שום ממשלה בישראל החל בממשלת בן גוריון הראשונה וכלה במשלת נתניהו השנייה לא הצטיינו בהתייחסות לניצולי השואה, לא בעברם, אלא אם זה שימש להם מטרה לאומית, פוליטית, לא במעשיהם של השרידים למען המדינה וגם לא בנכסיהם שאיבדו בשואה. זה אמור גם ברכושם הרב, של הקרבנות ושל יורשיהם שאבד, במזרח אירופה ובעיקר בפולין
• • •
בסוף השבוע שעבר ביקר נישא ארה''ב
ברק אובמה בוורשה בירת פולין והניח בין היתר זר לרגל האנדרטה לזכר מורדי גטו וורשה. בכיסו, או במגירה בסוויטה שלו הייתה איגרת מאת שני חברי קונגרס אמריקניים. חבר ביה''נ
כריסטופר סמית והסנטור
בנג'מין קרדין. במכתב שחתום על ידם מטעם הוועדה ''לביטחון ושיתוף פעולה באירופה'', התבקש הנשיא שיעלה את נושא המכתב בפני נשיא פולין
ברוניסלאב קומורובסקי וראש ממשלת פולין
דונאלד טאסק. הנושא הוא הרכוש היהודי הרב של היהודים בפולין שהוחרם על ידי הנאצים, הולאם על ידי הקומוניסטים ולא הושב גם לא על ידי הממשלה הדמוקרטית העכשווית של פולין.
דבר המכתב פורסם השבוע על ידי הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש, WJRO - איל''ר. שני חברי הקונגרס פונים אל הנשיא בשם הוועדה שהם עומדים בראשה ומאיצים בו להעלות את נושא תביעות הנכסים כאשר ייפגשו עם מנהיגי פולין. ''אף ששני עשורים עברו מאז נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין, קרבנות הפשעים הנאציים ופשעי המשטר הקומוניסטי, לא זכו לאף לא מידה זעירה של צדק''- נאמר במכתב. ''חרף הבטחות חוזרות ונשנות, הן מצד השלטונות והן מצד המפלגות שמרכיבות אותו, מאומה לא נעשה. יתרה מזאת, ראש ממשלת פולין אף החליט להקפיא את החוק שאמור היה לתת פיצוי כלשהו בעבור הרכוש,אשר הולאם על ידי הנאצים ונשדד על ידי השלטון הקומוניסטי''. בסיכום הפנייה נאמר: ''בשעה שאנו מיחסים חשיבות רבה להמשך הקשר ההדוק בין שתי המדינות, הרי פולין היא המדינה האחרונה באירופה שעד כה לא נקטה שום צעד לפצות על רכוש שנשדד. דבר זה יש בו משום ערעור ביחסים בין שתי המדינות''.
לא שמתי לב שהדברים האלה ראו אור בתקשורת הישראלית או בעולמית, ולדעתי בצדק, שכן אין בסוגיה הזאת שום חדש. למשל בית המחוקקים של מדינת ישראל, אמנם עסק ברכוש הנספים במדינת ישראל, אך כמה שידיעתי מגעת הוא מעולם לא עסק ברכושם של אזרחי ישראל שנשדד במזרח אירופה. לפני שנה בערך הוגשה לעמותה הפרלמנטארית של ניצולי השואה סקירה משווה על השבת רכוש קרבנות השואה, ובפרק על פולין נאמר: אין חקיקה. זהו. יש לציין כי המערב ובראשו ארה''ב אשר תמכו במרץ בכול הנוגע לפיצויים מצד גרמניה ואוסטריה, לא עשו דבר לקדם את נושא הרכוש האדיר של יהודים בפולין אשר הווה כשליש ומעלה מכלל נכסי דניידי בפולין שבין שתי ממלחמות העולם, ששוויים נאמד כיום בעשרות מיליארדים של דולרים. אינני בטוח אם הנשיא בכלל התייחס לנושא ואם כן, אז רק כדי לצאת ידי חובה בהעינות לפניית חברי הקונגרס. הוא בא לפולין בין היתר כדי להסדיר את נושא הצבת הטילים על אדמתה כנגד איום איראני.
