו של דבר נראה למשקיף מבחוץ שהאחדות הפנימית ושמירת 'כללי המשחק' לכאורה, הם הדברים החשובים ביותר בקרב ציבור הבוחרים בישראל, שלמרות שבחר ''שינוי'' או ''מרצ'' מעודו לא חשב להנהיג את הרפורמות שנכתבו על דגלי מפלגות אלו.
תופעה זו נראית לי כתמצית ''הבעייה הישראלית'' (כאולי כבון-טון ל''בעייה הפלסטינאית'') – שבמסגרתו בנוייה כל הפוליטיקה הישראלית על סטטוס קוו אחד גדול, ועל עקרון השעיית הדברים למועד מאוחר יותר, דחיית הבעיות לשיטת הפריץ והכלב (או שהפריץ ימות או שהכלב ימות).
תרבות סמוך-הגדול וסמוך-הקטן מופיעה כאן בהקשר של פרגמטיזם שמוכן לאבד את כל עקרונותיו, ובלבד שלא לשבת בשורות האופוזיציה על ידי הפסקת החברות בממשלה; אני גורס ששיטת עבודה והחלטה זו היא השיטה המקובלת במגזרים שונים בחברה הישראלית (ולא רק בפוליטיקה), ועל כן אני מאמין שמהלכיה אלו של מפלגת ''שינוי'' לא יפגעו בפוטנציאל מספר מצביעיה בעתיד. אתה אמנם בחוץ, אבל הרבה ישארו בפנים ויבקשו לפרש אירועים מסוג זה כ'גמישות וגילוי בגרות' או כלהטוטים אויפומיסטיים בסגנון 'רק חמור אינו משתנה' וכ', כשהם מערבבים בין פרגמטיקה נדרשת לגילוי בגרות, לבין ויתור על עקרונות הדגל לכל אורך הדרך, וזלזול בהבטחות הבסיס לבוחר.
כמות האנשים שלא יצביעו ''שינוי'' בבחירות הבאות, היא זו שאכן תעיד עד כמה מוכן הציבור הישראלי לגלות אורך רוח עבור דברים שהובטחו לו. הניחוש שלי שאתה ופורשים אחרים תהיו במספר מועט, היות ורוב הציבור אינו מצפה שהבטחות של מפלגה זו או אחרת כלל ימומשו, אולי בגלל האסקפיזם שבו הוא מבקש לשהות ולהישאר:
האם אתה חושב שרוב הציבור באמת מעוניין להנהיג נישואין אזרחיים בישראל? האם אתה חושב שרוב הציבור חושב שחרדים מגוייסים יתרמו משהו לביטחונה של מדינת ישראל? האם אתה חושב שלרוב הציבור זה באמת מפריע שאין תחבורה ציבורית בשבת?
האם אתה באמת חושב שלרוב הציבור ממש ''מזיז'' שחמש דקות מביתו מפירים כל יום וכל היום את זכויות האדם באופן שממקד את ישראל מחוץ למועדון מדינות המערב (וזאת ללא קשר לבעיות הביטחון האובייקטיביות של ישראל)?
האם רוב הציבור מבין או מוכן להקשיב מה פירושו של הישארות ברצועת עזה או המשך הדשדוש בתוך השטחים מזה 37 שנים, מעבר למסך האידיאולוגי הרצוי?
האם יש מישהו שבכלל מצפה שיהיה דיון מסודר על התוואי שבו גדר ההפרדה אמורה לעבור, שפירושו דיון פרלמנטרי מכוער בנושא, והחלטות ממשלה וועדות כנסת ריבוניות בתחום?
האם ישנם עוד אנשים בישראל שמעבר להעלאת חזון זה או אחר, מסוגלים לחשוב בפרגמטיזם כללי על האופן הרצוי שבו יכולה החברה הישראלית לנתב עצמה, בהתחשב במגבלות המקום והזמן? האם ישנן קבוצות של אנשים שמוכנות להגות את הקונקרטיזציה של דברים אלו, מאשר ללכת ולהתלונן בכל מקום אפשרי על דבר זה או אחר?
