הסדר חובות הקיבוצים והסדר מניות הבנקים

''שוק ההון הישראלי אופיין שנים רבות במעורבות עמוקה של הממשלה, שהתבטאה הן בניצול מקורות משוק ההון למימון התקציב השוטף וההשקעות הציבוריות, והן בתיווך פיננסי ישיר ועקיף....... כתוצאה מהצרכים הרבים והמשאבים המוגבלים שעמדו לרשות המשק בעשורים הראשונים של המדינה ומהשקפות העולם של קובעי המדיניות, היה שוק ההון בישראל מולאם כמעט במלואו'' (שוק ההון בישראל, 1996).

המהפך השלטוני בשנת 1977 נולד על בסיס רוח, חזון ותקווה חדשים לעם ישראל. עוד לא יבשה הדיו מכתבי המינוי וכבר יצאה הממשלה לדרך חדשה בנושא הכלכלי. עם כניסתו לתפקיד שר האוצר החל ארליך להפעיל רפורמה ''כלכלית שנועדה לשנות את אופיו של המשק הישראלי מסוציאליסטי לקפיטליסטי.... '' שינויים אלו ואחרים, בשנות המהפך הראשונות, ניערו את ההסדרים חברתיים-כלכליים שהיו נהוגים כאן עוד משחר ימי התנועה הציונית.

שני המשברים, משבר מניות הבנקים ומשבר חובות הקיבוצים (והמושבים), פרצו לאוויר העולם על רקע השינויים החדים בעקבות המהפך. אבל שורשיהם היו מחוברים חזק לאותם הסדרים חברתיים-כלכליים ישנים במסגרתם המשק בעצם היה מולאם ומנוהל על ידי הממשלה. למרות הרוח והחזון החדשים, הפתרונות שנקבעו למשברים הללו היו מבית מדרשו של החזון, הסוציאליסטי, הוותיק. יישום הפתרונות, ההסדרים, עלה לעם כולו ביוקר.

---

הממשלה והבנקים

בעת המהפך, שוק ההון היה בעצם אמצעי להעברת מקורות אל הממשלה לשם מימון הגירעונות הגבוהים בתקציב ופרוייקטים על פי סדר העדיפויות של הממשלה. חלק גדול מהכספים הללו עברו דרך הבנקים שגבו לשם כך עמלות תיווך ושרות נדיבות. ''הבנקים גייסו והקצו כספים בהוראת האוצר ועסקו בניהול הצדדים הטכניים של הפעילות ... '' (שוק ההון בישראל, 1996) ללא הסיכון שקיים בשוק החופשי.

בעצם הבנקים פעלו כאילו היו סוכני ביצוע של הממשלה והניחו שהממשלה ערבה לכספים הללו שהיוו חלק ניכר מסך הפעילות שלהם. אבל הממשלה חשבה אחרת ובמקרים לא מעטים מצאו עצמם הבנקים עם חובות אבודים כבדים. לאחר המהפך, בודאי, שהבנקים לא יכלו לצפות שהממשלה, שבאה כדי לצמצם את מעורבותה במשק, תנהג כמו הממשלות הקודמות. אבל, מסתבר, היו לנו הפתעות בפרשות חובות הקיבוצים וויסות מניות הבנקים.

בולטת במיוחד העובדה שהבנקים פיתחו את מעורבותם מעבר להיותם סוכני ביצוע של הממשלה. כפי שהתברר, הבנקים עצמם היו כוח יוזם ומניע בהתפתחות חובות הקיבוצים ובודאי בפרשת ויסות המניות. בפרשת ויסות המניות, לפי קביעותיה של ועדת בייסקי, הבנקים אפילו שידרגו את אופי מעורבותם לרמה של קביעת כללי משחק חדשים והיו גם השחקנים הראשיים.

---

הסדר חובות הקיבוצים

התשתית עליה צמח משבר חובות הקיבוצים (וגם המושבים) הוכנה עוד בתחילת הדרך – בשחר ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. התנועה הקיבוצית צמחה בתחילת המאה ה-‏20 בתוך הים הגועש של הרעיונות הסוציאליסטיים. גם הנהגת הגוף המיישב, המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, לא בחלה ברעיונות הללו. המחלקה לקחה על עצמה לתכנן, להקים וללוות (כלכלית וחברתית) את הישובים הכפריים עד אשר יעמדו על רגליהם מבחינה כלכלית. אבל לא פעם, כבר בראשית הדרך, התוכניות לא תאמו את המצב של התזרים הכספי של המחלקה. המחלקה בחרה להקים ולבסס יותר ישובים מכפי שהיתה צריכה לפי המקורות הכספיים שעמדו לרשותה בפועל (משה שוורץ, בערבות לא מוגבלת, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1995, עמוד 41).

