1. הדחה?
בעיתונות כותבים על כך שהרמטכ''ל ''הודח'', ואני מנסה להבין למה הכוונה. אדם התמנה לתפקיד לזמן קצוב, ובתום התקופה הקצובה בחוק לא האריכו לו את המינוי. איפה כאן ה''הדחה''? האם העובדה שבעבר היה מקובל להאריך את המינוי לשנה נוספת מהווה תקדים מחייב? האם קיומו של תקדים נותן למי שהוא מונופול? אין במערכת הדמוקרטית מינויים לכל החיים (למעט שופטים מסיבות מובנות), ואין שום סיבה לשנות את זה. כל אדם צריך להבין את זה כאשר הוא מתמנה לתפקיד לתקופה קצובה.
במדינת ישראל התפתחה מנטליות לפיה מי שמתמנה לתפקיד כל שהוא, מקבל עליו חזקה ועד שלא נמאס לו והוא מחליט לבד לפנות את הכסא, או עד שלא מציעים לו מה שהוא יותר טוב, אין להזיז אותו --- מה שהוא בנוסח של ''משורה ישחרר רק המוות'' . . . מאחר ומתפקיד רמטכ''ל לא ניתן לעלות בדרגה, המיקרה הזה הוא קצת בעייתי. אבל זה נכון לגבי כל מי שמגיע לראש הפירמידה במערכת בה הוא נמצא. לצורך טיהור האווירה מוטב היה אם הביטוי הזה ''הדחה'' יימחק מהלכסיקון היום יומי. כדאי לשמור אותו לאותם מקרים בהם אדם מפוטר, או שמאלצים אותו להתפטר, מתפקידו לפני תום המועד הקצוב. אז זו באמת הדחה. למען הדיוק, אני חושב שזה גם לא נכון ש''כל'' הרמטכל''ים בעבר זכו לשנת כהונה נוספת. למיטב זכרוני, מרדכי מקלף, שהיה הרמטכ''ל השני או השלישי של צה''ל (זה תלוי איך סופרים את יעקוב דורי) כיהן שלוש שנים בלבד בתפקיד.
המנטליות הזאת של קביעות במישרה שהיא מעצם הגדרתה זמנית, היתה בעבר בעיקרה נחלתו של השמאל. וזעקות החמס על ''הדחה'' היו באות מחוגי מהשמאל בכל פעם שמי שהוא מיקיריהם גילה להפתעתו שאלה שמינו אותו לתקופה קצובה באמת התכוונו לזה. הפעם, לשם שינוי, הקולות נשמעים מהימין. החליט מי שהחליט שהרמטכ''ל אין דעתו שלמה עם מדיניותו של ראש הממשלה ושזה הרקע ל''הדחה''. ומיד, כמו אצל הכלבים בניסוייו של פאבלוב, פיותיהם של המוחים מהשמאל מתמלאים בריר של הנאה והם מגיבים בשתיקה רועמת על ''הפרת המסורת''. את השקט מפירות רק צעקות הגוואלד של חסידי הדמוקרטיה ושומרי המסורת (תרתי משמע) מהימין.
לא צריך הרבה דמיון כדי לתאר מה היה קורה אילו הנסיבות היו הפוכות --- ראש ממשלה עם דעות הזהות לעמדות העבר של שרון, היה מחליט לא לחדש את המינוי של רמטכ''ל הדוגל במדיניות הנוכחית של שרון. בג''ץ היה כבר עובד שעות נוספות, וזו היתה רק ההתחלה . . .
בניגוד לדעה המקובלת, אינני בטוח שהסיבה לאי הארכת מינויו של הרמטכ''ל היא באמת התנגדותו למדיניות ראש הממשלה. לא קראתי ולא שמעתי בשום מקום התבטאות כל שהיא של הרמטכ''ל ממנה ניתן להסיק את זה, וכולנו יודעים מה ערכן של הדלפות בעיתונות. לי זה נראה יותר כהתפתחות שמקורה בחילוקי דעות אישיים בין הרמטכ''ל לבין הממונה עליו --- שר הביטחון, תופעה נפוצה למדי כששר הביטחון הוא בעצמו רמטכ''ל לשעבר.
אבל גם אם זה נכון, והסיבה היא באמת התנגדותו של הרמטכ''ל למדיניות, אז מה פסול כאן? לראש הממשלה הזכות המלאה למנות לתפקידי מפתח אנשים שהוא יכול לסמוך עליהם שהם יבצעו את מדיניותו. הכלל ש''הבוס לא תמיד צודק, אבל הוא תמיד הבוס'', תקף כאן כמו בכל תחום אחר. גם בסקטור הפרטי, וגם בסקטור הציבורי, אם אתה חולק על הבוס, אתה הוא זה שמפנה את הכסא. הדרך היחידה לשנות את זה היא להביא להדחתו של הבוס --- ראש הממשלה במקרה דנן. כל עוד ראש הממשלה נהנה מתמיכת הממשלה והכנסת במדיניותו, גם אם התמיכה הזאת הושגה באמצעות מניפולציות פוליטיות (מה שרק מראה שהוא כנראה פוליטיקאי יותר מוצלח ממתנגדיו), יש לקבל את זה כנתון שהוא רשאי לבחור את האנשים שלדעתו יבצעו את מדיניותו בדרך הטובה ביותר.
לשם השוואה כדאי להסתכל על הנעשה כאן. בארה''ב לא קיים המעמד של ''שר''. מרבים להשתמש בכינוי הזה אבל זה לא נכון. על פי החוקה הנשיא הוא הרשות המבצעת והוא ממנה קבינט המורכב מ''מזכירים'' שתפקידם לסייע לו בביצוע המדיניות שלו. החלטות של הקבינט אינן מתקבלות בהצבעה ולא יעלה על הדעת שהקבינט יחליט מה שהוא בניגוד לרצונו של הנשיא. הסמכות לקבוע מדיניות מתחילה ונגמרת אצל הנשיא. הוא רשאי להאציל את הסמכות הזאת במלואה או בחלקה למזכירים השונים (מה שאכן קורה בפועל כי זה מעבר ליכולת אנוש להתעסק עם כל הפרטים), אבל זה איננו משנה את המצב שתפקידם של המזכירים (או השרים כפי שנהוג לכנותם) הוא לבצע מדיניות ולא ליזום אותה. לכן זה הדבר הכי טבעי בעולם שהנשיא ימנה לתפקידים השונים רק אנשים שמסכימים עם מדיניותו ולא כאלה שחולקים עליה. כשמי שהוא בין עוזריו של הנשיא חולק על המדיניות, העוזר הוא זה שהולך הביתה, הנשיא ממשיך לכהן ואף אחד לא רואה בזה ''הדחה''. בפועל ישנם מצבים בהם נשיא חלש אופי מתעמת עם מזכיר אחד או כמה בעלי אישיות דומיננטית, ואז קביעת המדיניות עוברת לידיהם --- זה היה המצב עם קיסינגר וניקסון בתקופת ווטרגייט, ואח''כ בתקופת פורד. היו גם מקרים נוספים, אבל זה לא משנה את המצב החוקתי הבסיסי.
נא לא להסיק מכל מה שנאמר עד כה על תמיכתו או אי תמיכתו של כותב שורות אלו במדיניות הנוכחית.
ראשית, אני פשוט לא מבין אותה. לא מובן לי למה ראש הממשלה חותר, מה הוא רוצה להשיג ואיך זה יבוא לידי ביצוע. למען האמת, השם שניתן לתוכנית נראה לי קצת מוזר --- ''התנתקות''? מכל מה שהתפרסם עד עכשיו, זה לא מה שיקרה בשטח. אז עדיף לשתוק.
שנית, כאחד המתגורר דרך קבע בחו''ל, אינני חושב שיש לי הזכות המוסרית לפסוק הלכה בנושאים הקיומיים למדינת ישראל.
2. משאל עם
נושא שני עליו מרבים לכתוב בעיתונות הוא הדרישה לקיים מישאל עם בנושא תוכניתו של ראש הממשלה. זה הבל הבלים ממדרגה ראשונה. קודם כל יש כאן בעיה עקרונית, מישאל עם, כמה שזה נשמע יפה, איננו מהווה חלק אינטגרלי (מי שהוא יכול להציע מונח עברי מתאים?) במערכת קבלת ההחלטות של מדינת ישראל. מישאל עם איננו כלי שנועד לעקוף את מערכת החקיקה של מישטר דמוקרטי. מישאל עם יכול בהחלט להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות במישטר דמוקרטי, אבל זה צריך להעשות בצורה מסודרת. צריך להחליט מראש אלו נושאים מחייבים מישאל עם, או לחילופין, צריך מנגנון שייקבע באלו נסיבות יש לקיים מישאל עם. צריך גם לקבוע בצורה חד משמעית את דרכי הביצוע של מישאל העם. זה פשוט מגוחך להעלות את הדרישה למישאל עם רק כאשר למי שהוא נדמה ש''העם איתו''.
במיקרה שמישאל עם הופך להיות חלק מהמערכת, יש היגיון בדרישה לרוב מיוחס כזה או אחר (שוב, מגוחך לקבל החלטות על חודו של קול), אבל הדרישה ל''רוב יהודי'' היא חסרת בסיס. מצדי הייתי שמח לראות את מדינת ישראל כשהיא ''עראבישע ראיין'' בדיוק כמו שהערבים רוצים שמדינתם העתידית תהייה ''יודאן ראיין'', אבל זה לא המצב. לפחות לא בעתיד הנראה לעין. אם מאפשרים לערביי ישראל להצביע לכנסת (שזה למעשה גם כן מישאל עם), למרות היותם מיעוט עויין החותר לחיסול המדינה, אין שום סיבה הגיונית או חוקית למנוע את השתתפותם במישאל עם על כל נושא אחר. אם כל הכוונה בדרישה לקיום מישאל עם היא להשיג פסק זמן ולעכב את הביצוע, זו וודאי דרך פסולה.
לגופו של עניין, אני מתקשה להבין למה מצפים אלה שתובעים השכם והערב קיומו של מישאל עם. אומנם אינני יכול לאמר ש''בתוך עמי אני חי'', אבל אני מכיר טוב מאוד עם מי יש לנו עסק. אם מי שהוא משלה את עצמו שמדיניותו של ראש הממשלה לא תזכה לרוב סוחף בציבור הישראלי (גם אם נצטמצם לציבור היהודי בלבד), אז הוא באמת חי על כוכב לכת אחר. לכן כל הדיבורים על ''מי שמפחד ממישאל עם'' הם בחזקת עורבא פרח.
כל זה לפני שנכנסים לנושא התיכמונים. כל מי שיש לו ידע מינימלי בסטטיסטיקה יודע כמה קל לסבן באמצעות מישאלי דעת קהל. איך בדיוק ינסחו את השאלה(ות) שתוצגנה לציבור? מי יהיה הפוסק בשאלת הניסוח? האם אלו תהיינה שאלות צרות שהתשובה עליהן היא כן/לא, או שאלו תהיינה שאלות עם מיגוון של תשובות ואז למי תהיה הסמכות לנתח את התוצאות. מה דינו של מישאל העם אם אחוז ההשתפות יהיה נמוך? האם יש לדרוש אחוז השתתפות מינימלי? (להזכירכם, היה מקרה שבכנסת התקבל חוק ברוב של חמישה נגד שלושה --- 8 חברי כנסת מתוך 120, פחות מעשרה אחוזים, היו נוכחים בדיון ובהצבעה, והחוק הוא חוק לכל דבר!)
אלו רק מקצת מן הבעיות העשויות להתעורר אם במקרה יוחלט על קיומו של מישאל עם.
למעשה, הדרך ההגיונית היחידה העומדת בפני מתנגדי המדיניות היא להפיל את הממשלה ולהביא לבחירות חדשות שבמיקרה הזה תהיינה תחליף למישאל עם. מאחר ומתנגדי המדיניות אינם מצליחים לגייס את הרוב הדרוש לכך זה אומר את הכל.
מעט הירהורים על המצב