התנהלותה של מפלגת שינוי בשורת דברים אלו אולי מבטאת את רצונו הנסתר של הבוחר הישראלי, שבעצם אינו מעוניין בשינויים של ממש, ומבקש לשמור על סטטוס קוו פעיל, שפירושו למצע כל נסיון של שינוי או הכנסת אלמנטים חדשים ואלטרנטיביים למשחק האזרחי.
אסור גם לשכוח דבר נוסף ומהותי: קל להטיף מוסר מבחוץ.
אני לא מבקש לעשות זאת, אלא להצביע בלבד על הבעיות הרבות שקשורות בהפיכתו של מצב-זמני למצב הטבעי ביותר שבו מדינה מבקשת להבין עצמה, כמעין ''פרגמטיזם בונה''. אני לא שולל שמצב זה היה נחוץ וטוב בשנותיה הראשונות של המדינה, מיד לאחר הקמתה – אולם ברור שישות ממלכתית אינה יכולה להתנהל במובן הרקליטי זה עד אין סוף וקץ הימים.
אולי ברגע שתרבות החברה-אזרחית בישראל תצמח, אולי יצמחו גם נורמות שלטון שיבהירו עד כמה חשובה גם עבודתה של האופוזיציה, ועד כמה ניתן לוותר על עקרונות הדגל בטענות שונות, שפירושו מהו גבול הפרגמטיזם האפשרי, והיכן מתחיל הניהיליזם שעוטף עצמו בנימוקים שונים.
דברים אלו אינם קשורים לשמאל-ימין, או לחילונים-דתיים, אלא להשקת מינהל תקין ברמות שונות בקרב החברה הישראלית. אופן התנהלות הדברים וקבלת ההחלטות במישורים השונים, הוא הדבר החשוב; אולי עדיף פשוט להישיר את המבט אל המראה בארץ הפלאות, ולומר בקול רם כי נישואין אזרחיים בישראל לא יהיו בשלב זה (כי הציבור אינו מעוניין), וכי חרדים לא יגויסו (כי לא ברור איזו תועלת הדבר יביא), וכי גם תחבורה ציבורית לא תונהג (כי לאיש לא ממש איכפת מזה).
אני חושב שאמירת דברים ישירים אלו אולי תעורר איזו מחשבה נוספת, כמו גם בהקשרים פוליטיים חיצוניים: שרוב הציבור יאמר כי הוא מעוניין להישאר בשטחים בגבולות , בכמויות ובצורות שונות (ועל כן לנסות ולהתכונן לכך ולנובע מכך), ולומר גם דברים ברורים אחרים שמבטאים את המצב המציאותי בשטח, אשר רבים מבקשים לנוס ממנו; אולי דווקא אקט זה יצמיח אופוזיציה שתבקש להנהיג אלטרנטיבות לדברים שרוב הציבור מבקש להאמין בהם, שפירושו לעורר את הציבור ממצב של ''אי-ידיעה'' ו/או אסקפיזם מסויים בהם הוא מצוי, שאינם תולדה של חשיבה אידיאולוגית.
אולי רק אז תוכל בלימת רצון הרוב (עיקרון דמוקרטי חשוב מאין כמוהו) להשיג את הפשרות הדרושות: נישואין אזרחיים כן (אבל אולי גם רישום דתי), תחבורה ציבורית בשבת כן (אבל לא באיזורים דתיים), גיוס בחורים חרדיים (אבל בתור שירות לאומי בלבד), הקמתה של חומה וגדר בגבולה המזרחי של ישראל (אבל רק לאחר דיון פרלמנטרי מסודר ומכוער על התוואי שבו היא תעבור), וכן הלאה בנושאים המורכבים והסבוכים יותר, שפירושם שאלת השטחים וגבולה הרצוי של ישראל, מתוך דיון ישראלי פנימי. |
חלום ומציאות
