  
  
  
|
 |
|
||
  הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
אי הידיעה שלי אינה משנה את מהות העבירה. אבל היא עשויה ליצור פקפוק מסוים לגבי בעלותי מלכתחילה. לא מבטלת אותה, אבל צריכה להביא לידי הרהור שני ובירור נוסף. לא חלקתי על נתוני המנהל. הם ידועים מזמן. למדתי זכות על מקבלי ההחלטות שלא תמיד מתחשבים בהם כאילו היו מלה אחרונה - הם לא: ציינתי את מקורות הבעלות הפרטית הזו, את מהותה (עד כמה יכול אדם כלשהו בעולם לטעון לבעלות על שטח מסוים שרשום כפרטי בטאבו הירדני), והשוותי את יחס מוסדות המדינה למיניהם בתקופות שונות לקרקעות מעורפלות אלה ליחסם לנכסי נעדרים ברורים לחלוטין מעבר הקו הירוק המערבי (וגם דברים אלה ידועים מזמן). הסכמתי, ששאלת הצדק מנותקת משאלת פסיקת בית המשפט. מה שהיה חשוב לי להראות, שהנסוח הפסקני, כאילו מדובר בשוד לאור היום (החניתי את המכונית במגרש חניה, נעלתי, בא גנב מוכר עם מפתח גנבים ולקח אותה), מכסה בעצם על מקרה קצת יותר מרכב, ומותיר מקום רב לפרשנויות לכאן ולכאן, ולהטלת ספק רב בתקפות הרישום ובמשמעותו האקטואלית. כך המצב באמת בשטחים שרשומים בצורה זו או אחרת כפרטיים, אך אין כל דרך לדעת של מי, ואיש גם לא השתמש בהם או טען לבעלות עליהם במשך זמן רב. בעלות על קרקע, מבחינה זו, שונה ממטלטלין - כולל רכב, הבדל זה מקבל בטוי בשיטות משפט רבות, ויש חשיבות מסוימת לידיעה כלשהי של בעל הקרקע על מצבה. דרך אגב, יש מקרים לא מעטים, בהם בעל הקרקע מבורר, והצליח להוכיח את בעלותו (כלומר: את ייחוסו לבעל הקושאן, את התאמת גבולות הקושאן לגבולות הקרקע המדוברת. או - במקרים המסובכים יותר - את ייחוסו לאחד מהבעלים הרשומים על קרקעות הגוש, את העובדה שעדיין לא הסדיר קרקע אחרת בגוש בבעלותו הפרטית, ואת התאמת שטח הקרקע המדוברת לחלקו היחסי הידוע בגוש). במקרים כאלה, לעתים מנסות עמותות גאולת קרקע לקנות ממנו (בדרכים הנפתלות והמוזרות שהחוק מחייב אותן לנקוט), ולעתים אף מצליחות. אז צריך עוד להוכיח את כל הנ''ל בבתי משפט, ולדאוג במקביל שלמוכר לא יבולע (ובינתיים מלעיזים על המתיישבים שם מעל כל בימה אפשרית. וכידוע, גם לאחר שהוסכם שהמכירה נעשתה מרצון המוכר, חוקית לחלוטין ועמדה בכל התנאים הנ''ל, עדיין הם מוקצים גם אחר כך, כי ההגנה עליהם עולה הון תועפות וכי המדינה משקיעה מליארדים על מליארדים בפתוח האדמה שהם מקבלים חינם. סוגריים אלה לא נכתבו כלפיך, מר סיון, אלא הפרחו לחלל כדי לשחרר קיטור). לעתים גם נמצאת קרקע פרטית בתוך שטח תכנית מתאר ליישוב - זה עשוי לקרות גם לך, אתה יודע. אני מכיר לפחות מקום אחד שזה כך (אם כי אינני יודע עד כמה הוכחה הבעלות בבית משפט), ובאמת איש אינו נוגע במטע הזה, ובתקופות רגועות יחסית רשאים בעלי הקרקע להכנס ליישוב כדי לטפל במטע. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
אם באמצעות תוכנית מתאר מכניסים מטע פרטי לשטח ישוב ורק בתקופות רגועות מרשים לבעליו לעבדו זו פגיעה על ידי הרשות בזכות הקניין. לא צריך לקרות מצב בו מאשרים תוכנית מתאר ואחר כך אומרים לבעל הקרקע שזכותו קיימת רק בתקופות רגועות יחסית. לי אין שום בעיה עם קרקעות כי מעולם לא הייתי בעל קרקע. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| [•] הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
