פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
תוכניות פנסיה – מתכון לפשיטת רגל?
ישראל בר-ניר (שבת, 03/12/2005 שעה 0:09)


תוכניות פנסיה – מתכון לפשיטת רגל?

ד''ר ישראל בר-ניר



תכניות פנסיה, או ביטוח פנסיוני, הן חלק בלתי נפרד של החיים המודרניים. תכניות הפנסיה כפי שאנו מכירים אותן היום הן תופעה חדשה יחסית. הן הופיעו על הבמה רק במחצית השניה של המאה ה-‏19. ביסמארק ירה את ''ירית הפתיחה'' כשהנהיג תוכנית פנסיה ממלכתית בגרמניה. לא טובת העובדים היתה מה שעמד בראש מעייניו. הוא הבין שתחושת ביטחון כלכלי בקרב הציבור הרחב היא מרכיב חשוב בהבטחת יציבות המשטר. בנוסף, הוא ראה את הביטוח הפנסיוני כמכשיר להוצאת הרוח מהמפרשים של הסוציאליזם שהחל לצבור תנופה באותם ימים. במרוצת השנים שעברו מאז ימיו של ביסמארק, הונהגו תכניות פנסיה במרבית ארצות המערב. למרות הבדלים משמעותיים בין הביטוחים הפנסיוניים הנהוגים בארצות שונות, ביסודן חותרות כל תוכניות הפנסיה להשיג את אותה מטרה – לאפשר לאדם קיום בכבוד בתקופה בה איננו מסוגל לעבוד. על מנת שלא להרחיב את הדיון יותר מדי, אצטמצם כאן לביטוח פנסיוני לגיל הזיקנה בלבד ולא אגע בכיסויים אחרים, אם כי אין שוני עקרוני.

כלכלה איננה בדיוק השטח שלי, אבל ישנם נושאים שבהם שכל ישר ומתימטיקה בסיסית הם כל מה שאדם זקוק להם כדי להבין את הפרובלמטיקה שלהם. לא צריך להיות מדען טילים כדי להבין שעסק שמוכר באופן קבוע את המוצרים שלו במחירי הפסד – בפחות ממה שעלה לו לייצר או לרכוש אותם, יפשוט את הרגל תוך זמן סופי מוגבל. זה נשמע פשוט ומובן מאליו. ברם, לא חסרים כלכלנים שהעובדה הזאת מפתיעה אותם כל פעם מחדש. הדיון להלן יעסוק בעיקר במה שקורה בארה''ב. בסוף אתייחס גם למה שקורה במדינת ישראל.

למרות שביטוח פנסיוני הוא ביסודו צורה של ביטוח חיים, תחום שהוא תעשיה משגשגת בעולם המודרני, הוא שונה באופן מהותי מכל הצורות האחרות המוכרות של ביטוח חיים, מה שהביא לכך שמעורבותן של חברות ביטוח מסחריות בתחום הזה היא מינימלית. בתוכניות הפנסיה, כפי שהן מוכרות בישראל ומרבית ארצות העולם המערבי, ''המבטח'' הוא גוף ציבורי, בדרך כלל המדינה או הסתדרויות העובדים, ולפעמים (בעיקר בארה''ב) המעסיקים.

בארה''ב אין ביטוח פנסיוני כפי שהוא מוכר בארץ. מה שמכונה כאן ''קופות פנסיה'' הן במרבית המקרים תוכניות חיסכון הפועלות בצורה דומה למה שבארץ מכונה ''קופות גמל''. החריג הם עובדי המימשל הפדרלי (כולל משרתי הקבע בכוחות המזויינים) שנהנים מפנסיה תקציבית (כדאי לציין שכמו בארץ, נבחרי הציבור – הסנטורים וחברי בית הנבחרים, דאגו לעצמם טוב מאוד והם מה שנקרא ''מסודרים'' לכל החיים...) יש בנוסף מספר לא מבוטל של מעסיקים גדולים הכוללים ביטוח פנסיוני כחלק מתנאי העבודה (מדובר ב''גדול'' בקנה מידה אמריקאי – מעבידים כאלה מעסיקים הרבה עשרות, ובדרך כלל אפילו מאות, אלפי עובדים. אלו חברות כמו איי בי אם, היולט פקרד, בואינג או ג'נרל מוטורס). לאחרונה החלו להתגלות בקיעים במגזר האחרון. זה למעשה היה הגורם לכתיבת המאמר הזה.

