מקובל לאמר שהדיפלומטיה היא ''אמנות האפשרי''. זו צורה אחרת לאמר שפוליטיקאים ומדינאים הם אנשים עם גישה פרקטית לחיים, אנשים בעלי ראיה מפוכחת של המציאות, אנשים שאינם מבזבזים את זמנם בנסיונות להשיג את הבלתי ניתן להשגה. מושגים נרדפים לגישה של ''אמנות האפשרי'' בהם נתקלים לעתים תכופות הם ''מציאותיות'' (Realism) או ''ריאלפוליטיק'' (Realpolitik), האחרון הוא במקורו ביטוי גרמני-פרוסי מהמאה ה 19. בתיאוריה אסכולת המציאותיות במדיניות שמה את הדגש על השגת יעדים מוגדרים תוך ניצול מחושב של האמצעים והמשאבים הקיימים. היא הניגוד המוחלט של אסכולת האידיאליזם בה (לפחות בתיאוריה) השגת יעדים ערכיים היא גם כן מטרה.
במדינת ישראל התפתחה ווריאציה מקורית של אסכולת המציאותיות. במדינת ישראל השיטה היא לקבוע יעדים לא לפי מה שאפשר אלא לפי מה שאי אפשר. יש לשיטה הזאת יתרון עצום. אם זה בלתי אפשרי אז לא מנסים, וכך חוסכים כאב ראש, זמן, ומשאבים. איך יודעים שמה שהוא שלא נוסה אי אפשרי? פשוט מאוד, מחליטים. הגניוס היהודי במיטבו. כמעט ללא יוצא מן הכלל, במהלך הסכסוך הישאלי ערבי, נקודת המוצא של הצד הישראלי היתה למה הערבים לא יסכימו, ומה לא ניתן להשגה מהם --- כשהקביעה מה הם הדברים להם הערבים לא יסכימו או לא יקבלו נעשתה בצד הישראלי, לעתים אחרי דיון ''מעמיק'', ולעתים יותר תכופות ללא דיון כל שהוא. במלים פשוטות, אסכולת המציאותיות כפי שהיא באה לידי ביטוי במדיניותה של ישראל בכל נושא הקשור לסכסוך הישראלי ערבי היתה ''אמנות הבלתי אפשרי''.
מילות המפתח היו תמיד מה שהוא בנוסח ''לזה הערבים לעולם לא יסכימו'', או ''הערבים אף פעם לא ישלימו עם זה'', או ''אין שום סיכוי שהערבים יקבלו את זה'', או ווריאציות אחרות על ההתבטאויות האלו. בכל מקרה, הכלל מס' 1 היה תמיד שאת מה ש''אנחנו יודעים'' שהערבים לא יקבלו אין מציעים. לא צריך לנסות, כי זה בלאו הכי לא ילך. מה שמעניין היא העובדה שזה בא דווקא מצד שמאל, מהמחנה המתיימר לשאת את דגל השלום, המחנה שבכל פעם בה היה מדובר באיזה שהוא וויתור ישראלי תגובת הברך (knee jerk reaction) שלו היתה ''מוכרחים לנסות''. במקביל, על כל רעיון שלדעתם הערבים לא יסכימו לו, התגובה האוטומטית שלהם היתה ''חבל לנסות'', או ''אסור לנסות''. זה לא הצטמצם רק לתחום של ניהול המשא ומתן עם הערבים, זה יוּשַׂם גם בתחומים אחרים, ותמיד עם ''הסיבות'' המתאימות. ''אי אפשר לנצח את האינתיפאדה (הראשונה)'' (זו ''התקוממות עממית''). ''אי אפשר לדכא את הטרור'' (לא ניתן להתגבר על הטרור באמצעים צבאיים). ''אי אפשר לשלוט בעם זר'' (זה לא מוסרי). ''אי אפשר לקיים נוכחות צבאית ברצועת הביטחון בלבנון'' (זו מעמסה שהיא מעבר ליכולתו של צה''ל). הסיבה האחרונה היתה גם התרוץ לכך ש''אי אפשר להמשיך לקיים נוכחות יהודית ברצועת עזה''. כמעט שאין לזה סוף. יספיק לחזור על סיפורו של הסכם השלום עם מצריים.
