שקדים קולנועיים, אולי פחות מרים, גדלים לא רק בארץ

מאמר קודם (''שקדים מרים'', פא''צ, 19 במרץ, 2007) עסק בסרטו ה''דוקמנטרי'' של רן אדליסט על פעולותיה של סיירת שקד במלחמת ששת הימים, בפיקודו של בנימין בן אליעזר (פואד). כפי שקורה לעתים קרובות בפורום כאן, הדיון שהתפתח בעקבות המאמר גלש לתחומים ונושאים שכלל לא היו בכוונתי. אני מודה שגם לי קשה לעמוד בפני הפיתוי ולעתים קרובות אני נגרר מאחר ואני משתדל לא להשאיר ללא תגובה הערות ותגובות לדברים שאני מפרסם. נושא המאמר היה התופעה של ''עשה לך סנסציה ותפוס כותרת'' שהיא מה שלדעתי עמד מאחורי תרומתו הפילמאית של אדליסט (את הסרט עצמו לא ראיתי ולכן גם לא חוויתי עליו דעה, הסתפקתי בהתייחסות לדבריו של מפיק הסרט עצמו כפי שהתפרסמו בג'רוסלם פוסט, שהעמידו בסימן שאלה את הדוקומנטריות של הסרט ואת תום לבו של מפיק הסרט). הזכרתי באותו הקשר גם את ''מחקרו'' של פרופ' טואף מאוניברסיטת בר אילן על עלילת הדם (המרכאות באות לציין שמאחר ולא ראיתי ולא קראתי את הספר, אלא רק את מה שנכתב עליו בתקשורת, אינני אם יודע אם מדובר במחקר מדעי, במחקר היסטורי או בסתם ספר בעל כותרת פרובוקטיבית).

אחרי ההקדמה הקצת ארוכה הזאת נעבור לנושא. מסתבר שרן אדליסט איננו היחיד (אולי גם לא הראשון) שעבורו הפקת סרטים בשיטת ''עשה לך סנסציה ותפוס כותרת'' היא אמצעי לחדירה לעולם הסרטים, ושהתופעה איננה מצטמצמת לארץ הקודש בלבד. בשבועות הקרובים עומד לצאת אל המסכים כאן בארה''ב סרט בשם ''כסף קטן'' (Loose Change), האמור להיות סרט דוקומנטרי לפיו ארועי ה-‏11 בספטמבר, 2001 (תקיפת מגדלי התאומים למי שלא זוכר), לא היו אלא הצגה שבוימה ע''י מימשל בוש. הפצת הסרט נעשית בחסותו של מיליארדר בשם מרק קובן (Mark Cuban). הסרט כמובן זכה להרבה הדים ותגובות (מעט סרטים זוכים לכיסוי כזה לפני צאתם למסכים). גירסה ראשונית של הסרט שהופקה בעלות נמוכה יחסית, הופצה באמצעות האינטרנט שם הוא נצפה ע''י מספר לא קטן של גולשים. התגובות השליליות לסרט באו בעיקר מהצד של התקשורת השמרנית, כי הנושא של הקונספירציה שהיתה כביכול מאחורי ארועי ה-‏11 בספטמבר איננו חדש. מרק קובן מתחפר בעמדתו שיש לו הזכות המלאה להפיץ סרט כזה כי, וכאן הוא מביא ציטוט מדברי הנשיא ג'והן קנדי, ''איננו חוששים מחשיפת הציבור לעובדות לא נעימות'' (We are not afraid to entrust the American people with unpleasant facts). בתשובה לשאלה, מרק קובן, שהוא יהודי, ענה שלא היה מהסס לתת את חסותו לסרט שכותרתו ''השואה – היהודים קבלו את מה שהגיע להם'' (The Holocaust: The Jews Deserved It) אם הסרט היה ''בעל איכות הולמת'' (if it were well produced). כותרות סרט כזה היה עושה ללא כל ספק.

ישנם מספר הבדלים בין ישראל וארה''ב. ראשית הפקת הסרט האמריקאי מומנה בכסף פרטי ולא בכספי משלם המסים, וכמו כן היא לא נעשתה בחסותה של איזו שהיא רשות ציבורית. שנית, בארה''ב, ''עשה לך סנסציה ותפוס כותרת'' עובד כבומרנג כלפי מי שמשתמש בו אם וכאשר מתגלה שמדובר בהונאה. העיתונאי שפרסם בזמנו ב''טיים'' את הסיפור על מעורבותו של אריק שרון בטבח שהיה בסברה ושתילה (ישראלי בשם דודו הלוי), נאלץ לחפש תעסוקה חדשה למרות ש''טיים'' לא הודה אף פעם באשמה, גם אחרי שהפסיד במשפט הדיבה ששרון הגיש נגדו. עיתונאי אחר, פיטר ארנט (Peter Arnette) שהיה כוכב תקשורת ברשת CNN, נעלם מהבמה אחרי שפרסם כתבה סנסציונית שקרית על שימוש בגזים בידי הצבא האמריקאי בוייטנאם. והגדול מכולם, דן ראתר (Dan Rather), נאלץ לפרוש בבושת פנים אחרי שהסתבך בזיוף פרטים בכתבה שקרית על הנשיא בוש. גם כשהניו יורק טיימס יצא להגנתו של ראתר בנימוק של ''מזוייף אבל מדוייק'' (Fake but accurate), זה לא עזר לו. לא בישראל. רן אדליסט, אני מניח, יזכה לקיתונות של שבחים על עוז לבו ועל האומץ שהפגין בחשיפת האמת ''הלא נעימה'', גם אם כפי שהבנתי מתגובות של אנשים שראו את הסרט, אין בסרטו של אדליסט בכלל מה שנאמר עליו (רצח שבויים). הוא הסתפק בהצגת הדברים בצורה מטעה שיכלה להוביל למסקנות כאלה גם אם הדברים לא נאמרו במפורש. דרכו של אדליסט בעולם הסרטים סלולה.

נחזור לארה''ב. נושא הקונספירציה בקשר לארועי ה-‏11 בספטמבר קונה לו הרבה אוהדים ככל שהזמן חולף ואנשים אינם זוכרים את הפרטים, ולכן ל''כסף קטן'' יש סיכויים לא רעים להפוך להצלחה קולנועית. מה שמוסיף ''אמינות'' למעשיית הקונספירציה הוא הכשל המודיעיני של מימשל בוש בנושא אמצעי הלוחמה להשמדה המונית שהיווה אחת הסיבות לפלישה לעיראק. בקרב ציבור האינטלקטואלים המתקדמים, ציבור שמורכב רובו ככולו מאנשים ששנאת בוש ברמה כזאת או אחרת היא התשתית הקובעת את כל התייחסותם למימשל הנוכחי, אין ''קונים'' לאפשרות שזאת היתה טעות בתום לב שהתבססה על מידע שהתגלה כשגוי בדיעבד. עבורם זה נתון שאין עליו עוררים – ''בוש ידע את האמת והוליך שולל את האומה''. העובדה שראש ה-CIA באותה תקופה (ג'ורג' טנט, שהיה מינוי של קלינטון) הצהיר ערב הפלישה ''אני מוכן להשבע בנקיטת חפץ על נכונות המידע'' (I stake my reputation on the validity of that information) כלל לא מעניינת אותם. הם יודעים, ומה שהם יודעים זה מה שקובע. עם תשתית מנטלית כזאת אין זה מפליא שתאורית הקונספירציה מוצאת אוזן קשבת בקרב האינטלקטואלים המתקדמים. התייחסתי לזה בעבר כשספרתי שישנם כבר מוסדות אקדמאיים בהם מלמדים את תיאורית הקונספירציה הזאת במסגרת תוכנית הלימודים (הפרופסורים הנוגעים בדבר עומדים על זכותם ללמד מה שהם רוצים בשם ''החופש האקדמאי''). בעבר זה היה קצת חריג, אבל ככל שגדל מרחק הזמן מהארוע, התופעה מתפשטת יותר. למען ההגינות חובה לציין שלא כל האינטלקטואלים המתקדמים מקבלים את התיאוריה הזאת. מצד שני זאת עובדה שכל אלה שמאמצים אותה שייכים למגזר הזה. כדברי ג'ורג' אורוול ''יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם, האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טפש'' (Some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them. Ordinary men cannot be such fools).

זה כמובן מעלה את השאלה איך מגדירים אינטלקטואל, ובאותו הקשר, מה בנוגע לאינטלקטואלים שאינם מתקדמים וליברליים, הרי יש גם אינטלקטואלים בעלי דעות שמרניות. התשובה לשאלה השניה קלה יותר – כפי שהציג זאת ידידי ד''ר הדר, אלה אינם נחשבים. מדובר בסך בכל ב''נאוקונים'' או, לחילופין, ב''עסקנים יהודיים'' שלדעותיהם אין כל משקל וחבל לבזבז את הזמן בהתייחסות עניינית אליהם. לשאלה הראשונה אין תשובה כל כך פשוטה. אינטלקטואלים אינם בהכרח אנשי אקדמיה, יש הרבה אינטלקטואלים שאינם קשורים ישירות לאקדמיה או למימסד האקדמי. גם בתוך האקדמיה, איך יש להתייחס למשל לנשיא אוניברסיטה? זה בדרך כלל אדם בעל תואר אקדמי, לפעמים אפילו בעל הישגים מרשימים בתחום האקדמי, אבל כל עיסוקו הוא גיוס כספים. האם אפשר לראות בזה פעילות אינטלקטואלית? כהגדרה קצת פשטנית אפשר לראות כאינטלקטואל כל אדם שכלי עבודתו העיקרי הוא מוחו, אבל אני לא בטוח שזו הגדרה כל כך מוצלחת (לפי הגדרה כזאת גם אני יכול להחשב לאינטלקטואל דבר שאינו מקובל עלי בשום פנים). קיימת שכבה רחבה של אינטלקטואלים בעלי דעות ''מתקדמות'' הממלאים את אולמות האקדמיה ומחוצה לה – סופרים, הוגי דעות ואמנים יוצרים, וכן במסגרת שפע של קבוצות ומכוני חשיבה (think tanks, מושג נפוץ בארה''ב שאינני יודע עד כמה יש לו אח ורע בארצות אחרות) הרואים את עצמם כאליטה האינטלקטואלית של החברה. בשכבה הזאת יש תמיד ''פתיחות'' לרעיונות כמו זה שמביא הסרט ''כסף קטן'', וגם אם לא כולם ''יקנו'' את הלוקש, לא יחסרו לו אוהדים.

ובאותו עניין, סרט אחר, שכבר יצא למסכים, בשם ''300'', זוכה לתגובות מענינות. בעוד שהמבקרים לא כל כך מתלהבים מהצד הפילמאי של הסרט, למרות שורה של פעלולים טכנולוגיים מרשימים, ישנן הרבה ביקורות חריפות על הסרט על רקע אידיאולוגי מהציבור המתקדם, וזאת בעקבות מחאותיו של ידידנו הפרסי אחמדינג'ד. הסרט מתאר את קרב הבלימה ההרואי של לוחמי ספרטה בראשותו של לאונידס נגד הפרסים בתרמופיליי בשנת 480 לפני הספירה. על ערכו של הסרט כמסמך היסטורי אפשר לשפוט מהעובדה שהחברה הספרטנית מוצגת בו כחברה שוויונית בה הפרט נהנה מחיי חופש ודרור. לא הסילוף ההיסטורי הוא מה שהרגיז את האינטלקטואלים של היום. קצפם של אנשי הקידמה והנאורות על הסרט יצא בשל העובדה שהיוונים בסרט שהם הלבנים ואנשי הקידמה מוצגים באור חיובי, בעוד שתדמיתם של הפרסים שהם ה''כהים'' (בחלקם ממש שחורים) איננה מחמיאה במיוחד. הצגה כזאת של הדברים מהווה קריאת תגר על התקינות הפוליטית של ימינו ועם זה אין להשלים בשום פנים. מדוע זה הרגיז את אחמדינג'ד? מעבר לזה שהפרסים אינם מוצגים בסרט באור חיובי במיוחד (זה בלשון המעטה), קרוב לוודאי שהוא רואה בסרט, וביחוד בעיתוי של הופעתו, רמז לבאות, מעין הכשרת הקרקע להתקפה צבאית של ארה''ב על איראן. הטכנולוגיה המודרנית וסימולציות מחשב מאפשרות הצגה מאוד ריאליסטית של סצינות מלחמה עקובות מדם, ראשים נערפים במהלומות גרזן ואברים קטועים על ימין ועל שמאל, ממש תאווה לעיניים. למרות הביקורות הפושרות וההתקפות משמאל, הסרט שובר קופות, מה שמרמז אולי שהציבור הרחב רואה את הדברים בעיניים אחרות.

לסיום, קוריוז מהרקע של הדמות שמאחורי הפקת ''כסף קטן''. מרק קובן הוא הבעלים של אחת מהקבוצות המובילות בליגת הכדורסל המקצוענית ה NBA – ה''דאלאס מאבריקס'' (Dallas Mavericks) – כמעט שכן שלי... החלטתו של קובן לקחת תחת חסותו את הסרט, הביאה לגל של תגובות מאוהדים של הקבוצה שהודיעו שהם יפסיקו לתמוך בקבוצה ו/או לשלם עבור מודעות פרסומת בשידורים של משחקים של הקבוצה.

---