את הפרובלמטיקה הכרוכה בביטוח פנסיוני קל להבין אם מסתכלים על המתרחש בשוק הביטוח המסחרי. חברות הביטוח המסחריות מציעות ללקוחותיהן, בין השאר, מוצר שמבחינה חיצונית נראה ונשמע כמו תוכנית פנסיה. זה ידוע בשם ''פוליסת גימלא'' (Annuity). תמורת מחיר הולם, התוכנית מבטיחה לרוכש אותה שהחל ממועד נקוב, הוא יקבל הכנסה חודשית קבועה למשך כל החיים. מחירה של התוכנית נקבע ע''פ גובה ההכנסה החודשית המבוקשת וכן ע''י שורה ארוכה של גורמים, בכללם בעיקר גורמים אישיים (גיל, הגיל בו תתחיל ההכנסה, ומצב בריאות), מצב השוק (התשואה שחברת הביטוח יכולה לקבל על השקעותיה) וכן הוצאותיו של המבטח והרווח שלו. זאת התמונה הכוללת. שאלות כמו האם הוצאות כאלה או אחרות מוצדקות או לא, או האם הרווחים מופרזים או לא, הן נושא לדיון בפני עצמו, כפי שזה קיים בכל תחום אחר. מבין הגורמים שמניתי, רק לגבי אחד – מצב השוק – ישנה אי וודאות משמעותית. המבטח יכול להניח מה שהוא רוצה לגבי התשואה הצפויה על השקעותיו, אבל אין לו שום ביטחון שזה אכן מה שיקרה בפועל (בנקודה זו המצב בישראל שונה באופן רדיקלי כפי שיובהר להלן). כדי לצמצם למינימום את הסיכון הנובע מאי הוודאות הזאת, נוקטות חברות הביטוח המסחריות במדיניות השקעות זהירה, וגורם הריבית אותו הן מכניסות לתחשיב נמוך באופן משמעותי ממה שניתן לקבל ברגע נתון (שוב, בישראל המצב שונה כפי שיוסבר להלן). כאשר הביצועים עולים על מה שהיה צפוי, דבר שקורה כמעט כל שנה, המבוטחים נהנים מבונוסים (זה יכול להתבטא בהגדלת סכום הביטוח ללא תמורה או, מה שיותר נפוץ, בוויתור על תשלום פרמיות לשניים או שלושה חודשים).

פוליסת הגימלא היא ''עיסקה סגורה''. המבטח יודע בדיוק מה הן ההתחייבויות העתידיות שלו וגובה מחיר בהתאם. אם האקטואר של חברת הביטוח מבין בעשירונים ובאחוזים יותר טוב מצדק, לא יכולות להיות כל הפתעות.

לכאורה הכל תקין ואין כל סיבה לא להתייחס לפוליסת גימלא כאל תוכנית פנסיה. כדי להמחיש למה בכל זאת זה לא זה, נחזור למדינת ישראל. בשנת 1950, אדם שהיתה לו הכנסה חודשית של 1,000 לירות (כמה מבין הקוראים זוכרים שפעם היתה לירה?) יכול היה לקיים רמת חיים. לא היתה לו שום בעיה ''לגמור את החודש''. בשנת 1960, הכנסה חודשית של 1,000 לירות זה כבר היה סיפור אחר. לא בכל העולם היו תהפוכות מטבע כמו במדינת ישראל (לירה, שקל, שקל חדש ומי יודע מה הלאה), אבל אינפלציה בשיעור כזה או אחר היא תופעה אוניברסלית. בארה''ב של היום, גם עם 1,000 דולר לחודש לא מגיעים רחוק. וכאן הקוץ שבאליה. אדם הרוכש היום פוליסת גימלא מחברת ביטוח מסחרית, יקבל בעתיד, בתמורה לתשלומיו, סכום כסף. הוא לא יקבל את השווי הנוכחי של אותו סכום כסף אלא את השווי העתידי שלו. כשמדובר בתקופות של 30 שנה ויותר, גם בשיעורי אינפלציה מתונים כמו בארה''ב, הפער יכול להיות עצום. לסיכום הקטע הזה כדאי לציין שגם בעולם אידיאלי בו אין אינפלציה, פוליסת גימלא איננה ''מציאה'' בשל מחירה הגבוה. ''יקר'' או ''זול'' הם מושגים יחסיים ולכל אחד סדרי העדיפויות שלו. כשאדם רוצה מה שהוא בכל מאודו, שום מחיר הוא לא ''יקר מדי''. יש אנשים המוכנים להוציא מאות אלפי, ולפעמים מיליוני, דולרים תמורת בול נדיר שהוא בסך הכל פיסת נייר זעירה שאין לה כל שימוש. קצת מגוחך לפיכך לאמר שהמחיר של רכישת הכנסה חודשית מובטחת של X דולרים לכל החיים החל מגיל נתון, הוא ''יקר''. בכל זאת, המציאות היא ששכיר ממוצע אינו יכול להרשות לעצמו רכישת פוליסת גימלא משמעותית במחיר הריאלי של השוק המסחרי.