עד לעלייתו של בגין לשלטון בשנת 1977, הרעיון שניתן לחתום על חוזה שלום עם הערבים, או מדינה ערבית כל שהיא היה בחזקת חלום באספמיא. בקרב ''מחנה השלום'' האמונה שהערבים אף פעם לא יסכימו לחוזה שלום פורמלי חתום על כל המשתמע מכך היתה מושרשת כל כך חזק, שעצם השימוש במילה שלום היה בחזקת טאבו. השלום היה מילה גסה. אבל זה לא נגמר כאן. ההמשך הטבעי לדוקטרינת אמנות הבלתי אפשרי הוא שאם זה בלתי אפשרי עבורי, אני אעשה את הכל כדי להבטיח שזה יהיה גם בלתי אפשרי עבורך, או עבור כל אחד אחר. וכך, כשבא בגין והפך את הקערה על פיה, והראה שניתן להגיע להסכם שלום חוזי עם כל המשתמע מזה עם ארץ ערבית, ושהערבים מוכנים להכיר בלגיטימיות של המילה שלום, ''מחנה השלום'' נכנס לפאניקה, והמשימה הראשנה שהוא לקח על עצמו היתה לחפש דרכים לשים מקלות בגלגלים של יוזמת בגין. לקח להם כמעט חצי שנה להתאושש מהשׁוֹק, ורק בחורף 1978 התקיימה ההפגנה הראשונה של הגוף הקיקיוני המתכנה ''שלום עכשיו''. לשלום הם לא תרמו הרבה, והיום הם נשארו עם העכשיו בלבד. אז, בהופעת הבכורה שלהם על הבמה, הם זכו להצלחה ראשונית בכך שגרמו לפיצוץ שיחות השלום שהתנהלו במלון המלך דוד בירושלים עם משלחת מצרית בראשותו של שר החוץ המצרי. בסופו של דבר, למרות נסיונות החבלה של אנשי ''שלום עכשיו'' וגופים אחרים בשמאל הישראלי, נחתם הסכם שלום עם מצריים. מתיימרי השלום לא יסלחו לבגין לעולם את ''חטאו'' זה.
דו''ח בייקר – תרגיל במציאותולוגיה
לפני שלושה שבועות התייחסתי לדו''ח שהוכן ע''י וועדה שבראשה עמד ג'יימס בייקר, מי שהיה שר החוץ במימשלו בוש האב (''
חורף קשה בוושינגטון''). הוועדה הזאת נשאה את השם ''קבוצת מחקר בנושא העיראקי'' (Iraq Study Group - ISG) והיתה אמורה להתוות קוי פעולה למדיניות העתידית של ארה''ב במזרח התיכון. ביום הראשון להופעת הדו''ח, כשהתקשורת הליברלית עדיין היתה שרויה באופוריה מהביקורת הקטלנית שהדו''ח מתח על מדיניות הנשיא בוש, גישת הוועדה הוצגה כ''שיבת האסכולה המציאותית'' למדיניות ארה''ב. ההתלהבות מהדו''ח שככה כבר ביום השני, אחרי שאנשים טרחו לקרוא מה כתוב בו, אבל עדיין מרבים לדבר על ה''מציאותיות'' של המסמך. אין בכוונתי ללוש שוב את הדברים שנאמרו כבר מעל בימות שונות (אם כי לדעתי התקשורת בארץ גלתה חוסר הבנה תהומי למה שנאמר בדו''ח הזה ולמשתמע ממנו). הנושא בו אעסוק הוא עד כמה מציאותית היא המציאותיות של הדו''ח. הקונוטציה השלילית שהמושג מציאותיות רכש בשל העבר, גרמה למחברי הדו''ח להימנע מהשימוש בו או באחת מנגזרותיו. חלקו של הדו''ח המכיל את המסקנות ואת ההמלצות נושא לפיכך את הכותרת ''הדרך קדימה – גישה חדשה'' (The Way Forward — A New Approach). זה נשמע ממש כמו אולמרט בהופעה בפני חברי הסיעה בכנסת (בדקתי ליתר ביטחון, אבל שמו של אולמרט לא נכלל ברשימה הארוכה של האישים שהשתתפו בהכנת הדו''ח ו/או שתרמו עצות וידע). אחת התוצאות הנילוות להופעת דו''ח ה ISG והמציאותיות שהוא אמור לייצג, היא שוויליאם סאפייר (William Safire), עורך מדור הלשון של הניו יורק טיימס, הקדיש את הטור שלו מה-24 בדצמבר, 2006, לדיון מקיף במושג המציאותיות ומשמעויותיו בזמנים שונים בפוליטיקה. הוא גם מביא מספר הצעות למונחים חליפיים שעדיין אינם נושאים קונוטציה שלילית (
Realizm).
