אודה ולא אבוש – סייד קשוע הינו אחד מהכותבים החביבים עלי. כשרון הכתיבה שלו יוצא דופן, אירוניה דקה שלעיתים מצליחה לפוצץ אותי מצחוק. ויחד עם זאת, לעיתים השימוש שהוא עושה בכשרון שלו מניפולטיבי. במסווה של כשרון כתיבה נונשלנטי, אירוני, תוך שיבוץ עצמו במשבצת 'הערבי המתויג כערבי' באופן אירוני, הוא חושף את החשיבה החד ממדית ואת התפיסה החד מימדית של ערבים, פלשתינים, או יהודים שמאלנים ראדיקליים כלפי הסכסוך.
ברשומתו ממוסף הארץ האחרון (
ערבי כשר, 05.04.07) הוא מגחיך את העמדה הציונית, בכנס אשר אליו הוזמן. כדרכו באירוניה, הוא מתאר את המצבים המביכים שלו כערבי במדינה יהודית, ציונית (אך גם דמוקרטית) דרך השתייה. סיטואציות לכאורה קומיות ואירוניות של אהבתו למשקה ברגעים מביכים, מסמלת באופן מיטונימי את תחושת האי-נוחות, הזרות והכאב של ערבים בישראל.
אבל סייד קשוע הפך את כושר הכתיבה המעולה שלו, האירוניה הדקה והציניות למלבוש חדש לקשקוש, לסתמיות, לחד-ממדיות ולשטחיות. בטור האחרון שלו הוא כותב כיצד טרם הכנס היה במתח ושתה, כיוון שהוא הולך להיות הערבי היחידי בכנס. בהמשך הטור הוא מתאר כיצד סופרים ישראלים טענו לביטול חוק השבות, ולחיקוק חוקי הגירה שוויוניים ליהודים ולפלשתינים למדינת ישראל. הוא, סייד קשוע, מייצג (לאחר ששתה לשכרה, כמובן) עמדה ציונית ''כשרה'' ועל כן מכנה את עצמו באירוניה בכותרת הרשומה ''ערבי כשר''. ומהי עמדתו ה'כשרה'?
''הלו'', מצאתי את עצמי עומד על הבמה מול הקהל ונוזף בסופרים שישבו מצדי, ''על מה אתם מדברים בכלל? אתם מבינים שפה אתם מבטלים את חוק השבות, אתם מבינים מה זה זכות השיבה? אתם לא משאירים הצדקה לקיום המדינה. אתם מבינים בכלל על מה אתם מדברים, או שהשתן הספרותי עלה לכם לראש? באמת, זכות השיבה? נראה אתכם מתמודדים עם רב ערבי במדינה, חכמים בלילה. זה מה שיש לכם להגיד על פסח, זה מה שיש לכם להגיד על חג החירות, על העבדות? אחרי כל מה שעברנו במצרים אתם אומרים את זה? אחרי השואה? בושה, בושה וחרפה''.
קשוע, שלמד בבית ספר לאמנויות, מכיר את טכניקת ניגוח עמדת הזולת. הגחך אותה; הצג אותה כמשהו ששיכור כלוט (כמוהו) אומר. אבל דווקא מהטור של סייד קשוע אנו מבינים שלמרות שמדינת ישראל עומדת במצב בלתי אפשרי, שבו היא נכונה לפשרות מרחיקות לכת על אף שיש מסביבה מי שמערערים על עצם קיומה, יש בה שיח פלורליסטי, דמוקרטי וחופשי, אשר מאפשר לסופרים ולאנשי הרוח שבה להעלות הצעות אשר סותרות לחלוטין את סדר היום המרכזי. סופרים אלו התחנכו במדינה פלורליסטית, אשר לצד הכיבוש והעוול הממשי שנעשה לפלשתינים בשטחים, יש בתוכה שיח מודע לעצמו ולמצב באופן מפוכח, ולראייה, אנשי הרוח והשמאל שצומחים מאיתנו. דבר כזה לא ניתן להגיד על הצד השני.