ביטוח פנסיוני הוא ''חיה'' שונה לחלוטין. ההבדל מתמצה ביעד הבסיסי של התוכנית שהוא הבטחת קיום הוגן. למרות שלאנשים שונים יכולות להיות הגדרות שונות למושג ''קיום הוגן'', מקובל לראות כ''קיום הוגן'' שמירה על רמת החיים ממנה נהנה העובד לפני הפסקת העבודה (או לפחות אי ירידה משמעותית ברמת החיים). את היעד הזה לא ניתן להשיג באמצעות הכנסה חודשית של סכום כספי קבוע. כדי להגשים את היעד הזה צריך להבטיח לאורך זמן לא את הסכום הכספי אלא את הערך שלו. תוכניות הפנסיה למיניהן, כולל קיצבאות הביטוח הלאומי (שהוא גם כן צורה של ביטוח פנסיוני), אינן נוקבות בסכום כספי מסויים כשהן מתייחסות להכנסה אותה הן מבטיחות לעובד בעת הפרישה. ההכנסה המובטחת מוגדרת באחוזים משכרו של העובד בתקופה שהיה פעיל (במקרה של הביטוח הלאומי, נקודת הייחוס היא בדרך כלל השכר הממוצע במשק או גודל דומה). כאן קבור הכלב, כפי שיובהר להלן. מספר האחוזים כמעט ולא משנה. כל אחוז שתנקוב בו – התוכנית עדיין תהיה מוקש זמן. לפעמים למוקש הזה יש ''פתיל השהיה'' ארוך, מה שמאפשר לפוליטיקאים להתעלם מהבעיה, בחינת ''זה לא יקרה במשמרת שלי'', אבל במוקדם או במאוחר יגיע רגע האמת. המשבר בביטוח הלאומי בארה''ב הוא דוגמא מצויינת.

בניגוד לפוליסת הגימלא המסחרית, אותה הגדרתי כ''עיסקה סגורה'', ביטוח פנסיוני הוא ''עיסקה פתוחה'' (Open ended deal) בה המבטח (המדינה, האיגוד המקצועי או המעסיק) נוטל על עצמו התחייבות עתידית שאין לו כל אפשרות להעריך מראש מה יהיו המימדים שלה. מנקודת מבט מסחרית טהורה זה כמו אדם שמחלק צ'קים ללא כיסוי עם מועד פרעון בעתיד הרחוק, וכששואלים אותו מה יהיה כאשר הצ'קים יוגשו לפרעון הוא עונה ''אלוהים גדול''. בהתייחס לדוגמא שבתחילת המאמר, ביטוח פנסיוני הוא עסק המוכר את ה''סחורה'' שלו במחירי הפסד לאורך כל הדרך.

