''אם אשכחך, אום-טובא...''

באחד השירים היפים ביותר בתנ''ך נשבע המשורר (תהילים קל''ז): ה אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ו תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

משום-מה לא כתב המשורר: ''אם אשכחך, אום-טובא!'' ולא ''אם אשכחך, צור-באהר!'' וגם לא ''אם אשכחך, ג'בל-מוכאבר!'' ואפילו לא ''אם אשכחך, עין-כרם!''

זוהי העובדה הראשונה שיש לזכור אותה בדיון על ירושלים: אין דמיון בין ירושלים של התנ''ך לבין ''ירושלים'' של המפה הישראלית. מושא געגועיהם של הגולים שבכו על נהרות בבל הייתה ירושלים האמיתית - פחות או יותר בגבולות העיר העתיקה, ובמרכזה הר-הבית. קילומטר מרובע אחד, זה הכול.

תחום-השיפוט של עיריית ירושלים, אחרי הסיפוח של 1967, משתרע על שטח ענק, 126 קמ''ר, מבית-לחם בדרום עד מבואות רמאללה בצפון. על שטח זה הולבש השם ''ירושלים'' כדי לתת צביון דתי-לאומי-היסטורי למבצע של גזל אדמות והתנחלות.

למתכנני המפה הזאת, וביניהם האלוף רחבעם זאבי (''גנדי''), הקצין הימני-הקיצוני ביותר בצה''ל של אז, הייתה תכנית פשוטה: לספח לירושלים עד כמה שיותר שטחים ריקים מערבים, כדי להקים בהם התנחלויות יהודיות. הם היו רדופי השד הדמוגרפי, המשתולל אצלנו גם היום: לנפח את האוכלוסייה היהודית ולגמד את האוכלוסייה הערבית - בירושלים ובארץ כולה.

כדי להגשים מטרה זו הם נאלצו לספח גם את הכפרים הערביים הסמוכים. לא רק את השכונות הערביות שהיו צמודות לעיר העתיקה, כמו הר-הזיתים, סילוואן וראס-אל-עמוד, אלא גם את הכפרים המרוחקים יותר - אום-טובא, צור-באהר, ג'בל-מוכאבר במזרח, בית-חנינא וכפר-עקב בצפון, שרפאת ובית צפאפא בדרום.

השד הדמוגרפי שהריץ את ''גנדי'' אז, הוא הרודף אותנו כיום ברחובות ירושלים המערבית, כשהוא רכוב על דחפור קטלני.

עד מלחמת 1948 הייתה ירושלים עיר מעורבת ממש. שכונות יהודיות ושכונות ערביות שימשו בה בערבוביה.

המפה הדמוגרפית של ירושלים חרוטה בזיכרוני בגלל חוויה אישית. כשנה לפני המלחמה החלטנו, כמה צעירים וצעירות תל-אביביים, חברי קבוצת ''במאבק'', לערוך טיול בחברון. יהודים מעטים מאוד הגיעו אז לעיר הדרומית, שהייתה ידועה כמבצר מוסלמי, דתי ולאומי.

עלינו בירושלים לאוטובוס ערבי והגענו לחברון, הסתובבנו בסמטאות, קנינו את כלי הזכוכית הכחולים מתוצרת העיר, ביקרנו בקיבוצי גוש עציון וחזרנו לירושלים. אלא שבינתיים קרה משהו: אחת ממחתרות ''הפורשים'' ביצעה פיגוע חמור במיוחד (נדמה לי שזה היה פיצוץ מועדון הקצינים בירושלים), והבריטים הטילו עוצר על השכונות היהודיות בכל הארץ.

בכניסה לירושלים ירדנו מהאוטובוס וחצינו את העיר ברגל - כשאנחנו מקפידים לעבור רק בשכונות הערביות. משם עלינו לאוטובוס ערבי שהביא אותנו לרמלה, ולאוטובוס שני שלקח אותנו ליפו. משם הסתננו דרך חצרות ורחובות צדדים הביתה. איש מאיתנו לא נתפס.

למדתי להכיר את השכונות הערביות, שהפכו אחרי המלחמה ללב ירושלים העברית, וביניהן שכונות מפוארות כמו טלביה ובקעה. ב-‏1948 ברחו / גורשו תושביהן לירושלים המזרחית והסתדרו שם - עד שגם שכונות אלה נכבשו על-ידי צה''ל וסופחו לישראל.

סיפוח העיר המזרחית יצר דילמה. מה עושים באוכלוסייתה הערבית? לא ניתן לגרש אותה. הריסת שכונת המוגרבים מול הכותל המערבי והגירוש האכזרי של הערבים מהרובע היהודי בעיר העתיקה כבר עוררו תגובה עולמית שלילית.

אילו רצתה הממשלה באמת ב''איחוד'' העיר, היא הייתה מלווה את הסיפוח בכמה מעשים מיידיים: הענקת אזרחות אוטומטית לכל האוכלוסייה הערבית בעיר והחזרת הרכוש הערבי ''הנטוש'' במערב העיר לבעליו (או, לפחות, תשלום פיצויים עבורו).