הדו''ח מכיל 79 (!) המלצות לביצוע, ש''אותן יש לראות כמיקשה אחת ויש להימנע מביצוע סלקטיבי של חלק מן ההמלצות בלבד''. אלה היו דבריו של ג'יימס בייקר במסיבת העיתונאים שהתקיימה לרגל הופעת הדו''ח. ההמלצות אינן ניתנות בחלל הריק, אלא מלוות במרבית המקרים בהסבר רקע ממה הן נובעות.
דוגמא ל''הסבר רקע'' כזה הוא המשפט הבא ''ההתנגדות העיראקית לארה''ב - והתמיכה בסאדר – הגיעו לשיא בעקבות מערכת ההפצצות שישראל ניהלה נגד לבנון'' (
Iraqi opposition to the United States — and support for Sadr — spiked in the aftermath of Israel’s bombing campaign in Lebanon... --- p. 28). המלחמה בעיראק מתנהלת כבר יותר משלוש שנים (ממחצית שנת 2003), היא מלווה בגל בלתי פוסק של התקפות ונסיונות פיגוע באמריקאים שם, אבל הגורם הוא ''מערכה של הפצצות'' שישראל ניהלה נגד לבנון בחודשים יולי ואוגוסט 2006 (שימו לב שאין כל איזכור לכך שזו היתה מלחמה או שהיתה גם ''מערכה של הפצצות'' בכיוון השני. כל מה שהיה, ע''פ הדו''ח, זו ''מערכה של הפצצות'' שישראל ניהלה נגד לבנון). קריאה מאוד מציאותית של המציאות.
דוגמא אחרת של ''הסבר רקע'', מציאותי לא פחות מהקודם, הוא הקטע הבא ''הסורים עוצמים עין לנוכח זרימת לוחמים זרים ונשק דרך גבולם לתוך עיראק, ולנוכח העובדה שמנהיגי הבעת [העיראקי] לשעבר מוצאים מחסה בסוריה. בדומה לאיראן, הסורים מרוצים מזה שארה''ב תקועה בעיראק. למרות זאת, הסורים נתנו להבין שהם מעוניינים בקיום דו שיח עם ארה''ב'' (
the Syrians look the other way as arms and foreign fighters flow across their border into Iraq, and former Baathist leaders find a safe haven within Syria. Like Iran, Syria is content to see the United States tied down in Iraq. That said, the Syrians have indicated that they want a dialogue with the United States... --- p. 29). ובעקבות הסבר הרקע הזה, שלמעשה אומר דבר והיפוכו, בא קטע המשך בסיכום המנהלי של הדו''ח הדורש מסוריה ''לבלום את הזרימה של מימון, מתקוממים וטרוריסטים לתוך ומתוך עיראק'' (
Syria should control its border with Iraq to stem the flow of funding, insurgents, and terrorists in and out of Iraq.--- p. XV, Executive Summary). באותו עמוד בד''וח יש גם התייחסות ל''תפקיד'' המיועד לאיראן ב''גישה החדשה'': ''על איראן לבלום זרימת הנשק וההדרכה לעיראק, לכבד את הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של עיראק, ולהשתמש בהשפעתה על המיעוט השיעי כדי לעודד פשרה לאומית [בעיראק]'' (
Iran should stem the flow of arms and training to Iraq, respect Iraq’s sovereignty and territorial integrity, and use its influence over Iraqi Shia groups to encourage national reconciliation). לא פחות ולא יותר, הדו''ח ממליץ, המימשל מאמץ את ההמלצות וזה יספיק להביא לכך שסוריה ואיראן תיישמנה את המוטל עליהן.