מוכרות שתי צורות של ביטוח פנסיוני. ישנה פנסיה תקציבית וישנה פנסיה מצטברת. בסוג הראשון המבטח (בדרך כלל המדינה) מתחייב לשלם את הפנסיה לה העובד יהיה זכאי בבוא העת ''מתוך התקציב''. מהעובד לא גובים כל תשלום עבור הביטוח הזה (לפחות לא תשלום כספי), וגם המבטח איננו תורם כלום למעט רישום חשבונאי של מחוייבות עתידית. בסוג השני הכיסוי הפנסיוני ממומן באמצעות הפרשות שוטפות משכרו החודשי של העובד, וכאשר המבטח הוא המעסיק, הפרשות שוטפות נוספות של המבטח. כספי ההפרשות האלו, ביחד עם הרווחים שהם צוברים עד למועד הפרישה, מהווים רזרווה כספית ממנה תשולם הפנסיה של העובד בעתיד. לכאורה תוכניות פנסיה מהסוג השני נשענות על בסיס כלכלי ''בריא'', וכל מה שנחוץ על מנת להבטיח את ה''איתנות הפיננסית'' של קופות פנסיה כאלה, הוא חישוב אקטוארי נכון של ההפרשות השוטפות ביחס להכנסה העתידית המובטחת. זו טעות אופטית. שתי הצורות של הביטוח הפנסיוני הן מכירת ''סחורה'' במחירי הפסד. ההבדל היחיד בין פנסיה מצטברת לפנסיה תקציבית הוא שבראשונה ההפסד יותר קטן. לאורך זמן ההבדל הוא לא משמעותי. הדוגמא הבאה ממחישה את זה.

אדם בשנות העשרים המוקדמות לחייו מסיים את לימודיו ונכנס למעגל העבודה בשכר התחלתי בסביבות 30,000 דולר לשנה. לשם פשטות נניח שאנחנו חיים בעולם אידיאלי בו אין אינפלציה. הכנסתו של אותו אדם לא תישאר 30,000 דולר. במהלך תקופת עבודתו הכנסתו תגדל. זה יקרה בעיקר בשל שינוי תפקידים וקידום. בהגיעו לגיל הפרישה, אי שם בשנות השישים לחייו, הכנסתו של אותו אדם תהיה לפחות כפולה מזו שבה התחיל (זו הנחה קונסרבטיבית למדי מהכרת המציאות כאן). שום חישוב אקטוארי, מדוייק ככל שיהיה, לא יוכל להפוך רזרווה שהצטברה מהפרשות הנגזרות מהכנסה של 30,000 דולר לשנה, לכזאת שתאפשר הבטחת הכנסה הולמת הנגזרת ממשכורת של 60,000 דולר לשנה. אומנם בצמוד לעליית השכר תהיה עלייה בהפרשות השוטפות, אבל זה לא ישנה את העובדה שהתוכנית התחילה ''ברגל שמאל'', עם גרעון מובנה, גרעון שילך ויגדל עם הזמן. נהוג למתן את האפקט של הגרעון הזה באמצעות חישוב ההכנסה לתקופת הפרישה לא על פי המשכורת האחרונה אלא על פי ממוצע משוקלל של המשכורות בשנים שקדמו לפרישה – ''השכר הקובע''. יש גבול לכמה שניתן ''למתוח'' את הגדרת השכר הקובע אם רוצים למנוע ירידה דרסטית ברמת החיים. גורם נוסף, לא פחות חשוב, שיתרום ל''ניפוח'' של הגרעון, היא העובדה שהפנסיה המשולמת לעובד שפרש תמשיך לגדול (על מנת להגשים את היעד של מניעת ירידה ברמת החיים, חייבים להתאים את גובה הפנסיה להשתנות השכר במשק). מאחר ואין מנכים הפרשות מהפנסיה הגורם האחרון הוא הפסד ''נטו''. למעשה, כל תכנית פנסיה מצטברת כוללת בתוכה מרכיב של פנסיה תקציבית – המבטח מתחייב (גם אם זה לא נאמר במפורש) לכסות את הגרעון מתוך התקציב שלו.