יתר על כן. גם בתקופת המשטר הקומוניסטי וושינגטון נזהרה שלא לעסוק בנושא יתר על המידה. לארה''ב אוכלוסיה גדולה ממוצא פולני במערב התיכון שמרכזו העיר שיקאגו, משם בא הנשיא. לפולנים שדולה חזקה מאוד בגבעת הקפיטול. כאמור, גם בתקופת השלטון הקומוניסטי בפולין, שדולה זאת הייתה גב חזק משום שהגֵנה על הכנסייה הקתולית בפולין שהייתה אנטי קומוניסטית בעליל וחשוב היה לשדולה הזאת שלא לערער את הבסיס הזה. מכאן שגם פוליטית וגם היסטורית לוושינגטון יחס מיוחד לוורשה.
ומתוך היבט זה מי שהיה שותף פעיל למחדל הזה היו ממשלות ישראל. גם זאת מטעמים פוליטיים כדי שלא לשבש את היחסים הידידותיים מצד פולין לישראל ולא פחות מזה הקשרים כלכליים והביטחוניים של שתי המדינות. זה אות קין על מצחן של כול הממשלות שטיפלו בנושא השילומים והפיצויים. בעצם מראשית התהליך הן נערו חוצנם מן הסוגיה.
בן גוריון החליט להתפייס עם גרמניה ולקבל את הפיצויים מכיוון שהכלכלה הישראלית עמדה על עברי פי פחת ולא היה כסף לרכוש דלק מחברת ''של'' הבריטית. זאת גילה לי בשעתו
משה זנבר, בעבר נגיד בנק ישראל ויו''ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה שמלא תפקידים בכירים באוצר, והוא מכיר את הנושא לפניי ולפנים. אלא שגם בתקופה קריטית זאת העדיף בן גוריון שלא ''ללכלך'', את ידיו בעניין והשאיר את המלאכה בידי ד''ר
נחום גולדמן יו''ר הקונגרס היהודי העולמי. גולדמן מצדו הרכיב גוף מן הגורן ומן הייקב, שאמור לייצג את היהודים בעולם מול ממשלת גרמניה בנושא הפיצויים ליהודים והשילומים למדינת ישראל.
מצב זה נשאר למעשה ללא שום שינוי ומי שטיפל בנושא היו מוסדות יהודיים ובראשם וועידת התביעות.
בכול הקשור בתביעות נגד גרמניה, מערב ואח''כ מזרח, ואוסטריה, וועידת התביעות טיפלה בהצלחה רבה. אולם המנדט בנושא החזרת רכוש במזרח אירופה הועבר לידי גוף ששמו איל''ר – ''
ארגון יהודי להשבת רכוש'', אשר לבד מן הנסיעות התכופות של צמרתו בעולם, למפגשים ולוועידות, לדיון בנושא, לא השיג מאומה. הפולנים הצליחו בכול פעם להוליך את הארגונים היהודיים בהבטחות סרק, ומכול מקום הבטחות שלא קוימו, מטעם לגליסטי כזה או אחר, בנימוק זה או אחר. הנושא עומד. לדעתי קבור. ואגב לצורך זה נרתמה גם ''הקהילה היהודית'' בפולין, שלמעשה לא קיימת. לא ברור אם היא התנדבה לעשות כן או נתבקשה על ידי השלטונות. הטענה כי הרכוש הציבורי של היהודים שנספו שייך לקהילה, היא חוקית ולכאורה נכונה אך בפועל הבעלים, כלומר יהודי פולין כקולקטיב, נספו או רובם עלו לישראל. ככה זה עובד, עָבָד ואבָד.
רכוש יהודי, פרטי וציבורי - נושא מורכב
אני עוסק בסוגיית הרכוש, בכתובים, גם במסגרת הרחבה וגם במיקרו, המסגרת הצרה של רכוש המשפחה שלי בפולין. במסגרת המאקרו אפשר לומר שאני עוסק במערכה פובליציסטית מזה שנים, בעיקר ברשימות בביטאון מרכז הארגונים של ניצולי שואה - ''מיזכר'' וגם בבלוגים שלי. אך כאמור יש גם פן אישי. מטבע הדברים שאם אתה מתכוון לתבוע , כיורש, רכוש של המשפחה, עדיף לעשות זאת באמצעות משרד עורכי דין. ואכן פניתי לידיד שעונה על הצורך הזה, עו''ד
אורי הופרט מירושלים, שמשרדו עוסק מזה שנים בנושא הזה, והוא בקיא גם בתחום הפרט וגם בתחום הכלל. הדבר הראשון שלמדתי ממנו הוא שאם אני מבקש אזרחות פולנית, יש לי בעיה. ואגב, מעיר עו''ד הופרט כי נושא הרכוש אינו שייך לאזרחות אלא לבעלים. אלא שלי אמרו שלמי שיש גם אזרחות פולנית מלבד הישראלית זה קל יותר, ובהקשר זה פניתי אל הופרט לבדוק אם זה נכון. הסתבר לי כי חרף העובדה שנולדתי בפולין, והוריי נולדו בפולין, כלומר מבחינה זאת אין חָסָם, איני זכאי לאזרחות. זאת משום שהייתי מגויס לצה''ל במלחמת העצמאות ב-1948. ''מה פתאום'' אני שואל את עו''ד הופרט. ''כי זה החוק משנת 1920 אשר שונה רק בשנת 1951 – שכול מי שמשרת בצבאות זרים בלא אישור, כאילו וויתר על האזרחות שלו'' - הוא משיב. החוק המתוקן כאמור אינו רטרוספקטיבי.
אם כך, אני מקשה, אין לי שום סיכוי לקבל אזרחות פולנית למרות שנולדתי ויש לי תעודה לידה. על כך משיב עו''ד הופרט, שישנה אפשרות, וזאת באמצעות פנייה, לפנים משורת הדין, אל נשיא פולין. הנשיא רשאי להעניק את האזרחות, וברוב המקרים כאשר התהליך הסתיים בלשכת הנשיא, האזרחות הוענקה. אולם זה בתחום הפרט.
ככלל, טוענים הפולנים, לפי עו''ד הופרט, כי התביעות מתעלמות מן העבודה כי ריכוזים יהודיים גדולים בין שתי המלחמות, ובהם רכוש יהודי, היו באזור וילנה - כיום בליטה, באוזר גליציה המזרחית, כמו העיר לבוב, כיום באוקראינה, ומינסק וגרודנו, שהם כיום בבלורוס. מכאן, הם ממשיכים ומציינים, שחלק מן התביעות צריך להיות מופנה למדינות אלה. ובמה שמצוי במרכזה של פולין, כמו שני הריכוזים היהודיים הגדולים ביותר, של וורשה ושל לודז', אכן היו ליהודים נכסים רבים ברכוש פרטי ובתעשיות, בתי מלאכה ומסחר. אולם הם מזכירים כי וורשה נהרסה עד היסוד על ידי הנאצים ,והפולנים בנו אותה מחדש. זאת אמת, אבל לא כול האמת. ראשית, שוויו של נכס הוא לא רק במבנה אלא גם בקרקע, ובאותם מקומות שבהם היה ליהודים נדל''ן, הקרקע היא אותה קרקע.
הבית שהיה ואיננו עוד [צילום: צבי גיל]יתרה מזאת. היו מקרים שלא הגרמנים הרסו בניינים אלא הפולנים. אני מכיר זאת ממה שנקרא ''מקרוב''. בביקורי הראשון בפולין לאחר המלחמה בשנת 1986, כאורח הטלוויזיה הפולנית, הצטלמנו רעייתי ואני בחזית אחד הבניינים של המשפחה שצופה לכיכר המרכזית של העיר - ''כיכר החרות''. בחלק מחזית הבית נראתה מחיצת עץ, כאילו משפצים משהו. אבל הבית (שאינני יודע מתי נבנה) נראה במצב טוב ( ראו תמונה). ברובה של הקומה העליונה על תשעת חדריה, גרה המשפחה. בשנת 1995, כאשר ביקרתי במקום עם בתי הבכורה ובעלה, ורציתי להראות להם את הבית שבו נולדתי וגדלתי, הבית לא היה קיים. הם גילחו אותו. אינני יודע את הסיבה, אבל הוא נעלם, וגם אם ההריסה נעשתה בשל פגעי הזמן, הפולנים הרסו אותו ולא הגרמנים. ככה שזה טיעון צולע. שני הבניינים הפנימיים באגפים נותרו אז על כנם. כלומר עדיין היה סימן.