מיכל ניסנסון סיקרה באתר 'אומדיה' את התעמולה הפלשתינית במסווה של 'חינוך' ברשות הפלשתינית. הפלשתינים לומדים מגיל צעיר הצגה חד ממדית, שטחית וחד צדדית של הסכסוך הזה. הסיכוי שאנשי רוח אצלם יצמחו ויאמרו דברי פיוס מקבילים למה שנשמע אצל אנשי הרוח שלנו, הוא אפסי יותר ויותר. אין להקל ראש בתרומת הכיבוש. כאשר פלשתינים מכירים ישראלים רק דרך מחסומים, אין ספק שגם לנו יד בשנאה. אבל יחד עם זאת, אני מאמינה ששנאת הפלשתינים ליהודים על רגליה שלה היא עומדת. היא נובעת גם מהכיבוש. אולם גם מחינוך שכמוהו אנו לא העזנו לחנך את ילדנו כלפי הגרמנים או הפולנים, שפרעו בנו פרעות ועוללו לנו את השואה. קרי: החינוך הפלשתיני אינו אך 'תגובה טבעית' לכיבוש, אלא שנאה אשר עומדת על רגליה שלה, ללא קשר למה שישראל תעשה או לא תעשה.
בשיח של השמאל הרדיקלי אופנתי כיום לצטט את
אדוארד סעיד. כמה שסעיד צדק. סעיד מתאר בספרו 'אוריינטליזם' כיצד שנאה כלפי עם אחר מטופחת לאור דימויו כפי שהוא מוצג בספרות. עד כאן סעיד צדק בהחלט – כאשר יישומה של התיאוריה שלו אינו נכון. אם סעיד המנוח וכל תומכיו האינטלקטואלים רוצים להתלונן על 'הבניית האחר בטקסט' ילכו נא לספרי הלימוד הפלשתינים (או בשאר מדינות ערב). הם יוכלו למצוא שם יהודי מפלצתי ומדינה קולוניאליסטית, דימויים אשר אליהם בדיוק כיוונה הביקורת של סעיד את חציה. אלא שבעוד שהניתוח של סעיד נכון (הבניית ה'אחר' בספרות יוצרת דמוניזציה שלו ומובילה לאלימות כלפיו) היישום – מטעה, מוטעה, שגוי, מגמתי, לא נכון, שטחי, חד צדדי.
יש לזכור שכיום מרבית הישראלים כבר הבינו מזמן שאין להם מה לשלוט על עם אחר, שזו הייתה טעות, וכולנו מבינים לא רק כי היה עוול בכיבוש אלא כי יש זכות קיום למדינה הפלשתינית. הוויכוח אצלנו הוא 'אם ניתן להם, האם באמת נשיג שלום?'. לפי ספרי החינוך שלהם (ראה סקירתה של מיכל ניסנסון) לא מדובר בויכוח נקודתי על 'האם הישראלים יקיימו את ההסכמים שלהם' אלא על שלילה מוחלטת של כל מה שהוא ישראלי ויהודי.
סייד קשוע יכול להציג את עצמו עד מחרתיים כמסכן, כערבי שחש 'זר' בתוך חברה יהודית.
לא חזרתי לקחת מעיל, להיפך, רצתי לאוטו והפעלתי את החימום. בטח יהיה חם שם ב''בית אבי חי'', חשבתי. פעם ראשונה שהוזמנתי לשם. משתתף בפאנל, משהו עם סופרים לרגל הפסח. ב''עכבר'' כתבו על הפאנל, שנושא את השם ''מיהו חמץ?''. בדרך לשם חשבתי שזאת חידה קלה למדי עבור הקהל שיגיע. המנחה יעמוד על הבמה וישאל: ''מיהו חמץ?'' וכולם יצביעו עלי, בין הפותרים נכונה תוגרל מתנה, מי שעולה בהגרלה מקבל את ההזדמנות לבער אותי. המחשבה על כך חיממה אותי.
אבל דווקא מהטור שלו עולה שהשיח בישראל הוא פתוח, פלורליסטי, בעוד שבשיח ברשות יש רק טובים (הם) ורעים (אנחנו). סייד קשוע, בוגר בית הספר לאמנויות מעדיף לדבוק באמירה פוסט מודרנית שטחית, אשר מציגה את עצמו כ'אחר' בחברה הישראלית, תוך הגחכה בטכניקות אמנותיות של העמדה הציונית (
שיש לה רציונלים רבים). למעשה, מעבר למפגן הנונסנס של אירוניה דקה (כפי שאפילו עולה מאמרו) דבריו הם עיוות מוחלטת של מציאות יותר מורכבת. מה זה משנה? בשם הנונסנס, הפוסט מודרניזם, וספר ה'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד...
על שכרות, פוסט מודרניזם, פוסט ציונות, ומה שביניהם