אין כל דרך לחשב את גובה ההפרשות לכיסוי ביטוח פנסיוני על בסיס אקטוארי. מי שטוען אחרת מרמה, ואם הוא מאמין בזה, אז אולי הוא מבין בכלכלה אבל הוא לא יודע חשבון. על מנת לחשב את הפרמיות אותן יש לגבות לתוכנית פנסיה על בסיס אקטוארי צריך לדעת את השווי בדולרים של היום של הכנסה חודשית שתהיה X אחוזים ממשכורת עתידית לא ידועה. בכל תוכניות הפנסיה המצטברת למיניהן, ללא יוצא מן הכלל, שיעורי ההפרשות המקובלים נקבעים באופן שרירותי ללא כל קשר לגובה הכיסוי הפנסיוני המובטח. בפועל הם משקפים את יכולת המיקוח ואת הכח של אירגוני העובדים. כל הדיבורים על ''איתנות פיננסית'' של קרן פנסיה, או על כך שניתן ''להבריא'' את מצבה של קרן פנסיה אם ישתיתו אותה על ''בסיס אקטוארי נכון'', הם הונאת הציבור או שהם מעידים על חוסר הבנה בסיסי אצל אלה שאומרים אותם. מתרצים את משבר קרנות הפנסיה של ההסתדרות בארץ ב''ניהול כושל'', ובכל מיני ''מונקי ביזנס'' שנעשו בכספי הקרנות. אלה דברים נכונים, אבל הם לא היו הגורם למשבר, הם רק זרזו אותו. כל תוכנית שבנויה על התחייבות לספק ''סחורה'' בלי לגבות עבורה תמורה מתאימה (דבר שלמעשה לא ניתן לביצוע כשמדובר בביטוח פנסיוני) נידונה לכישלון. קל מאוד לנהל מדיניות של בת יענה ולהתעלם מהמציאות, כי כל תוכנית פנסיה מתחילה את הדרך עם תזרים מזומנים (Cash flow) חיובי. בהתחלה יש [הרבה] יותר עובדים פעילים, המפרישים כספים לקרן, מאשר ''פורשים'', המושכים כספים מהקרן. זה יוצר מצב בו לקרן יש בהתחלה רזרוות כספיות גדולות (כשמדובר בציבור עובדים גדול, גם אם ההפרשות הן בגובה של אחוזים בודדים מהשכר, הרזרוות הכספיות תתבטאנה בסכומי עתק. קרנות הפנסיה של המעבידים הגדולים בארה''ב ''מגלגלות'' מאות מיליארדים של דולרים!). עם רזרוות כאלה לא פלא שאנשים פיתחו את האשליה שאין מה לדאוג, שיהיה ממה לשלם, ושבאמת ''אלוהים גדול''. ''שכחו'' לקחת בחשבון את העובדה שהיחס עובדים/פורשים משתנה עם הזמן.

אחרי תקופה ארוכה של משחקים ב''נדמה לי'' האמת מתחילה לצוף על השטח. המשבר הצפוי בביטוח הלאומי בארה''ב (משבר שעדיין לא קרה בפועל, אבל הוא כבר ''מחכה בסיבוב''), הוא הסנונית הראשונה. בניגוד למקובל אצל פוליטיקאים, הפעם הם לא מנסים לטשטש והנושא זוכה להתייחסות רצינית. יש חילוקי דעות לגבי הדרכים לפתור את המשבר, אבל אין כל נסיון להתעלם מקיומו. הבעיה היא שכל הרעיונות המוצעים חדשות לבקרים אינם מהווים פיתרון למשבר, הם רק דחיה של המועד בו הוא יתרחש. לנוגעים בדבר, ובמיוחד לפוליטיקאים, קשה מאוד להפנים את העובדה שהפיתרון היחיד, כמו בכל עסק שעומד לפני פשיטת רגל, הוא ''לסגור את החנות''.
המצב אינו יותר טוב בתוכניות הפנסיה של המעסיקים הגדולים. יותר ויותר מעסיקים מגלים שהם אינם מסוגלים לעמוד בהתחייבויות הפנסיה שלהם, וחלק מהם כבר הגיע אל סף פשיטת רגל. מה שמסבך את המצב היא העובדה שמרבית קופות הפנסיה האלו השקיעו חלק מהרזרוות שלהם במניות של המעסיקים. כאשר המעסיק נקלע לקשיים (שבעיקרם נובעים מהמחוייבויות הפנסיוניות) ערכן של המניות יורד, מה שמגדיל עוד יותר את אי היכולת לעמוד בהתחייבויות. זה יוצר מעגל קסמים שקשה מאוד לצאת ממנו. היום קל מאוד לבוא ולאמר שזו היתה מדיניות השקעות לא חכמה, אבל עד לפני שנתיים שלוש לא היה אחד שהעלה ספקות לגבי התבונה הכלכלית של השקעות במניות של חברות כמו איי בי אם, ג'נרל מוטורס, ג'נרל אלקטריק או אינטל. מספר מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בניו יורק טיימס, נותנים תאור ממצה (ועגום) של המצב. מסתבר שהמשבר אינו מצטמצם רק לארה''ב. סימנים ראשונים מתגלים גם באנגליה.