קיימים מבנים וקרקעות השייכים ליהודים והממשל הישראלי [•]... והפחדן אינו מאפשר ליהודים לגשת אליהם . | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
נושא קיומן של תקופות רגועות וכאלה שלא - כבר חורג מהתחום הכלכלי-קנייני, ונוגע בתחום הבטחוני. אילו שכנך היה פושע מועד ומסוכן לבריות, האם היית מתלונך על הרחקתו מביתו הפרטי שלצדך? אני לא, וזאת למרות הפגיעה - האמתית - הנלוית להרחקה, במימוש זכות הקניין שלו, שאיש אינו חושב להפקיע בחינות אחרות שלה. אך לשם השלמת התמונה כדאי לציין, כי אני קפיטליסט\חירותן\איך-שלא-תקרא-לזה, ונגד פקוח מדיני על הבניה באפן כללי. אני מתעב תכניות מתאר, ואני נגד קיומן של אדמות מדינה במדה כה נרחבת. באותה דרך, תפיסתי גם לא רואה מקרה משפטי בטענות על בניה שפוגעת בנוף וכדומה (למעט 2 מטר לכל צד מגבולות ביתך או חלקתך), וגם לא בטענה על ''ספוח לתכנית מתאר'' (של איזה גוף מיישב פרטי על קרקעות פרטיות בסביבה), כל עוד אין משמעותה המיידית פגיעה בזכויות הקנין של בעל הקרקע (''ביישוב שלנו יבנו רק דו-משפחתיים צמודי קרקע על חצי דונם''). מובן מאליו, שאני גם נגד הפקעה. אבל ככל שמדובר במלחמה - הכללים שונים. אני מסכים, מכל מקום, שמדינת ישראל מנהלת גם את המלחמה בשלומיאליות רבה, מסבות שונות (חלקן נובעות ממדיניות שאינה מקובלת עלי ולדעתי חלקית ושגויה, וחלקן מסבות של שלומיאליות כללית במערכות השונות, כמקובל בכל מנגנון ממשלתי ואכמ''ל), וזה בא לידי בטוי גם בתחום מדיניות הקרקעות במקרים מסוימים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
הכללת המטע הפרטי בשטח היישוב ע''י תוכנית המתאר היא הפגיעה בזכות הקניין. הבעיה מתחילה מזה שלא מכבדים את זכות הקניין ומגדרים; היא נמשכת כאשר בונים קרוב מידי לשכן ויוצרים בכך בעיה ביטחונית. בסוף משתמשים בנמוקי (''תירוצי'') ביטחון. על פי כמות האוכלוסיה שחיה בארץ אין לנו ברירה אלא לבנות על פי תוכניות מיתאר. זה נשאר כך גם אם כל הקרקעות היו פרטיות. הרי כדי לא לפגוע בזכות הקניין של מישהו צריך לקבוע כללים (תוכנית מיתאר) מה מותר ומה אסור לעשות לפני שמתחילה בניה. כמובן שגם צריך לפקח על התהליך כדי שמישהו ידע אם הכוונות מתאימות לתוכנית המיתאר. לבסוף צריך בכל זאת שטחים ציבוריים (כביש, מדרכה) כדי שהאדם החירותני יוכל לנוע בחופשיות. גם ממשל מינימלי צריך את השטח לפעילותו... בקיצור אי אפשר בלי תוכנית מיתאר מינימלית. אח''כ כמובן צריך להגיע לכך שהמצב ''מינימלית'' יהיה מוסכם או מקובל על הכל. חוץ מזה הרי גם בעל זכויות הקניין זקוק לתוספות שכוללות גם נוף... זוהי רק סיבה אחת טובה מדוע בפועל תוכניות מיתאר הן לא מינימליות באופיין. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
