הולכים עם עזה לעזאזל

מיכאל מ. שרון

כיצד ממלכדים קוף

במיטב מסעדות ניירובי שבקנייה מגישים בשר קוף. איך הוא מגיע נוטף רוטב לצלחת? בני השבטים שמסביב לעיר יודעים היטב כיצד למלכד חיה נבונה זאת: באיזורי להקות הקופים בגזע עץ עבות חוצבים ניקבה וממלאים אותה אגוזים. עד מהרה מגיע הקוף, מוקסם על ידי ריחו המשכר של הקניין ממלא הבטן והרוח (סביב מה הגיגי קוף?) העומד כולו לרשותו ותוחב ידו פנימה, לאוצר האגוזים. היד חופנת את האגוזים, אך אבוי, פתח הגומחה צר – זו טיבה של מלכודת קופים – והיד שתפחה בינתיים מעוצם האגוזים, תקועה בפנים. הקוף מנסה להוציא את היד הקמוצה בעווית ההופכת תזזיתית מכשלון לכשלון, שכן אינו רוצה לוותר על שללו. כל שעליו לעשות, אם אינו רוצה לאבד את כל הקניין רב הערך לתזונתו וקיומו, הינו לשחרר בשלווה אגוז או שניים. הדבר לא עולה כלל בדעתו שכן הקוף חש משום מה שההתנתקות היא טוטלית: פתיחת כף היד לרווחה והחזרת הקניין כולו. הכל או לא כלום. רק שבינתיים מכתרים חרש את הקוף ציידי הקופים, והקוף, מתובל כדבעי, יהיה עד מהרה על הצלחת. בתיאבון!

קופי קנייה 1
קופי קניה 2

ברצות מי שמעוניין (מי באמת?) אפילו עזה, עירו של האל דגון, הופכת צור קדשי ישראל, בדרגה אחת עם ערינו העתיקות, חברון, בית לחם, שכם, ירושלים, בית-אל, ענתות - אלו שמיליונים רבים של קוראי תנ''ך ברחבי העולם נשאו את שמם העברי דורות כה רבים.

עזה - מושבם של מיליון ושלוש מאות אלף פלשתינאים, המקום הצפוף ביותר בעולם, ואחד המקומות העניים ביותר בעולם (תוצר שנתי ממוצע לנפש של 625 דולר, או 52$ לחודש, שלוש וחצי אחוז מזה הישראלי). ושיעור גידול אוכלוסיה שנתי של 3.8%, אחד הגבוהים ביותר בעולם הערבי (רצועת עזה).

עזה - שאפילו שמשון נזיר אלוהים רב הכוח, אינו נשאר שם באיזור לאחר מעשה גבורתו: (שופטים ט''ז) ג וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן. אותה עזה, שמסמאת ומנקרת את עיני נזיר האלוהים שמשון, לאחר שסרניה טמנו לו בתחבולותיהם פיתוי מתוק והפילוהו בפח יקוש.

מה היתה עזה במאה ה-‏11 לפני הספירה? לשמשון בתקופת אלוהותו האיזורית של דגון, הפיתוי היה בתחילה זונה עזתית, ואחר דלילה (דלילה: מן-הלילה, הטומנת פח יקוש לשמשון, ששמו נגזר מ''שמש''), אשה מסביבות עזה שהתאהב בה עד כלות, תרתי משמע.

ומה היא עזה כיום?

דברי איש הטבע והארץ עמית מנדלסון.

דווח ה- CIA (סוכנות הביון המרכזית האמריקנית) אודות כלכלת הסמים המצרית האדירה; עזה משמשת נקודת צומת חשובה לסמים המגיעים ממצרים הן בדרך הים, והן יבשתית. מעזה מועברים הסמים בכמויות ענק לישראל:

Egypt:
Transit point for Southwest Asian and Southeast Asian heroin and opium moving to Europe, Africa, and the US; transit stop for Nigerian couriers; concern as money-laundering site due to lax banking regulations.

עזה משמשת גם צומת למעבר היבול האדיר של שדות האופיום והחשיש שבסיני לתוך שטחי ישראל, למטרות צריכה מקומית ובעיקר יצוא לאירופה וארה''ב. כפי שאומרת הכתבה ב''ידיעות אחרונות'', תעשיית הסמים של סיני, ''חצי האי המשמש מפלט לרבבות ישראלים, הפך לאחד ממרכזי הסמים המשגשגים במזרח התיכון.''

האם מכה בנו גורל מדינת הצלבנים, שנירקבה והלכה והסתאבה עד להשמדתה בהשפעת סמי המזרח ורוח הסאוב והעריצות המזרחית שהרסה את חוסנה?

האם גם כיום, לנוכח מפלתו הצפוייה של אריק שרון במשאל וירידתו הצפויה של הקברניט המופלא, רב התעצומות והגאוני הזה מבמת הציונות, ששים הפלשתינאים, בדומה לפלישתים דאז, בזו הלשון: כד וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי אָמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ.

יש להבין כי ההתנתקות מעזה ובניית החומה הינם מערכת אחת, של התנתקות מהערבים הניצמדים וניטפלים אלינו בעוית רצחנית, דרך חכמה שאין כמותה למזעור הסכסוך במישור האיזורי והבין לאומי והתפנות לפיתוח במישורי קיומינו הכלכליים, הטכנולוגיים, המוסדיים והחברתיים שסבלו מקריסה רבתי. המלה ''התנתקות'' אינה כאן תרגיל לשוני בנוסח השמאל (''קרבנות השלום'', ''אופק מדיני'', ''חלון הזדמנויות'' ודומיהם). לא אצל אריק. זו היא מהות הדבר שהוא בגורל המשכיות מפעלנו ההיסטורי כאן. והמשך הישיבה בערינו העתיקות, כפי שהנשיא בוש, לראשונה בהיסטוריה של הציונות, נתן לה לאחרונה לגיטימצייה, בהצהרתו – שהערבים השוו את חשיבותה מבחינת אסונם, להצהרת בלפור. לאחר אלפיים שנות גלות ואיוולות הרות אסון לא מעטות בתולדות עמנו, הרי חלילה לנו שתתחיל תזוזת הקריסה בכיוונה של גלות נוספת.

הנשמה מפה-לפה לאנטישמיות

האם נהפוך במו ידינו את בוש מאוהב הציונות לשונא ורועץ, אדם שידבר עד סוף ימיו על קנאותם חסרת הפשרות של היהודים? כיום הולכת האנטישמיות והאנטי ציונות ומציפה את אירופה באופן המתעצם ממש מחודש לחודש (רק 31% מהאירופים: ישראל חברה פתוחה ודמוקרטית).

כך איפוא, במיטב מסורת האנטישמיות הארסית, מוכרת דמותו הדוחה של שיילוק, היהודי שלא ויתר על גרם אחד מליטרת הבשר שהיתה קניינו, לגישתו, וסופו שאיבד בעיקשותו הקנאית הכל עד הפרור האחרון, ונחלץ מהגרדום בעור שיניו, עקב רחמנות נוצרית על האדם חסר התקנה הזה (על פי מחזהו של וויליאם שייקספיר). האם בכוונת המתנגדים להתנתקות לעשות הנשמה מפה-לפה לאנטישמיות הארסית ביותר שניתן להעלות על הדעת, להפוך עצמנו לשנואים בעולם כולו עקב סכסוך רצחני הנמשך בעצימות רבה - סכסוך בו שני הצדדים אחוזים בעווית סימביוטית זה בזה ללא היפרדות? ולוותר על תמיכת בת בריתנו היחידה שתיוותר?

הקריסה והאיוולת

והרעב, והעוני, הפשע הגואה, קריסת הכלכלה, והרס החינוך וזאת אחר שלרגע הכלכלה החלה שוב להנץ. האם הנטע הרך הזה יקרוס שוב ללא מוצא?

''גרוש יהודים מבתיהם''...

אבל ינתנו לאנשים יקרים ואהובים אלה בתים חדשים בישובים מעטירים. והרי מתעלמים באמירה מיתממת זאת מכך שכל העת מגורשים יהודים מבתיהם, באשר אינם יכולים, בפרץ העוני המחריף, לשלם עוד את שכר הדירה. ומאות אלפי היהודים שיעקרו ממדינתם, חלילה, לארצות נכר, לאחר שהמדינה הקורסת והמבודדת בעולם, שהתרוקנה גם מתיירים, שפיגועי תופת ניחתים עליה למלוא האופק ללא מנוס ומיזעור, תהפוך לסיר לחץ חסר מוצא עד כלות.

וכי אין המתנגדים להתנתקות רואים שעיקשותם הקטלנית היא היא עקירת הנטוע רבתי? בבחינת, הכל או לא כלום, יבוא איפוא הלא-כלום (ואחריו השד, או -- המשיח, לאחר גדישת מלוא מנת היסורים, בבחינת ''חבלי משיח...'').

''בדומה לבריחה מלבנון''...

אבל כאן מדובר בהיפוכה הגמור. לא מנוסת עכברים חפוזה (כפי שקורא לכך ביאליק), תוך נטישת בעלי בריתנו, אלא יציאה ברעם הסער, תוך חיסול שני מנהיגי הטרור הקשים ביותר, שייך יאסין ורנטיסי, ובמהלך איטי ומתוכנן וקצוב, תוך שליטת מנצחים במתרחש. והרי מנהיגות זאת תדע גם לחזור לשם, אם ידרש הדבר.

''ממילא לא יעזור, הטרור רק יגבר, רוח גבית--''...

אז מתאבדים? והרי יותר סביר דווקא שבנסיבות היחודיות הללו, הדבר כן יעזור, והטרור ישאר ממוזער והמצב – בר שליטה ובקרה. והרי די לבחון את עמדות הערבים הספונטניות כלפי ההתנתקות שהיו נבוכות ללא מוצא ומתנגדות בחרדת-אימים להתנתקות ולחומה. וזאת תוך הבעת ערגה רצחנית להמשך ההצמדות הלופתת והזרמת הסם המפורר וממית הרוח (ג'יהד הסמים) לאויבם השנוא. רק בהמשך, החלו באותה מבוכה עצמה, לאחר שניתפסו ''על חם'' לאמר ש''אין הם בעצם מתנגדים לנסיגת היהוד משטח כלשהו, זעיר ככל שיהיה, של פילסתין''...

לא, ההתנתקות אינה אוסלו, ולא היה אצל הערבים משוש אוסלו. אבל עכשו שוב נעורה תוחלת עמלק...

והרי לא חסרו איוולות במימדי ענק בתולדות עמנו. רחבעם בן שלמה שלא ויתר על פרור אחד (''אבי ייסר אתכם בשוטים. ואנוכי – אייסר אתכם בעקרבים'') והביא בעיקשותו השיטיונית לכך שהעם נחצה לשני ממלכות, ובטווח ארוך יותר, ישראל הוגלה ואבד לנצח. ויהודה המוחלשת נאבקה במאבקים מרים, נואשים והולכים, כנגד אויבים נחושים שחמדו את אוצרותיה והעזו פנים נוכח חולשתה. אי ויתורו של רחבעם היה איפוא ראשית הסוף, שאמנם התארך ליסורים ממושכים.

ולהבדיל באלפי הבדלות, ידועה עיקשותו של הצורר היטלר במערכת סטלינגרד בדצמבר 1942, כשהורה לחיילי הוורמאכט ''לא לוותר על אף שעל אדמה'' שהרי ''המוותר על קומץ, סופו שמוותר על הכל'', לגישתו. סופו שאיבד שם אבדות ענק באנשים וציוד, והצבא הגרמני הבלתי מנוצח עד אז הלך מאז ונסוג, הלך והתקפל עד ברלין, שם התאבד הצורר. בנות הברית, וכמובן, אנו היהודים, ברכו על ישועה זאת, עקב עקשנות הצורר לא להתנתק מסטלינגרד – עיקשות שהמיטה על האויב הקשה בתולדותינו את חורבנו. האם הפוך על הפוך, למרבית האירונייה והטרגיות ההיסטורית, מייחלים כיום צוררינו בני הדור הזה, הפלשתינאים ושונאי ישראל, לאותה עיקשות שתתקענו לסבך ללא מוצא, לאחר שלרגע הסתמנו ההחלצות והמוצא המבורכים?

בוא הגואל

לא ברור אם המשיח יבוא לאחר שכוס היסורים תגמא עד כלות, אך נפוליאונים ומושיעי שווא לא חסרו בקרב עמנו. והנה, לאחר גבור האנרכייה וחוסר המוצא יגיח לו אחד שכבר עטה פוזה נפוליאונית, הוא אהוד ברק מושיע האומה שססמתו בבחירות 1999 היתה ''האיש שיחזיר את התקווה למדינה''. בניגוד לשרון, הרי היועץ המשפטי אלייקים רובינשטיין, שמט עבורו את נושא העמותות העלומות שהקים, ועכשו, ללא רבב, יכול האיש שוב לגהץ את גלימת נפוליאון ולהמתין בשקט בשקט לשיבה רבתי, לאחר שמתפקדי הליכוד יעשו עבורו ועבור אויבינו את העבודה.

אפילוג

בשנת 2015 בעיר קפואה בקנדה נעור אלייכין האילני משינה טרופה עתירת סיוטים, כשהוא מכוסה זיעה קרה, ושלח יד מגששת ולחה בחשכת החורף הארקטי לעבר הכיפה הסרוגה על הכר הרטוב. ''וכל זאת... החורבן.. בגלל.. אותה עזה... עירו של דגון...'' – מילמל מיוסר וללא קול.

מיכאל שרון: הגולשת ושדות פלשת – ווריאציות הופכיות על ''אשת חיל''

הצגת המאמר בלבד

מאמר מעניין ומעורר מחשבות

רמי נוידרפר (יום ראשון, 02/05/2004 שעה 11:18)