לא אופתע אם במוסדות האקדמיה בארה''ב, בחוגים למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, במגמות העוסקות בדרכי הטיפול בסכסוכים בינלאומיים, יונהג קורס חדש בו ילמדו את המציאותולוגיה אַ לָה בייקר ושות'. העיתון (הליברלי) הוושינגטון פוסט מכנה את דו''ח ה ISG בשם ''המניפסט המציאותולוגי'' (The Realist Manifesto).
הכחשת השואה ומה שמעבר לה
נושא הכחשת השואה מסרב לרדת מעל סדר היום. הקרקס שהתקיים בימים אלה בטהראן, אינו שווה התייחסות למעט הבחילה המתעוררת למראה אותם יהודונים עוטי זקן ופאות שמצאו לנכון לקחת חלק במחזה המביש הזה. האמת היא שלא חסרים יהודים אחרים, בחלקם ישראלים ''טובים'', שהתנהגותם והתבטאויותיהם בנושא אינן פחות מבחילות, למרות שהם הדירו את רגליהם מטהראן. הכחשת השואה היא פן אחד של הגלגול המודרני של שנאת היהודים הקלאסית או האנטישמיות (כדאי לזכור שאין חיה כזאת ''אנטישמיות''. זו בסך הכל מילת כיסוי euphemism שהומצאה במאה ה 19 כדי לאפשר לשונאי יהודים לשמור על חזות של נאורות. ייתכן מאוד שאילו הרצל היה חי 20 שנה קודם זמנו לא היינו זוכים להכיר בכלל את המושג ''אנטישמיות'' והיינו מגיעים ישר ל''אנטי ציונות'' שהיא הגירסא של ימינו).
הכחשת השואה באה לידי ביטוי בשלוש צורות. ישנם כאלה הטוענים שזה בכלל לא קרה (הפרסי נמנה על הקבוצה הזאת). הגישה הזאת היא נחלתם של קומץ מופרעים קיצוניים בלבד, ולנוכח הררי העדויות הקיימים אף אחד לא לוקח אותם ברצינות. הצורה השניה של הכחשת השואה היא יותר אלגנטית. לא מכחישים את עצם המעשה, כאן הגישה היא, כן באמת קרה מה שהוא, אבל זה לא היה כל כך נורא כמו שמתארים את זה, ובכלל דברים כאלה מתרחשים בכל מלחמה. הדוגלים בגישה הזאת עוד מוסיפים ל''קינוח'' ש''יותר רוסים'' ו/או ''יותר פולנים'' (בחר את מה שנראה לך) מאשר יהודים נהרגו במהלך מלחמת העולם השניה (דבר שהוא נכון עובדתית), וה''מדקדקים'' גם טורחים להדגיש שהיו קבוצות אוכלוסיה אחרות (הצוענים למשל) שסבלו לא פחות (שוב, דבר שהוא נכון חלקית). על האסכולה הזאת נמנים לא מעט יהודים. אחד הידועים שבהם הוא נורמן פינקלשטיין (Norman G. Finkelstein) המכהן כפרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת דה פאול (DePaul University). הוא בנה קריירה שלמה סביב התיזה שיש מידה רבה של הגזמה בדיווחים על מימדי השואה, ושהציונות, ואחרי הקמתה, מדינת ישראל, משתמשות בזה כדי להשיג תמיכה חומרית ומסרית שאינן במקומן. הוא מרבה להסתובב בעולם ומופיע בפורומים שונים בהם הוא מפיץ את ''הבשורה''. לא קשה לנחש מי הם הגופים והארגונים הנותנים לו את חסותם. פינקלשטיין כתב מספר ספרים על הנושא, ביניהם
The Holocaust Industry: Reflections on the Exploitation of Jewish Suffering ו-
Beyond Chutzpah: On the Misuse of Anti-Semitism and the Abuse of History.
דמות ידועה אחרת השייכת לאסכולה הזאת היא נועם חומסקי (Noam Chomsky), פרופסור יהודי בעל שם עולמי מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס MIT. חומסקי התפרסם כשיצא, בשם ''חופש הדיבור'', להגנתו של איזה צרפתי בשם רוברט פוריסון (Robert Faurisson) שכתב ספר בו ''הוכיח'' שהשואה לא היתה מה שהוא חריג.