הגידור כבר אינו חלק מתכנית המתאר. אני גר באזור בלתי מגודר ביישוב שלי. גם העיר בה מקום העבודה שלי איננה מגודרת (נתניה, עדיין). גם לא כל גידור פוגע דוקא בזכות הקניין, אם כי מן הסתם הוא פוגע בחפש התנועה. שוב, יחסינו לנושא המלחמה המתנהלת כאן בארץ ב- 100 השנים האחרונות (בערך) משליכים על יחסינו לשכן, על דעותינו על נמוקי\תירוצי הבטחון המגבים מדיניות התיישבות, ועל טעמי ההתיישבות עצמה. כתבתי כבר שהשתדלתי להמנע ככל האפשר מהנושאים הללו, שאינם נוגעים ישירות לשאלת הקרקעות הפרטיות. וגם נושא החירותנות אחר... אני מכיר את הנימוקים שהבאת, וטוען ש: - חלקם מגזמים. לאו דוקא בפני עצמם, אבל מצד התכולה שמנסים לדחוף בהם - לדוגמא, מחלקתינו בעניין הנוף. אני מאד אוהב נוף, וזו אחת הסבות למקום מגוריי. אבל אני מקריב משהו למען הנוף הזה, וסומך על כך שלא יבואו עוד מליון אנשים כדי לגור לידו. אם יבואו - לא אדחה אותם כי הם מסתירים לי. אולי אלך לחרמון או ללבנון... - חלקם משפטיים באפיים. אם ''כל הקרקעות היו פרטיות'', הרי שאין ל''אדם החירותני'' זכות מולדת ''לנוע בחפשיות''. אם חלקן ידועות כצבוריות בפעל, הדרך של המשפט העתיק להתמודד עם זה היא במונח ''דרך שהחזיקו בה רבים''. לא על ידי תכנון מקדם של מה שנחוץ ליישוב. יישוב טיפש יתקע בלי ביוב ובלי דרכים, עד שתושביו יתאזנו ויסדרו אותו בעצמם. כמובן, הכל בהנחה שממילא אין מעורבות של המדינה בפתוח תשתיות היישוב, לכן אף אחד אינו נפגע מטפשותם חוץ מעצמם. תנו לטיפשים לחיות! תנו להם גם עצות, אני מוכן להקשיב :-) - חלקם אינם נכונים. ''אין לנו ברירה''? זו לא שאלה של כמות האוכלוסיה, אלא של רמת חיים מסוימת שאתה סבור שמחוייבת המציאות לאותה אוכלוסיה. היו ועדיין ישנם מקומות צפופים בעולם, שאין בהם תכניות מתאר, וחלקם אכן נראים כך... השאלה היא, אם יתרונות אכיפת רמת החיים הזו שקולים כנגד החסרון שבפגיעה הנלוית בזכויות בעלי הנכס. השאלה תלויה ועומדת - לכאורה זו נקודת המחלקת בינינו בנושא זה. בגדול, מדובר במחלקת הרגילה בין החירותנים לבין הדמוקרטים התומכים בממשל מרכזי חזק יותר: לדעתי זה לא יעיל ולא מצדיק את התקוות הבלתי אפשריות הנתלות בו, ולכן גם לא נחוץ, ולכן רק פוגע (גם אם זו אינה סבה לעבור על החוק, מותר לי לציין שצריך לשנותו ואת התפיסה שמביאה את ההמונים לתמוך בו). לשם הבהרה: אני סבור, שתכניות מתאר, כמו גם מוסדות סעד ורווחה, וכמו עניני תכנון רבים אחרים, הם עניינן של רשויות מקומיות קטנות (שכונתיות), ושהועדות המטפלות בהן אינן צריכות להיות בהכרח מינוי של העיריה, ושפעולתן אינה צריכה להיות חוק המדינה. הן צרך של התושבים, ולכן צריכות להבחר על ידם ישירות, או על ידי נבחרים אחרים - אבל בכל מקום לפי אפיו ורצונו. אינני נגד מוסדות קהלתיים, והגיוני מאד שיישוב שכבר קיים יכול להחליט על שורת מגבלות החלות על כל בעלי הקרקעות בו מעתה ועד עולם - כל עוד להחלטה הראשונית מסכימים כל בעלי הקרקעות ביישוב, היא משעבדת את נכסיהם לשותפות מסוימת, ולכן גם הרוכשים מהם כפופים לה אחר כך. אני נגד הכפיה להליכים מסוימים ופחות או יותר קבועים מטעם שלטון שיושב רחוק מאד ממקום ההתרחשות (וזה בלי כל קשר לישרם או למקצועיותם או לדעותיהם המדיניות של בעלי השלטון ופקידיהם). כאמור, מסבות הסטוריות אין בארץ כמעט קרקעות פרטיות, ולכן אני מדגיש קדם כל את הצרך במשאב הזה (ואחר כך אפשר עוד לקיים דיונים מעניינים על מצוות יובל, שמנהל מקרקעי ישראל החליט לממשה בצורה מסוימת, שלדעתי מחטיאה את הכוונה המקורית, ועל מגבלות נוספות על סחר נדל''ן שמקורן בתורה). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
אני מבין היטב למה אתה שואף אבל המציאות היא קצת אחרת. אין לי בעיה עם ממשלה/ממשל מינימלי שיעסוק רק במה שממשל צריך לעסוק (מוצרים ציבוריים וענייני חוץ). את השאר כפי שאתה מתאר באמת ראוי להשאיר לטיפול מקומי (ועד הישוב...). כאשר מדובר בנושא ארצי (כביש או דרך ראשית) אי אפשר שכל אזור או יישוב יחליט בעצמו כאילו אין אחרים. זו דוגמה לצורך בקביעת כללים (תוכנית מתאר) מה מותר ומה אסור לעשות. גם לצפיפות אוכלוסיה יש השפעה וצריך שתהיה על תוכנית המתאר. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
אנצל את הבמה, ואציע לך לפנות לקישור הזה: אתר חביב למדי, עם הרבה חמר, ועם הצעות קונקרטיות אפשריות להתחלת תיקון. אם עדיין לא הכרת אותו, יתכן שכדאי לך לעבור עליו. תחום העסוק שלו כנראה קרוב ללבך. בגדול, נראה לי שהוא קרוב יותר לעמדתך בעניין הכבישים והמוצרים הצבוריים. אני עדיין סבור, בתמימותי, שאפשר לצמצם את הממשל המרכזי אפילו בזה (אם כי דרכים ראשיות חשובות לצרכי תעבורה צבאית - ודוקא זה תחום שבארץ מוזנח כמעט לחלוטין), במודל של סלילת כבישים על ידי חברות פרטיות או שותפות של כמה חברות כאלה, ואו לממנם בגביית אגרה מהנהג, או על בסיס השקעה לטווח ארוך בשפור התעבורה כדי לקבל חסכון עתידי בהוצאות. כבישים אזוריים פחות ראשיים יכולים להיות ממומנים על ידי היישובים הסמוכים להם (מסי יישוב בהסכמה, או אף תרומות במקרים מסוימים). לגבי מוצר צבורי כבר התווכחנו בעבר (לפחות נסינו - דיון 4954), ובגדול אני טוען לגביו אותו הדבר (בעיקר אני חושש מפקידים מקצועיים שיסבירו לי שחינוך לכל הוא מוצר צבורי, ושתיירות היא מוצר צבורי, ועוד כהנה וכהנה). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מוצר ציבורי |
|||
|
|||
אני מכיר את האתר ואפילו פירסמנו כמה מן המאמרים שלו בפורום. ''מוצר ציבורי'' בו אני משתמש הוא מושג כלכלי שמוגדר באופן אובייקטיבי לפי תיפקוד מנגנון השוק החופשי בהקצאתו (תגובה 118178). ''מיסי יישוב בהסכמה'' או ''תרומות'' אינם חלק ממנגנון השוק החופשי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מוצר ציבורי |
|||
|
|||
סליחה. לא שמתי לב. אבל תודה. נראה לי שבעקבות הפסקא השלישית שלך הבנתי גם את כוונתך בפסקא השניה. בסדר. אז אני לא פריק של ''המנגנון'' אלא של רעיון החפש באפן כללי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מוצר ציבורי |
|||
|
|||
לפני שמדברים על נושא כלשהו יש צורך שתיווצר הבנה והסכמה על מובנם של המושגים שלהם חלק עיקרי במהות הנושא. במקרים רבים אנחנו נוצר ויכוח משום שלא להגדרות מוסכמות כאלו. זה מה שקרה הפעם. המושג ''מוצר ציבורי'', כפי שהגדרתי אותו מסמן מגבלה להקטנת הממשלה או רשות מקומית. המנגנון של השוק החופשי היא בעצם מערכת המחירים של המוצרים השונים. זה אינו מנגנון ביורוקרטי שיש בו מנהלים ופקידים. זה מנגנון שמאפשר הכי הרבה חופש ליצרנים ולצרכנים שאני מכיר. אף אחד חוץ ממני לא מחליט מה אקנה ומה אמכור ובאיזה מחירים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מוצר ציבורי |
|||
|
|||
שוב, היות ויש מוצרים צבוריים, הרי שמישהו כן מחליט בשבילי מה אני קונה ובאיזה מחיר, לפחות בתחום מסוים. לי נראה, שהטיעון לטובת חיוב במס למימון מוצרים צבוריים בחברה חפשית, מסתמך בעיקר על היותם נדרשים ביותר. כלומר: בדיון הנ''ל התווכחנו, בלי להגיע להסכמה, בדבר היכלת לשלוט בפרטיות של פחי האשפה. אך ישנם דברים שאני מסכים שאי אפשר לתת בפרטיות, כמו תאורת רחוב למשל (נר לאחד - נר למאה). אבל איש לא הצליח לשכנע אותי שתאורת רחוב היא צרך חיוני, שהשכונה יכולה לכפות עלי לשלם בעבורו. אנשים חיים ממש לידינו בלי תאורת רחוב - זו רק שאלה של רמת חיים, בדיוק כמו תאורה בבית. בעצם, המצב הוא שלעיריה יש זכות להחליט שתאורת רחוב היא מוצר _נצרך_, ומאחר והוא מוצר צבורי, ומאחר ואנחנו לא סומכים על תרומות, הרי מצדק לגבות מסים כדי לממנו. לכאורה, באותה מדה היא עשויה להחליט מחר, שחינוך חינם הוא מוצר נצרך, ומאחר והוא צבורי (קשה מאד להגביל את קהל שומעי לקחי, מה גם שהם ילכו הביתה ויספרו לחברים שלהם בסוף היום מה למדו), הרי מצדק לגבות מסים גם כדי לממן אותו. ובאותו האפן, גם נקוי חלונות הבניינים הגבוהים בעיר הוא מוצר נצרך (נעים יותר לחיות בעיר נקיה), והוא הרי צבורי (כי אם בעקרון אין גובים מסים, הרי גם בעקרון אי אפשר לחייב בן אדם לנקות את חלונות ביתו, ובכל מקרה הנהנים מזה יהיו גם אלה שמסתובבים ברחוב בחוץ), ולכן יוטלו מסים גם כדי לממן את זה, ואין לדבר סוף. לסכום טענתי: מישהו _מחליט_ מהם המוצרים שרבים נהנים מהם, ומישהו _מחליט_ שחייבים לספק אותם - אבל לא על חשבון עצמו. אין הגדרה מספיק אוביקטיבית כדי לקבוע מה נכנס לתחומים הללו ומה לא. הצעתי היא, שאין צרך לקבוע, ואין להטיל מסים לשם כך. ולפיכך גם אין הצרך הזה מסמן מגבלה להקטנת הרשות. אשמח לדעת על מה מתוך מה שכתבתי אתה חולק. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מוצר ציבורי |
|||
|
|||
ההגדרה שמשתמעת מדבריך ל''מוצר ציבורי'' היא שונה מזו שהצגתי - היא שייכת לתחום הפוליטי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
ממש עכשו ראיתי את זה: זה מעניין למדי. זו אפילו לא רשלנות מצד מועצת בנימין, שלא יכלה לבדוק את זה קדם לכן: מסבות שכבר הזכרתי, מול בעלי הקרקע עומדים מתווכים ערבים, שעליך לסמוך עליהם (וכאן זו היתה כנראה הטעות). ממנהל המקרקעין אינך יכול להוציא שום מידע - אפילו בתשלום - אלא אם אתה טוען לבעלות על הנכס מסבות מספיק טובות (מחזיק ניירות רציניים, או מוכר כבר על ידם ורשום אצלם כבעלים). הפרטים עדיין די גלמיים, ולא ברור לי מי כן קיבל את הכסף - האם הבעלים האמתיים קבלו ואז ''דלגו'' על העברת הרישום, או שבכלל המתווך הציג בעלים שקריים ולקח את הכסף לשוייץ. על אף הרצון של המועצה והמתיישבים שלא לגזול קרקעו של איש, במצב החדש שנתגלה יש טעם לברר גם עד כמה הבעלות הזו אמתית (עיין מה שכתבתי לעיל על ההסדרה הירדנית).. אם הכל לטובת הערבים במקרה הזה, תתקבל על דעתי הצעת ההעתקה לאחר קביעת ובניית נקודה חדשה באזור (בכל זאת, האשם העיקרי במסובכות קניין אדמות ביו''ש הם החוקים המצחיקים הנוגעים אליהם), על חשבון המתיישבים כמובן, אך בפשרה לגבי סכום פצויים על הבתים שכבר בנו והשביחו את הקרקע. בזמן הזה אפשר אפילו להעביר תשלומי שכירות כלשהם לכפר... בינתיים אפשר להמשיך לנסות לקנות. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
הסיפור הוא אכן מעניין אבל אי-אפשר לא לשים לב כי: ''כבר לפני 4 שנים החלה המועצה האזורית מטה בנימין, באמצעות החברה לפיתוח שלה, בניסיון לרכוש את האדמות עליהם הוקם היישוב''. יש בסיפור הזה שתי בעיות. ראשית, בהנחה שהסיפור התחיל ונגמר בפרשת מגרון הנסיון לרכוש לאחר שכבר הוכרז המאחז כלא חוקי מעיד על כוונות לא טובות (שלא לומר רעות). אין במקרה הזה הבדל אם בנו בלי לדעת שהקרקע פרטית או לא ידעו שזה כך. גוף ממשלי (כמו מועצת בנימין) לא צריך לנהוג כך. שנית, הסיפור הרי לא התחיל בהקמת מגרון. הקמת מגרון כבר היתה חלק מאסטרטגיה שמימושה החל עם הקמת אלון מורה; התהליך האסטרטגי הזה החל לפני כ-30 ונמשך עד היום. לפי דעתי הרעיון של פיצוי-רכישה היה לו מקום אבל לפני שהחלו התיכנונים להקמת המאחז. התיכנונים הללו היו חלק מאסטרטגיה לנכס ''לגזול'' שטחים של מישהם אחרים. על הרקע הזה גם הטענה שהתושבים או המועצה לא רצו לגזול היא לא רצינית. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הקרקעות הפרטיות ביש''ע |
|||
|
|||
כבר הערתי לגבי הבעייתיות המובנית של הבעלות באזור רמאללה. לדעתי זה גם הרקע לספור הזה, וההאשמות בדבר אסטרטגיה של גזל _פרטי_ תלויות באי קבלתו. נראה לי ששנינו הבהרנו את עמדתנו אפילו בלי לחלוק במציאות העובדתית. אני מקבל לחלוטין את ה''האשמה'' בדבר תהליך אסטרטגי של תפיסה יהודית בכל קרקע פנויה בארץ ישראל, ביו''ש כמו בגליל ובנגב (ואותן בעיות, דרך אגב - השכנים פחות מנומסים מאתנו. בעלות על הנייר אינה שווה הרבה במזרח התיכון, אפילו אם בתי משפט מוכנים לגבות אותה בדברים), וסבור שהבעיה העיקרית בו היא ההססנות הממשלתית הקשורה בו, כבכל מלחמותינו, וכפי שכבר כתבתי. לדעתי, בסופו של דבר, ההתישבות בתוככי אוכלוסיה תרבותית עוינת אינה בת קיימא, ואני מדבר על _כל_ שטחי מדינת ישראל. ערכה של ההתישבות הזו (בכל שטחי מדינת ישראל והמחזקים על ידה) הוא בפוטנציאל שיש לה להוביל נצחון בעתיד. לפיכך, תהליך ממשלתי יעיל יערב בהכרח מעשים שהם בבחינת גזל במישור הפרטי (גם אם ינתנו פצויים מאוחר יותר), ובדיוק כפי שאירע בשטחים נרחבים בעבר הקו הירוק המערבי. עם זאת אני נגד הנעת מעשים כאלה באפן פרטי, שלא כחלק מתכנית עקבית של מדינה (אני חירותן, אז בשביל יש מדינה? רק בשביל זה). או אז גם ירגישו ה''מתנחלים'' פחות צרך ליישב באובססיביות כזו כל חבל ארץ אפשרי, וישאירו רבים יותר כשטחים ירוקים פתוחים ונקיים וכו' וכו', כיד הרומנטיקה הטובה עלינו. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי