בית המשפט העליון מערבב תחומים ללא דין

בית המשפט העליון חרג מסמכותו ודן בערעור על עתירה מנהלית – בחוזה שנכרת בין הצדדים, מבלי שהנושא החוזי נדון בעתירה המנהלית, ללא תשתית ראייתית וללא חקירת עדים, ותוך התעלמות מגדר הנושאים הנכללים בעתירה מנהלית, כאילו מדובר בבית דין אזרחי.

• • •

מר פהים עתאמנה בנה ללא היתר בניה בית מגורים בבקה אל גרביה ויצר נזק לקרקע סמוכה באותו מתחם - שבבעלות רסמי עתאמנה.

במסגרת החלטות וועדה ועררים, הוחלט בסופו של יום בערר של וועדת ערר מחוזית – מחוז חיפה, לאשר תוכנית חלוקה חדשה הבאה להכשיר את השרץ ולאשר את מה שכבר בנה פהים ללא היתר, ועל כך הגיש עתאמנה עתירה מנהלית בבית המשפט המחוזי – עת''מ 4030/07 עתאמנה רסמי נ' הוועדה המקומית, בית המשפט המחוזי בנצרת, שופט: ג' גינת.

עתירתו של רסמי התקבלה ובית המשפט המחוזי ביטל את החלטת וועדת הערר שהכשירה את התוכניות, בטענה כי הוועדה שקלה שיקולים זרים שאינם שיקולי תכנון אלא שיקולי נוחות באישורה את התוכנית שכל מטרתה היא לאשרר עבירות בנייה.

עוד נקבע בבית המשפט המחוזי בפסק דין מנומק, כי לפני כן הייתה תוכנית בת תוקף שהסדירה את חלוקת המגרשים בחלקה, וכל הניסיונות של פהים לאשר את בנייתו הבלתי חוקית - לא נשאו פרי לאור החריגות המהותיות שביצע.
מבחינה תכנונית, לא ארע שום דבר חדש המצדיק עיון מחדש בהחלטות קודמות, ולכן החלטת וועדת ערר החדשה דינה להתבטל.
פהים, שהוא עבריין בניה כאמור, לא אמר נואש והגיש ערעור בעע''מ 8872/07 פהים עתאמנה נ' רסמי עתאמנה ואח', בית המשפט העליון, שופטים: א' חיות, ע' פוגלמן וי' עמית. זה האחרון גם ניסח את פסק הדין לו הסכימו עמיתיו. פסק הדין ניתן ביום כ''ג אדר תש''ע (7 למרץ 2010) וטרם פורסם.

בפסק הדין של בית המשפט העליון, כפי שנכתב בידי השופט י' עמית, חל שיבוש מפתיע בכך שנדון בו הסכם שנכרת בין הצדדים – תחת התמקדות במקרקעין ובתוכניות מהיבט של תכנון ורישוי הבנייה ובמנותק מההיבט החוזי.
הימנעות מדיון בהסכם והתמקדות בנושאים של תכנון ובנייה ומקרקעין - כך נהג בית המשפט המחוזי, וכך גם צריך היה לנהוג בית המשפט העליון.
תמוה כי בית המשפט העליון, שאין עליו ערעור, פסק בעתירה המנהלית בענייני חוזים –
ללא סמכות, וללא רקע עובדתי מתאים שכן לא התקיימה חקירה בנושא החוזי לא בערעור על העתירה המנהלית וגם לא בעתירה המנהלית, ולא נשמעו טענות בעניין הפרת ההסכם לכאורה בעתירה ובערעור. (ראה סעיף 13 בפסק הדין של בית המשפט העליון, בו הוחלטו החלטות ללא כל בסיס ראייתי וללא זיקה לעתירה המנהלית עליה הוגש הערעור.)

טעה בית המשפט העליון בכך שקבע בפסק דינו כי בית המשפט קמא (המחוזי) התערב בנושאי תכנון כאשר ביטל את החלטת וועדת ערר, כי הרי החלטת וועדת ערר זו שבוטלה – הייתה בניגוד להחלטות תכנוניות קודמות לה מבלי שיחול שום אירוע שיצדיק שינוי תכנוני ומבלי שיוצגו שום נימוקי תכנון חדשים שיצדיקו שינוי מהחלטות קודמות, ולכן, בית המשפט המחוזי בפסק דינו - רק ביטל החלטה שבאה לעולם מתוך שיקול זר של אשרור עבירות בניה, תוך העדפת החלטות תכנוניות קודמות שהתקבלו על בסיס תכנון בלבד ללא שיקולים זרים...

לשון אחר, בית המשפט המחוזי לא התערב בנושאי תכנון כטענת בית המשפט העליון, אלא מנע שיבוש בהחלטת וועדת ערר שניתנה ללא בסיס תכנוני.

לפיכך, כל החלק שבפסק הדין אשר דן כביכול בהחלטת וועדת הערר שבוטלה, כאילו ההימנעות משיקולי תכנון הייתה מקיימת אותה ולא מבטלת אותה – אינו נכון מבחינה הגיונית, משפטית, תכנונית, עובדתית.

להבהיר, עתירה מנהלית אינה הפורום לדיון בנושאים אזרחיים ולא יכול להתקיים במסגרתה דיון בהסכם שבין הצדדים. זהו עניין לבית משפט השלום לענות בו.

בית המשפט העליון טרח לחזור ולספר בפסק דינו את דבר התנגדותו של רסמי להסכם – כאילו רוב מלל ימלא את החלל (בהיעדר ראיות וטענות בעתירה). האפשרויות למלא אחר תנאי הסכם הנן רבות, מגוונות, לעתים בלתי צפויות, וכיצד בית המשפט העליון חרץ דין כאילו מדובר בנושא טריביאלי בו אחד צודק והשני טועה?

אמנם יש דרך חדשה בעקבות פסק הדין המוזר של בית המשפט העליון - למי שהפסיד בו, שכן תוכנית פוגעת מזכה בפיצויים בגין נזקי תכנון לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה – ויש להניח כי זו גם העצה שהמשיב יקבל – אך תהא זו הקופה הציבורית, ולא עבריין הבנייה, שתישא בהוצאות הפיצויים.

---