לכאורה, מצבם של המבוטחים בפנסיה תקציבית הוא יותר טוב, מאחר ויכולתו של המבטח (המדינה) לעמוד בהתחייבויותיו עולה על זאת של כל גוף פרטי. זו אשליה אופטית בלבד. למדינה כעסק, יש שני מקורות הכנסה. מקור אחד הוא המסים שהיא גובה, והמקור השני הוא מכבש הדפוס – המדינה יכולה להדפיס כסף. ממקורות אלה המדינה צריכה לכסות את כל ההוצאות הכרוכות בשרותים השונים שהיא מספקת לציבור. כל מחוייבות שנוספת לתקציב בלי שיש לה כיסוי מכרסמת ביכולתה של המדינה לממן את השרותים לציבור מתוך המסים שהיא גובה. בלית ברירה, כשההכנסות מהמסים אינן מספיקות, לא נותר למדינה אלא להשלים את החסר באמצעות מכבש הדפוס. זה עובד כפתרון זמני כל עוד גודלה של אוכלוסית הפורשים קטן יחסית לגודלה של כלל האוכלוסיה. אבל יגיע רגע האמת. מקובל לחשוב שמדינה לא יכולה לפשוט את הרגל. זה לא מדוייק. זה לא קורה לעתים קרובות, אולם כבר היו דברים מעולם. אם לא מרסנים את הגרעון התקציבי ונותנים לחוב הלאומי לתפוח בלי גבול, הכלכלה תתמוטט בסופו של דבר.

לסיום, מספר מלים על המצב בישראל. תעשיית הביטוח (זה כולל את חברות הביטוח, את הביטוח הפנסיוני, ואת קופות הגמל) בישראל שונה באופן מהותי מזו של ארה''ב. ההבדל העיקרי הוא בכך שבישראל יש פיקוח צמוד על המבטחים בכל מה שקשור להשקעות הכספים הנגבים מהלקוחות. בעבר היו המבטחים חייבים להשקיע את הרוב המכריע (כ-‏92 אחוזים) מכספי הפרמיות שנגבו מהלקוחות באיגרות חוב לטווח ארוך שהממשלה הנפיקה עבורם, איגרות חוב שהבטיחו תשואה מוגדרת והצמדה. שני הגורמים האלה, תשואה מובטחת והצמדה, לא קיימים בשום מקום בעולם. הגורמים האלה נתנו לציבור תחושת ביטחון שהמבטחים יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם ושלפרט לא יהיה קושי לשמור על רמת חייו בתקופה בה הוא יפסיק לעבוד. מבחינה ציבורית, לעומת זאת, זה היה הימור שטמן בחובו פוטנציאל לאסון כלכלי שלעומתו התמוטטות הבנקים בשנות ה-‏80 תיראה כמשחק ילדים. המחוייבות שמדינת ישראל נטלה על עצמה להבטיח תשואה מוגדרת והצמדה לאורך זמן, הפכו את כל תעשיית הביטוח על צורותיו השונות, לווריאציה של הפנסיה התקציבית. המשמעות האמיתית של הנפקת איגרות חוב עם הצמדה ותשואה מובטחת היא שהמדינה העמיסה על תקציב העתיד את כל ההתחייבויות של המבטחים השונים. אלו התחייבויות שאין להן שום כיסוי. במאמר מוסגר כדאי לציין שזה לא מדוייק לאמר שההצמדה היא ''פטנט'' ישראלי ייחודי. את התאמת ההכנסה של הפורשים לרמת השכר במשק, ''תוספת היוקר'', אפשר בהחלט לראות כצורה של הצמדה. אבל בכל זאת אין כאן זהות מלאה, כי בישראל כל ביטוחי החיים הפרטיים ותוכניות החיסכון של קופות הגמל נהנו מהצמדה מלאה ומתשואה מוגדרת מובטחת, דבר שאין לו אח ורע בארצות אחרות, בהן ה''הצמדה'' בצורת תוספת יוקר חלה רק על תוכניות הפנסיה. זאת היתה מחוייבות עתידית של המדינה ברמה שעולה לאין שיעור על מה שקיים בארצות אחרות. זאת היתה מעמסה תקציבית שלא היה שום סיכוי שניתן יהיה לעמוד בה.

