|
הדבר הראשון - קרנות פנסיה בנוסח הישראלי (ודומני כי יש כאלה גם במקומות אחרים) אינן קרנות אישיות והסכומים המשולמים לחברים אינם פונקציה ישירה של הצבירה האישית אלא נובעים מכמה הנחות בדומה להנחות ולחישובים של חברות ביטוח. על חלק הקרן מפסידה ועל חלק היא מרויחה. גם חברת ביטוח, בכל הענפים החל מביטוח חיים וכלה בביטוחי נזיקין, אינה משלמת כספים כתלות ישירה בפרמיות אלא מניחה כי חלק מהמבוטחים לא יזדקקו לכסף וחלק כן ובסך הכל הכסף יספיק עבור כולם וגם ישאיר רווח.
דבר שני - בייסוד הקרנות ההסתדרויותיות לפני כמה עשרות שנים הסתתרה הנחה נוספת, קצת תמימה אבל מעניינת. היתה הנחה כי דורות צעירים ישלמו את החסר בדורות הותיקים. ההנחה היתה כי בכל שנה יתווספו מבוטחים חדשים אשר יזרימו כספים בהתאם למצב המשק והשכר באותה עת וכי כספים אלו יכסו את החוסר במידה ויהיה חוסר. הנחה זו התבדתה לאחר כמה עשרות שנים מסיבות שונות והעקרית היא שדורות חדשים הצטרפו לשיטות חסכון אחרות. וזאת בנוסף לטעויות אקטואריות ובנוסף לחיוב הקרנות בידי הממשלה לשלם פנסיות לאנשים שחסכו תקופות קצרות (כגון עולים חדשים).
דבר שלישי - הפנסיה התקציבית. ביסוד העניין היתה הנחה כי המעסיק ישלם בעתיד מתקציבו את הגמלאות לפורשים מבלי לנכות דמי השתתפות מהעובדים. בתמורה לכך נקבע כי שכרם של העובדים בארגונים אלה יהיה נמוך יותר מהשכר המקביל בארגונים המנכים מעובדיהם לחסכון פנסיוני. (עיקר ההשואה היה לארגונים הסתדרותיים שבאותו עידן היו המעסיק הגדול ביותר). במהלך השנים הצטברו מספר תהליכים אשר יצרו פצצת זמן כספית. הראשון היה כי העקרון של שכר נמוך יותר לא נשמר והשכר בארגונים המשלמים פנסיה תקציבית הגיע לרמות גבוהות מאד. (כגון צבא). הגורם השני היה כי ארגונים רבים מלבד הממשלה העתיקו את הפטנט וזאת למרות שאין להם את האפשרויות הקיימות בידי המדינה לשלוט בגבה תקציבם. דוגמה בולטת הן עיריות, אוניברסיטאות, בתי חולים (לאחרונה התפרסם ביה''ח ביקור חולים), ארגונים ממשלתיים שהפכו לחברות עצמאיות (כגון תע''ש) וכו'.
על ארגונים אלה היה ליצור קופה מסודרת התלויה בגבה השכר המשולם בהם והם לא עשו זאת תוך עצמית עין של כל הגורמים ועתה הם עומדים בפני שוקת שבורה. |
כמ ההערות