הצורה השלישית, והגרועה ביותר, של הכחשת השואה היא הגישה המתארת את היחס של הנאצים כלפי היהודים במהלך מלחמת העולם השניה ואת השואה כמה שהוא שאיננו שונה ממה שישראל ''עושה לערבים'' בימינו. באסכולה הזאת שיעור היהודים והישראלים הוא בולט ביותר. הגישה הזאת היא נימה חוזרת בכתביו של הסמרטוט השבועי המשתתף כאן בפורום (יש לו הרבה תומכים לצערי), ויש רבים ו''טובים'' בשמאל הישראלי המחזיקים בדעה הזאת. הנבזות הכרוכה בגישה הזאת היא כפולה. בראש ובראשונה היא מגמדת את השואה ומקנה לה מימד אנושי. מעבר לזה היא מקנה לשואה לגיטימציה ומכינה את התשתית ל''הצגה שניה''. פרופ' ישעיהו לייבוביץ' עם ה''יודו נאצים'' שלו, הוא אבי הגישה הזאת (למיטב ידיעתי הוא מחזיק ב''זכות הראשונים'' בתחום הזה). זה פשוט נשגב מבינת אנוש להבין מה מניע אנשים כאלה, ובמיוחד את היהודים שביניהם.
במובן מסויים הכחשת השואה היא חלק ממערכה הרבה יותר רחבה של התנערות מערכים של מלחמת העולם השניה. זו מגמה מאוד פופולרית בקרב האקדמיה והאינטלקטואלים הליברליים במערב בימינו. שורה רחבה של היסטוריונים פוסט מודרניים מוציאים ספרים ועבודות ''מחקר'' שכל מטרתם היא להוכיח שבעלות הברית אשמות בביצוע פשעים נגד האנושות לא פחות מאשר הנאצים. בעלות הברית הפציצו ללא אבחנה אוכלוסיה אזרחית, ופגעו ב''חפים מפשע'', שלא על לדבר על הטלת הפצצות האטומיות על הירושימה ונגאסקי. על העובדות אין חולק. אבל כמו בחריצת הדין החד צדדית של ישראל בסכסוך עם הערבים, כך ההיסטוריונים האלה, שלרובם ככולם אין מושג ראשוני על מה הם מדברים, שופטים את ארועי מלחמת העולם השניה דרך משקפי וייטנאם ועיראק.
הכחשת השואה בצורותיה השונות, על כל המשתמע ממנה נקלטת טוב מאוד על הרקע האינטלקטואלי הזה, כשדפוסי חשיבה המוכתבים ע''י הפוליטיקה התקינה, מהווים זרז (Catalyst) יעיל מאוד.
מעניין לעניין באותו עניין
נושא מבקר המדינה, בו עסקתי במאמרי מה-2 בדצמבר, 2006, (''המוסד לבקורת המדינה על שום מה?''), ממשיך להיות בכותרות. למערכה נגד מבקר המדינה הנוכחי הצטרף קודמו בתפקיד, השופט בדימוס אליעזר גולדנברג, הטוען שתפקידו של המבקר הוא לבקר, ומשסיים לבקר, שיתכבד וימלא את פיו מים. הדברים הופיעו בנוסח קצת יותר מתון ב''
ידיעות אחרונות'' מיום 25 בדצמבר, 2006. במקביל נפתחה חזית חדשה במערכה, כשעל הכוונת עוזרו הראשי של מבקר המדינה, ניצב בדימוס יעקוב בורובסקי (
ג'רוסלם פוסט מה-29 בדצמבר, 2006). הידיעה זכתה לכיסוי נרחב גם בעיתונים אחרים ובטלוויזיה, מה שמראה כנראה שמתפרת התיקים של הפרקליטות ומשטרת ישראל החלה עובדת במלוא הקיטור. כאיש משטרה לשעבר, בורובסקי מכיר את השיטות מבפנים ויודע בדיוק מה צפוי לו. הוא העדיף להשעות את עצמו (אולי הוא בכלל יתפטר) לפני שהוא יסתבך יותר מדי. מאחורי המאמץ המשפטי החדש עומדת הכתבת ''החוקרת'' של הטלוויזיה, איילה חסון. איילה חסון קנתה לעצמה שם עולם לפני עשר שנים כשכמעט הצליחה לגרום לפוטש משפטי ולהדחת ראש הממשלה הנבחר נתניהו. הפרשה שזכתה לשם ''בועת הסבון של בר און בחברון'' התבססה על איזו קלטת מסתורית שאף אחד לא ראה ואף אחד לא שמע, שהיתה אמורה להוות ''הוכחה יותר מוצקה מבטון'' (אלו היו המלים של הכתבת) לאשמתו (עד היום לא ברור במה) של נתניהו. הפרשה הסתיימה בלא כלום, בועת הסבון התפוצצה בקול ענות חלושה, והבטון של חסון התגלה כפחות מוצק מהפל קל ששימש לבניית מגדלי וורסאי. היתה הבטחה חגיגית של הממונים על איילה חסון שאם יתברר שאין ממש בהאשמותיה היא תסיים את הקריירה שלה בטלוויזיה. גם מזה לא יצא כלום. היא ממשיכה לעבוד שם במשרה מלאה, ועכשיו היא מנהלת את המערכה נגד מבקר המדינה בשל ''חטאו'' שהעיז לדרוש חקירה במעלליו של ראש הממשלה. זה רק מקרה שלבעלה של איילה חסון יש קשרים עסקיים עם רעייתו של ראש הממשלה.