התוצאה היתה של משברים כספיים באים והולכים אבל תמיד נמצא מי שיערוב לישובים הכפריים, כולל הקיבוצים, הצעירים שהיו צריכים ללוות על סמך ההבטחה של המחלקה. הנהגת הסוכנות - ''הנהגת המדינה שבדרך'' הנהיגה מעין ערבות ''מדינה'' מעל המנגנון של הערבות ההדדית של התנועה הקיבוצית. על הבסיס הזה התפתחה תרבות של קידום פרוייקטים, כלכליים ואחרים, גם אם לא עמדו לצורך הקמתם המקורות הכספיים.

לאחר קום המדינה המשיכה הממשלה ''הסוציאליסטית'' את מנגנון ערבות המדינה כאשר נציגה בשטח הוא משרד החקלאות. משרד החקלאות לא פעם יזם פרוייקטים בהתיישבות ואף הזרים מקורות אשראי והון לפרוייקטים כאלו. מעבר ההנהגה של המדינה שבדרך להנהגת המדינה הצעירה, ובהמשך פחות צעירה, חיזק את המעורבות שלה במשק בכלל ובמגזר הכפרי בפרט. במצב שנוצר ירד משקלו של השיקול הכלכלי והוקמו ''פילים לבנים'' אבל ערבות המדינה היתה שם כאשר היה צריך. אכן לא פעם פעלה המדינה, כמו המדינה שבדרך, להקצות תוספת אשראי להתיישבות הכפרית באמצעות מנגנונים בתוך משרד החקלאות.

זהו הרקע עליו צמח משבר חובות הקיבוצים של שנות ה-‏80. יחד עם זאת חשוב להדגיש שהיו וישנם לא מעט קיבוצים שלא התחברו לשיטה וניהלו (ועדין מנהלים) את המשק וההשקעות היצרניות והצרכניות שלהם על פי שיקול כלכלי נאות. זה כלל (כולל) גם התייחסות לסיכונים, לכמות המקורות שעמדו לרשותם בפועל ולכושר ההחזר. למשבר הזה היו שלושה שותפים-גורמים:

1. הקיבוצים עצמם שגם בשנות האי-ודאות הגדולה, תקופת האינפלציה המהירה, המשיכו בהשקעות, עם התייחסות מוגבלת לסיכונים שיש בהשקעות. מבחינתם ההקצאות של אשראי על ידי אמא מדינה היה נימוק מספיק. הערבות ההדדית שגם מקודם לא עמדה במבחנים רציניים קרסה כי ערבות המדינה לא עמדה להם יותר – השיטה השתנתה ורבים מהם לא שמו לב. בקיצור, תרומת הקיבוצים למשבר היתה בכך שהשקיעו משיקולים לא כלכליים והיקפי ההשקעות היו גבוהים בהרבה מכושר ההחזר.
2. הממשלה ''אשמה'' כי שינתה את השיטה של המשטר הקודם. אחר כך תכנית הייצוב לריסון האינפלציה (מבית מדרשם של שמעון פרס ויצחק מודעי זכרונו לברכה) העלתה את המחיר הריאלי של החובות שכבר נוצרו ואת ערכה הריאלי של הקרן.
3. הבנקים המשיכו לנהוג כסוכני ביצוע של הממשלה למרות שהממשלה והמדיניות התחלפו. כאשר טפח החוב הם בעצם הגישו אותו לפרעון ונולד המשבר.

כפי שכבר ציינו, הממשלה (בתהליך שנמשך עד לסוף שנות ה-‏90) בחרה לטפל במשבר על פי רוחה של השיטה שנהגה לפני המהפך. סך החוב שטופל במסגרת ההסדר היה, על פי אתר של משרד האוצר שמפרט את תקציב המדינה לשנת 1999 (משרד החקלאות), 16.1 מיליארד ש''ח (במחירי יולי 1998). מזה כ- 10.4 מיליארד ש''ח נפרסו מחדש וכ- 5.7 מיליארד נמחקו. לפי הנתונים הללו עלות ההסדר לציבור הרחב הייתה 5.7 מיליארד ש''ח או כ- 1.64 מיליארד דולר. נקודה חשובה שעלינו לזכור שנזקי המכה שנחתה, ומה שנובע ממנה, על התנועה הקיבוצית עדין מורגשים בשטח היטב.

---

הסדר מניות הבנקים

בשישי לאוקטובר, 1983 נסגרה הבורסה בתל אביב למשך 18 יום בגלל פרשת ויסות מניות הבנקים. ''התנהגות זו נועדה לאפשר גיוסי-הון אדירים ותכופים, מבלי להיות תלויים במצב האמיתי ...'' של שוק המניות בו למניות הבנקים היה חלק ניכר (סטלה קורין-ליבר, ''הרפתקה פיננסית עד איבוד שליטה'').

עד גבול מסויים, הויסות התאים לשיטה, של המעורבות הכלכלית, שהיתה נהוגה עד המהפך. התופעה שהחלה בשנות ה-‏70היתה ידועה לכל מי שהיה צריך לדעת, כולל מה לא תקין בהתנהגות הזאת. העומדים בראש המוסדות הרלוונטיים כמו משרד האוצר, בנק ישראל הרשות לניירות ערך ועוד, ידעו היטב וברור על מעשה הויסות. תועדו פגישות שנועדו להשיג הפסקת הויסות, תוך מיזעור נזקים לבנקים ולמשקיעים במניותיהם, בהן רבים מהנוגעים בדבר (באותה העת) השתתפו. היה ברור שהבנקים הגיעו לקצה גבול היכולת שלהם לוסת ולשלוט בערך מניותיהם. חלק מהנוגעים בדבר שילמו במשרתם, חלק הועמדו למשפט ורבים נעלמו ממרכז המפה. היו כמה שזרמו אז עם גלי ''השיטה'' ובכל זאת עדין נמצאים במרכז המפה. שנים מהם, הוזכרו כאן בשבועות האחרונים: גליה מאור שהיתה אז המפקחת על הבנקים ועו''ד יעקב נאמן שהיה אז מנכ''ל משרד האוצר.

ההסדר שהביא להפסקת הויסות, בעצם, הציל את הבנקים מקריסה ואת ציבור המשקיעים שהחזיקו מניות בנקים, שהפסידו כסף עד מועד ההסדר, מהפסדים כבדים יותר. חמשת הבנקים שהיו מעורבים בויסות (לאומי, הפועלים, דיסקונט, המזרחי וכללי) עברו לבעלות הממשלה בעלות ישירה של כ- 7 מיליארד דולר (שוק ההון בישראל, 1996).

---

סוף דבר

שני ההסדרים העניקו מתנה לשתי קבוצות אוכלוסיה על ידי נבחרי הציבור באותה תקופה. העלות הישירה של שני ההסדרים לציבור הרחב הגיעה לכדי 8.64 מיליארד דולר. אם היינו מחלקים את הכסף שהושקע בשני ההסדרים הללו היה מקבל כל אחד מאיתנו כ- 2.060 דולרים (אוכלוסיית בשנת 1985 הייתה 4.2 מיליון נפש). במושגים של שנת 1985 זה היה לא מעט כסף. נכון, החשבון שאני עושה כאן הוא לא מדוייק כי אני מחבר דולרים של 1983, מחיר פרשת הויסות, עם דולרים של 1998, מחיר הסדר חובות הקיבוצים. לכן החשבון טוב רק להמחשה של גודל המחיר ששילמנו.

שני המשברים, מניות הבנקים וחובות הקיבוצים (והמושבים) נבעו מאותן סיבות. הסיבה העיקרית היתה הקושי של המערכות, התנועה הקיבוצית והבנקים, להסתגל לשינוי השלטוני שהחל בפירוק יסודות ההלאמה של המשק. אבל ההסדרים שנקבעו לפתרון המשברים הללו היו מבית ספרם של השלטון הישן שנמוג.

הסדרים בהם הממשלה ''מצילה'' עסק כלכלי מהתמוטטות קיימים בעולם ''הקפיטליסטי.'' בסוף שנות השבעים ''הציל'' הממשל האמריקאי את יצרנית המכוניות הגדולה קריזלר בכך שהעניק לה ערבות להלוואה של כ- 1.2 מיליארד דולר (Iacocca, Lee).

---