במאמר קודם כתבתי שההישרדות וטובות ההנאה מהווים את הערך העליון של המפלגות ושל הפעילים בהן. מאז הכנסת ה-14 היושבים בראש משרדי הממשלה התחלפו או שהחליפו מפלגה אבל לא היה שינוי ממשי במדיניות הממשלה. למרות חילופי השלטון בעשור האחרון בולטת העובדה שלא היו שינויים מהותיים בנושאי המדיניות העיקריים. לכן טענתי שקשה לבוחר הממוצע להחליט באיזו מפלגה לבחור. גם אם הבוחר מכיר היטב את מצעי המפלגות הוא ימשיך להתקשות כי הוא לא יוכל לדעת ברמת ביטחון סבירה מה מהמצע יקויים (
במה אנחנו בוחרים).
בעקבות מלחמת לבנון השניה עלתה הדרישה להתפטרות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ''ל. הטענה היתה שהם נכשלו ולכן הם צריכים ללכת הביתה. בעקבות הדרישה התחכם ראש הממשלה ומינה ועדת בדיקה,
ועדת וינוגרד, שרבים חשבו שהיא תנהג כמו ועדה מטעם. למרות החשש, באופן מעשי נרגעו הרוחות עד אשר פורסם לפני מספר ימים, בתאריך 30.4.2007, דו''ח הביניים (
דין וחשבון חלקי) של הועדה שהגדיר ותיאר לא מעט כישלונות של השלישיה המובילה. המחאה והדרישה להתפטרות הנוגעים בדבר התחדשה ביתר שאת והתארגנה הפגנה תחת הכותרת
כישלונרים הביתה. מאחר ודן חלוץ כבר התפטר התמקדה פעילות המחאה נגד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ושר הביטחון עמיר פרץ.
הדיווחים על ההפגנה דיברו על 100 עד 150 אלף מפגינים שגדשו את כיכר רבין בתל אביב. מארגני ההפגנה ובראשם האלוף (מיל.) עוזי דיין, החליטו שעל הבמה לא יופיעו פוליטיקאים. לכאורה דרישה ראויה כדי להשיג איחוד כל הכוחות האפשריים. בכל זאת לא כל המבקרים והמוחים הצטרפו להפגנה. מדוע?
אני חושב שהסיבה העיקרית קשורה בעובדה, שהודגשה גם על ידי אחד ממחברי הדו''ח (
דוח דרור), שמדובר בכשל מערכתי מתמשך. מיד עלתה בראשי השאלה, האם החלפת שני השרים תשנה במשהו או תגרום לשינוי הנדרש? חשבתי ואני עדין חושב שלא. על פי הנסיון בעשור האחרון, כאשר יצר ההישרדות של הפוליטיקאים הוא השיקול העליון, אין סיכוי גדול לשינוי מהותי – לשיפור ולתיקון הכשל המערכתי. כאשר בוחנים את העובדות מגלים שרבים מהפוליטיקאים שמבקרים את ראש הממשלה ושר הביטחון, ואפילו דורשים בחירות, היו או ישנם היום במרכז קבלת ההחלטות מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000. עוד אנחנו יודעים שכמעט דבר לא נעשה מאז כדי לשנות ולמנוע את ההחרפה בהתחזקות והתחמשות החיזבאללה. זאת ועוד, לא ראינו ולא שמענו על שר שהתפטר נוכח אי-העשייה בנדון. אף אחד בעמדת השפעה רצינית לא עשה מעשה משמעותי – אין צדיקים בסדום.
השר שאול מופז היה רמטכ''ל ויותר מאוחר שר הביטחון, לא עשה דבר וגם לא התפטר או איים להתפטר כדי לגרום לשינוי בהקשר הזה. הוא גם לא התפטר מהממשלה הנוכחית בגלל ''הכשלון''. כך גם אפשר להגיד על הרמטכ''ל לשעבר משה, בוגי יעלון. אלא שכעת, כאשר שניהם חשים את האש מתקרבת, הם טוענים כעת שהם היו מטפלים בבעיה ומשיגים הישגים יותר טובים. אילו? אבל הם לא היחידים שהיו שם. לפי בדיקה לא מעמיקה אפשר לגלות שכ-50 מנבחרינו בעשור האחרון היום היו שרים בממשלות ישראל או מכהנים כעת. מתוך ''המבחר'' הזה עולים כל הטוענים שהם ראויים להחליף את הכישלונרים.
אבל יש עובדה נוספת שבלטה בהפגנה הזאת: היא היתה גם מחאה נגד ההתנתקות שתפסה טרמפ על הדו''ח. היו שם גם כאלו שלא היו טורחים לבוא אילו ראש הממשלה הנכשל היה איש ימין. אבל יותר חשוב:
הימין בא לכיכר רק משום שהתאכזב מטיב הביצוע. הוא רצה לראות מלחמה מוצלחת יותר, הרסנית יותר, שתחסל את הצד השני. הוא בא לכיכר משום שהוא רוצה להמליך כבר את נתניהו, לצד האיחוד הלאומי והמפד''ל.
מסתבר שבהפגנה היו לא מעט כאלו שמוכנים כבר לשכוח לנתניהו, לאפי איתם ולחבריהם בימין על שלא טרחו לנסות לחסל את הצד השני. מוכנים לתת להם את הכתר למרות שהם לא עשו דבר למנוע את התעצמות החיזבאללה על גבול הצפון. כאשר אני אומר 'לא עשו דבר' כוונתי שהם לא הרימו מחאה מחאה משמעותית או גרמו להתפטרות מהממשלה שלא עושה דבר. זאת עוד סיבה מדוע רבים נשארו בבית.
המנהיגות האלטרנטיבית האפשרית לא נכשלה כי לא ניסתה. לכן סביר לטעון שהם לא ממש ראויים להיות המחליפים של אלו שניסו ונכשלו. אם נבחרינו חושבים שצריך להחליף שרים או את הממשלה כולה שיעשו זאת ללא בחירות - זה בסמכותם. אבל אם יערכו בחירות די ברור שהתוצאה לא תביא להחלפת הקונספציה ולתיקון הכשל המערכתי. מכאן שחבל על הזמן והכסף שישקעו בבחירות כי ממילא הסיכוי שהתוצאה תביא לשינוי מהותי וליישום מסקנות הדו''ח היא נמוכה.
על הכישלונרים ועל ההפגנה