בחזית הפסקת האש אין כל חדש
בינתיים ההפסקה נמשכת וגם האש. הג'רוסלם פוסט מיום 28 בדצמבר, 2006, דיווח שהערבים הודיעו שאם ישראל תגיב על הקסאמים זו תהיה הפרה של הפסקת האש (
Abbas proposes 'backdoor' peace talks). באותה ידיעה בג'רוסלם פוסט דווח מפי נשיא הרשות הפלשתינאית שאולמרט אמר לו ששחרור אסירים ערביים מותנה בגורל השבוי הישראלי, גלעד שליט, אבל בינתיים, כמחווה, אולמרט הבטיח לשחרר אסירים ערביים בלי קשר לגורלו של שליט:
Abbas said Olmert made it clear to him that the release of Palestinian prisoners from Israeli jails was dependent on the fate of the soldier. However, he pointed out, Olmert promised to release a number of prisoners as a goodwill gesture...
בווריאציה מקורית על סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן ''בגדי המלך החדשים'', אולמרט הסביר לחברי סיעת ''קדימה'' בכנסת ש''טפשים'' (קרי הימין) רואים רק דם ואש ותמרות עשן, אבל ''חכמים'' (קרי אנחנו, אנשי הקידמה) רואים את האופק המדיני (
אולמרט: בימין רואים רק דם ואש, ''ידיעות אחרונות'' 26 בדצמבר, 2006). שני נערים בני 13 מתבוססים בדמם וצורחים ''המלך ערום'', אבל אף אחד לא רואה ואף אחד לא שומע, כי כולם עם המבט קדימה, מחפשים את האופק המדיני. התפתחות מעניינת אחרת עליה דווח ב 26 בדצמבר היא שממשלת ישראל החליטה להגיש ''מכתב מחאה חריף'' למזכיר האו''ם ולנשיא התורן של מועצת הביטחון. על הצעד הזה, שהתועלת שתצמח ממנו תהיה בערך כמו זו שתצמח מהגשת בג''ץ שיאסור על המשך ירי הקסאמים, סופר גם ב''
ידיעות אחרונות'' וגם ב
מעריב''. לא ברור אם מדובר ב''מכתב מחאה חריף'' או שזה היה ''מכתב מחאה חריף במיוחד''.
נתון מעניין אחר שנמסר מטעם משרד הביטחון הוא שמספר הקסאמים שנורו מרצועת עזה אל שטח ישראל במהלך החודש האחרון, חודש בו שררה הפסקת אש, עולה על מספרי הקסאמים שנורו בחודשים ינואר, פברואר, אפריל, אוגוסט וספטמבר, 2006, חודשים בהם לא שררה הפסקת אש והלחימה היתה בעיצומה (''
ידיעות אחרונות'', 26 בדצמבר, 2006).
הטור הבא יופיע כבר בשנת 2007. נקווה שיהיו דברים יותר משמחים לכתוב עליהם.
הדיפלומטיה – אמנות ה[בלתי] אפשרי