אבל הממשלה כלל לא חלמה על כך. לתושבי העיר לא הוענקה אזרחות, דבר שהיה מעניק להם את אותן הזכויות שיש לאזרחי-ישראל הערביים בגליל ובמשולש. הוענק להם רק מעמד של ''תושבים'' נסבלים בעיר שבה גרו אבותיהם לפחות מזה 1300 שנה. זהו מעמד שברירי, הנותן להם אמנם תעודת-זהות ישראלית, אבל לא את הזכות לבחור לכנסת.

תיאורטית יש אמנם לערבי ירושלמי אפשרות לפנות ולבקש אזרחות, אך בקשה כזאת נתונה לשרירות ליבם של פקידים עוינים. הממשלה, כמובן, סמכה על כך שכמעט אף ערבי לא יפנה אליה בבקשה כזאת, שהרי פירושה הכרה בחוקיותו של הכיבוש הישראלי.

האמת היא שירושלים מעולם לא אוחדה. ''העיר שחוברה לה יחדיו, בירת ישראל לנצח נצחים'' הייתה ונשארה מנטרה תעמולתית, חסרת כל משמעות במציאות.

ירושלים המזרחית הייתה ונשארה שטח כבוש לכל דבר.

התושבים הערביים יכולים להשתתף בבחירות לעירייה. אבל רק מעטים - פקידים עירוניים ושאר תושבים הזקוקים לחסדי השלטון - מנצלים זכות זו, מפני שגם זה היה מהווה הכרה בכיבוש. בפועל המצב הוא שעיריית ירושלים היא מוסד של יהודים למען יהודים. ראשיה נבחרים על-ידי יהודים בלבד, והם רואים את משימתם העיקרית בייהוד העיר. בשעתו חשף ''העולם הזה'' הוראה סודית שציוותה על כל מוסדות הממשלה והעירייה לדאוג לכך ששיעור הערבים בעיר לא יעלה על 27.5% - אותו השיעור שהיה קיים בעת הכיבוש.

אין זאת הגזמה לומר שראש-העיר הנבחר והדמוקרטי של מערב העיר הוא גם המושל הצבאי של מזרח העיר.

מאז 1967, כל ראשי-העירייה ראו ורואים את תפקידם כך. יחד עם כל שלוחות השלטון, הם דואגים לכך שערבים הגרים מחוץ לעיר לא יחזרו אליה, ושערבים הגרים בעיר ייצאו ממנה. אלף ואחת תחבולות גדולות וקטנות אמורות להבטיח זאת, החל במניעה כמעט מוחלטת של רישיונות-בנייה למשפחות הערביות, המתרבות במהירות, וכלה בשלילת מעמד התושבות ממי ששוהה זמן-מה בחו''ל או בגדה המערבית.

המגע בין תושבי ירושלים לבין תושבי הגדה המערבית הסמוכה, שהיוו מארג צפוף, מנותק לגמרי. ירושלים, ששימשה מרכז כלכלי, פוליטי, תרבותי, רפואי וחברתי, נחתכה לגמרי מהעורף הטבעי שלה. בניית החומה, המפרידה בין אב לבניו, בין תלמידים לבית-ספרם, בין סוחר ללקוחותיו, בין פועלים למקום-עבודתם, בין רופאים למטופליהם, בין מסגד למאמיניו, אפילו בין בית-קברות לנפטרים, באה לשרת מגמה זו.

בישראל מרבים לדבר על כך שהתושבים הערביים ''נהנים מהביטוח הלאומי''. זוהי טענה כוזבת לחלוטין: שהרי הביטוח אינו בגדר זכות המוענקת חינם. ביטוח הוא ביטוח - כל אדם, ערבי כיהודי, נדרש לשלם עבורו מדי חודש.

תושבי ירושלים המזרחית גם משלמים ארנונה מלאה, אך זוכים רק בשבריר השירותים העירוניים, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. לבתי-הספר חסרים מאות חדרי-כיתות, ורמת ההוראה בהם נופלת בהרבה מרמת בתי-הספר האסלאמיים הפרטיים. סילוק האשפה ושאר השירותים הם מתחת לכל ביקורת. גנים ציבוריים, מתנ''סים,גינון - הס מלהזכיר. תושבי כפר-עקב, השוכן מצפון למחסום קלנדיה, משלמים ארנונה ואינם מקבלים שירותים בכלל - בטענה שעובדי העירייה פוחדים להגיע לשם.

הציבור היהודי בירושלים אינו מעוניין בבעיות האלה. אין הוא יודע - ואין הוא רוצה לדעת - מה קורה אצל שכניו הערביים, הגרים במרחק של כמה מאות מטרים ממנו.

לכן הוא מופתע, מופתע ונדהם מכפיות-הטובה של התושבים הערביים. צעיר מצור-באהר ירה בתלמידי ישיבה במערב העיר. צעיר מג'בל-מוכאבר, נוהג בדחפור, דרס כל מה שנקרה בדרכו. השבוע חזר צעיר מאום-טובא על אותו המעשה בדיוק.

מחוללי כל המעשים האלה היו צעירים רגילים, נורמאליים (מה שנקרא עכשיו ''נורמטיביים''), ולא דתיים במיוחד. נראה שאיש מהם לא השתייך לארגון כלשהו. פשוט נראה שקם צעיר בבוקר, מחליט שנמאס לו ומבצע פיגוע על דעת עצמו, בכל כלי שמזדמן לו - אקדח שקנה בכספו, במקרה הראשון, ודחפורים שהם עובדים בהם, בשני המקרים האחרים.

אם אכן כך היו הדברים, נשאלת השאלה: מדוע עשו זאת ירושלמים דווקא? קודם כל, מפני שיש להם הזדמנות. אדם העובד על דחפור באתר-בנייה במערב העיר יכול פשוט להתנגש ברכבים ברחוב הסמוך. נהג של משאית כבדה יכול לדרוס בני-אדם. קל יחסית לבצע פיגוע-ירי. שום פעולת-מודיעין לא תמנע אותו, מפני שאין למבצע שותפים או ארגון.

בדברי הפרשנים שקראנו ושמענו השבוע ניכר שאין הם יכולים כלל לתאר לעצמם את הזעם המצטבר בליבו של צעיר ערבי בירושלים במשך שנים של השפלות, התעללויות, קיפוח והרגשת אין-אונים. הרבה יותר קל ומענג היה להשתעשע בתיאורים פורנוגראפיים על 72 הבתולות הממתינות לשאהידים בגן-עדן המוסלמי: מה יעשו להן, איך יעשו להן, למי יש כוח בשבילן.

אחד הגורמים העיקריים התורמים למצבור השנאה הוא הריסת הבתים ''הבלתי-חוקיים'' של התושבים הערבים, שאין להם כל אפשרות לבנות באופן ''חוקי''. על גודל הטמטום השלטוני מעידה תביעתו של ראש השב''כ, שהציע השבוע שוב להרוס את בתיהן של משפחות המפגעים, לשם ''הרתעה''. הוא לא שמע, כנראה, על עשרות המחקרים ועל הנסיון המצטבר המוכיחים שכל בית הרוס הופך לחממה לגידול שונאים תאבי נקמה חדשים.

מקרה השבוע מאלף במיוחד. לא ברור כלל מה קרה שם: האם תיכנן רסאן אבו-טר את הפיגוע מראש? או שמא הייתה זאת סערת-רגשות של רגע? האם בכלל היה זה פיגוע - או שנהג הדחפור התנגש באוטובוס בטעות, ומאותו הרגע, מוכה פאניקה, ניסה לברוח או לדרוס את רודפיו והפך למטרה במטווח של אזרחים וחיילים מזדמנים? באווירת החשד והפחד השוררת עכשיו בירושלים, כל תאונת-דרכים שבה מעורב ערבי הופכת לפיגוע, וכל נהג ערבי המעורב בתאונה רבים הסיכויים שיוצא להורג בו במקום בלי דין ומשפט. (כדאי לזכור שהאינתיפאדה הראשונה פרצה בגלל תאונה, שבה דרס נהג יהודי כמה עוברי-אורח ערביים.)

ושוב נשאלת השאלה: מה הפיתרון לבעיה המורכבת הזאת, הטעונה אמוציות חזקות, מיתוסים מושרשים ודילמות מוסריות בשביל מיליוני אנשים בעולם.

השבוע עלה שלל הצעות, כגון לבנות חומת-הפרדה בלב ירושלים, כמו חומת-ברלין, בעיר ש''חוברה לה יחדיו'', בירת ישראל לנצח-נצחים. להטיל על משפחות שלמות את האחריות למעשי בניהן, כפי שעשו הנאצים. לגרש את המשפחות מהעיר או לשלול מהן את מעמד התושבות. להרוס את בתיהן. לשלול מהן את זכויות הביטוח, שהן שילמו בעדן.

המשותף לכל ה''פתרונות'' האלה הוא שהם כבר נוסו בעבר, פה ובמקומות אחרים, ונכשלו כשלון חרוץ.

זולת הפיתרון האחד, היחיד והברור: להפוך את מזרח ירושלים לבירת פלסטין, לאפשר לתושביה להקים בה עירייה משלהם, תוך שמירת העיר כיחידה אורבאנית מאוחדת תחת עיריית-על, שבה יהיו הערבים שווי-זכויות עם היהודים. אני שמח שברק אובמה, בביקורו אצלנו השבוע, חזר באחרונה כמעט מילה במילה על התוכנית כמו שפירסם אותה ''גוש שלום'' לפני עשר שנים בעצה אחת עם פייסל אל-חוסייני, מנהיג הציבור הערבי בירושלים.

הפיגועים הם תוצאה של ייאוש, תסכול, חוסר-מוצא ושנאה. רק פיתרון שיביא לסילוק הרגשות האלה יכול להביא ביטחון לירושלים - על שני חלקיה. ובא לציון גואל.

---