ההסדר המדיני בירושלים

זאב בן-יוסף

שוב נושבות רוחות של הסדרים מדיניים, שיש בינינו כאלה המקווים שהן מבשרות את תום מתקפת הטירור הנוכחית ותחילת תקופה של שלום.

אולי כן ואולי לא.

האם דווקא עידן שרון יוכל להפסיק מלחמת טירור ופוגרום בת מאה שנה בה פתחו הערבים בתחילת המאה העשרים, במגמה לגרום לכל היהודים לעזוב את כל שטח פלשתין, מהים התיכון במערב עד עיראק במזרח, ולחזור לארצות מהן באו?

ימים יגידו.

עובדה היא שמתקיימות שיחות ועובדה שאחדים מאלה שפתחו במלחמת הטירור הנוכחית מדברים היום בלשון אחרת. אולי זו העמדת פנים ואולי אמת לאמיתה. שלום עכשיו או חלום עכשיו? לך תדע.

לא מכבר חגגנו את יום שחרור ירושלים העתיקה ואת חג השבועות, יום העלייה לרגל לירושלים, ומייד לאחר מכן התקיים קרנבל הבחירות לעיריית הבירה.

ואי אפשר היה שלא להיזכר בזמן החגיגות הללו בעובדה המעיקה:

ירושלים מהווה עבור הערבים ועבורנו סלע מחלוקת, כאשר שני הצדדים אינם מוכנים לוותר.
גם הערבים דורשים שירושלים תהיה בירת מדינת פלשתין, המדינה הערבית ה- 24, וגם אנו עומדים על כך שהיא תישאר בירתה של המדינה היהודית היחידה בעולם כולו.

אם ננסה לנתח (מנקודת ראותנו אומנם אבל על פי העובדות ההיסטוריות) מהי מידת החשיבות של שלושת הדתות המונותיאיסטיות כלפי ירושלים, נגיע עד מהרה למסקנות אלו:

1. העיר המרכזית והקדושה ביותר של הנוצרים היא רומא (והמקום הקדוש ביותר בה הוא הוותיקן).

2. העיר המרכזית והקדושה ביותר של המוסלמים היא מכה (והמקום הקדוש ביותר בה היא הכעבה).

3. העיר המרכזית והקדושה ביותר של היהודים היא ירושלים (והמקום הקדוש ביותר בה הוא הר הבית).

והשורה התחתונה ברורה: לעם היהודי יש זכות ראשונים ועדיפות על ירושלים לפני כל עם ודת אחרים.

יתרה מזו:
עם ללא שורשים, היסטוריים, דתיים ופיזיים, לא יוכל להתקיים לאורך זמן. המעצמות הגדולות בהיסטוריה קרסו ונכחדו ברגע שאיבדו את שורשיהן וזהותן.

לכל עם בירתו והמקומות הקדושים והיקרים לו שבלעדיהם הוא יאבד את זהותו וייעלם מבמת ההיסטוריה במוקדם או במאוחר.
לכן גם הצדק הטבעי וגם יצר ההישרדות שלנו מחייבים שליהודים תינתן עדיפות בריבונות על ירושלים כולה ובמיוחד על הר הבית.

בנושא הריבונות היהודית על ירושלים כולה, על שכונותיה המאוכלסות ערבים, לא תיתכן איפוא כל פשרה.

אפילו ''האיום הדמוגרפי'' בדבר ''רוב ערבי'' בירושלים שיהיה כאן לכאורה תוך עשרים שנה, מחוויר לעומת איום ההכחדה המוחלט של היהודים בשטח פלשתינה א''י המנדטורית.

ועוד: גם לאחר מלחמת ששת הימים צפו הסטטיסטיקנים שתוך 20 שנה יהיה רוב ערבי בין הים לירדן.
היום, לאחר 30 שנה עדיין יש רוב מסיבי של יהודים. הילודה של האוכלוסייה הערבית יורדת, וזו של היהודים נותרת בעינה ואף עולה מעט במיגזרים מסויימים.

ובכל מקרה:
האיום הדמוגרפי האמיתי הוא 100 מיליון הערבים מסביב לארץ ישראל, שאינם בשליטתנו, הרבה יותר מהאיום של 4 מיליון הערבים המצויים היום בשליטת ישראל.
ואת הבעייה הזו של האיום הדמוגרפי האמיתי נוכל לפתור רק בהגברת העוצמה וההרתעה הצבאית שלנו והבטחת גבולות שמהם יהיה ניתן להגן על עצמנו טוב יותר. גם בעידן הטילים והחלל, עדיין חיל הרגלים והשריון הוא זה הקובע את העובדות בשטח. והמלחמה בעיראק הוכיחה זאת למי שעדיין היתה דרושה לו הוכחה.

אבל, אם וכאשר כל שאר הבעיות שבמחלוקת בינינו לבין הערבים יבואו על פתרונן, ובהינתן שיוסכם על הקמת מדינה פלשתינית בה תכיר גם ישראל, ובהנחה שבעיית הריבונות על הר הבית בפרט ועל ירושלים בכלל תישאר סלע המחלוקת האחרון והמכריע שבלעדיו לא ייכון הסדר - קיימת אולי אפשרות לפתרון קבע גם בירושלים, כפי שיפורט להלן.

כאמור לעיל, הריבונות על כל ירושלים, על העיר העתיקה ועל השכונות המאוכלסות ערבים תהיה בידי ישראל בלבד.
אולם ישראל תוכל להודיע כי היא מוכנה להכיר בכך שירושלים היא גם בירתה של מדינת פלשתין.
סגן ראש העיר יהיה ערבי שייבחר על ידי תושביה הערבים של הבירה ובידיו יינתנו הסמכויות לנהל את ענייני העיר באזורים המאוכלסים ערבים.

מכל האפשרויות הגרועות, זו נראית לי הפחות גרועה.

הצגת המאמר בלבד

טענת שיש צורך ב''הגברת העוצמה והרתעה צבאית''

מילשטיין א. (יום שלישי, 10/06/2003 שעה 0:07)