עם זאת הדעת נותנת כי עו''ד הופרט, שאני מכירו, הוא לא רק פטריוט ישראלי, אלא גם ניצול שואה ויש לו כול האינטרסים, הציבוריים וגם האישיים, שמה שיותר רכוש יהודי יוחזר לבעלים או ליורשים.
אבל הוא אומר כי מרוב דיבורים בעניין הרכוש, העמדה הפולנית לא מוצאת ביטוי. והנה אני מביא אותה, ולו בתמצית.
אגב, בתולדות הסוגיה של הרכוש היהודי, ניסה הפרלמנט הפולני (הסיים) לחוקק חוק שעל פיו רק מי שהיה אזרח פולני בשנת 1999 יכול ליהנות מהשבת רכוש או מפיצויים על רכוש. נשיא פולין אז,
אלכסנדר קווָשנייבסקי הטיל ווטו על החוק. אולם זאת בהחלט אינדיקציה לאן נושבת הרוח בקרב המחוקקים הפולנים.
ככה או אחרת, לא ראינו עד כה שום מאמץ מצד ממשלת פולין לפתור ולו אותן סוגיות במציאות כפי שהם רואים אותה. או כדברי חברי הקונגרס האמריקניים ''
הניצולים לא זכו ולו למידה קטנה של צדק''.
לפולנים אכן יש בעיה, והיא מאוד מורכבת ואף מסובכת. בין היתר מכיוון שרוב הנכסים נתפסו, נמכרו לאחר הפרטה לבעלים חדשים, לפי חוזים בני תוקף. זאת תוצאה של מלחמות, ובין אם קיימת הקבלה או לא, למשל עם הערים הנטושות בארץ, זאת המציאות, ואין להתעלם ממנה. אולם מכאן ועד מחדל מוחלט בסוגיה הזאת של רכוש, הדרך ארוכה מאוד והפער גדול. ישנן עוד שאלות מורכבות, בין היתר מי יערוך את אומדן הרכוש, מי מייצג את אזרחי פולין לשעבר, וכיו''ב.
פולין, גם בעידן שבו רחשה בה האנטישמיות, הייתה במשך אלף שנה בית לקהילה היהודית הגדולה והפעילה ביותר בעולם. פולין, בניגוד למדינות גרורת של הציר, כמו הונגריה, רומניה וסלובקיה, סבלה מן המשטר הנאצי הכי הרבה לאחר היהודים, מבחינת מספר הקרבנות. עשירית מן האוכלוסייה הפולנית הושמדה בידי הגרמנים. פולין מנסה לשחזר ולשמר את המורשת היהודית והיא ידידה של ישראל ושותפה כלכלית חשובה. אבל גם העבר וגם ההווה בשום אופן אין בהם כדי לשחרר את פולין מכיבוד זכויות הירושה של יורשי הנספים, זכויות שמוקנות להם על פי כול אמות המידה של מדינות מתוקנות. אבל לדעתי, כאזרח ישראל וכניצול שואה, האשם העיקרי שנער את אחריותו מכול העניין, או שנכשל בטיפול כשלון חרוץ, היא ממשלת ישראל, שאליה באו הרוב המכריע של השרידים יוצאי פולין. היא צריכה לתת את הדין. ואם לא הוקמה וועדה שתחקור את המחדל - יימצאו חוקרים שיחפרו, ההיסטוריה תשפוט זאת.
השתיקה הרועמת והמבישה של ממשלות ישראל
הרכוש הנטוש