בתקופת נתניהו חל שינוי במדיניות ניהול כספי תעשיית הביטוח, כשהמגמה היא להגיע למצב בו רק 30 אחוזים מהכספים יושקע באיגרות חוב ממשלתיות והיתר יושקע על פי שיקול הדעת של מנהלי הקרנות (מצב דומה לזה הקיים בארה''ב). משמעות השינוי הזה היא הקטנה דרסטית של המחוייבות העתידית של המדינה. זאת אומנם התפתחות חיובית, אבל אין בכך משום פיתרון לבעיה הבסיסית שהיא הגרעון המובנה שקיים בכל תוכנית ביטוח פנסיוני. המעמסה על תקציב העתיד הנובעת מתוכניות הפנסיה התקציבית לא תשתנה (צריך לזכור שאחוז המועסקים בשרות הציבורי בישראל, הזכאים לפנסיה תקציבית, הוא גדול מאוד יחסית לארצות הברית). באשר לתוכניות פנסיה אחרות, קשה להאמין שכשיבוא המשבר, הממשלה (ואין זה משנה כלל איזו מפלגה תהיה בשילטון) לא תתערב על מנת למנוע פגיעה בציבור גדול של מבוטחים. אפשר, לפיכך, לראות את זה כנתון שהמחוייבות העתידית לכיסוי ההתחייבויות של תוכניות הפנסיה תישאר בעינה, גם אם זה לא נאמר במפורש.

מנקודת מבטו של ציבור המבוטחים, השינוי במדיניות ההשקעות מהווה הרעה משמעותית בכך שאין לו יותר וודאות שהערך של השקעותיו יישמר לאורך זמן. מעכשיו הוא חשוף לכל הסיכונים הנובעים מתהפוכות שוק ההון. חברות הביטוח והבנקים, וגם קרנות הפנסיה לצורך העניין, אינם מוסדות צדקה. הם לא ייתנו ללקוחות שלהם תשואה והצמדה מעבר למה שהם יצליחו להפיק מההשקעות שלהם. הציבור יהיה תלוי, לטוב או לרע, במיומנות הניהולית של מנהלי הקרנות.

אין למדינת ישראל מקורות הכנסה שונים מאלה של מדינות אחרות – מסים והדפסת כסף. סביר להניח שגם בעתיד, כמו היום, ההכנסה מגביית מסים תידרש רובה ככולה לכיסוי ההוצאות הכרוכות באספקת השרותים השונים לציבור. במה יכסו את ההוצאות שתדרשנה למימון הפנסיה של אוכלוסיית פורשים שרק תגדל עם הזמן? מאחר והעלאה דרסטית של המסים עשויה לשתק את הכלכלה, והדפסת כסף ללא הגבלה תשחרר את השד האינפלציוני, מה שנותר זה ''אלוהים הוא גדול''.

אי אפשר לסיים בלי טיפה של הומור. במדור בדיחת השנה, דוד סיון מספר לנו על כך שפרץ חוזה שנצחונו בבחירות הקרובות יהווה ''איתות לקרנות הפנסיה האמריקניות, שהן יכולות להזרים כסף לישראל''. לא בטוח שמנהלי קרנות הפנסיה האמריקאים יבינו את האנגלית של פרץ (אם שופטים לפי נאומו בפני נציגי המגבית), אבל אם בכל זאת ייצא מזה מה שהוא אז באמת ''אלוהים גדול'', ובא גואל לעם ישראל...

לוי אשכול המנוח ניסח את זה בצורה קצת אחרת: הוא לא היה מודאג מבצורת בישראל, אותו הדאיגה האפשרות שתהיה בצורת בארה''ב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  כל פעם אתה חוזר על השטות הזאת  (דוד סיון) (5 תגובות בפתיל)
  סבירות  (ע.צופיה) (7 תגובות בפתיל)
  מפליא אותי חוסר ההתיחסות לעליה בתוחלת החיים  (חזי) (3 תגובות בפתיל)
  לבר ניר, תודה על המאמר המושקע!  (רפי אשכנזי)
  כמ ההערות  (עמיש)
  שני הפני שלי  (יובל רבינוביץ) (3 תגובות בפתיל)
  לישראל בר-ניר  (מהנדס אזרחי) (8 תגובות בפתיל)
  פיתרון לפנסיה-- תוצרת רפובליקת הבננות  (מהנדס אזרחי) (11 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי