הדברים נכתבים בסמיכות ליום הכיפורים, מועד חשבון הנפש. זה גם אולי הזמן לבחון את התפתחות המצב הכלכלי במהלך השנים האחרונות בהן התנסינו בצמיחה מהירה וגם התכווצות של המשק. יש הסבורים ששר האוצר היוצא, בנימין נתניהו, צריך לבקש סליחה על התנהלותו הפוליטית וקושרים בכך את ההפסד לשרון לפני מספר שבועות (
שום דבר לא גמור). כל הביקורת מתמקדת בנתניהו, כאילו נשכחו כל קודמיו בתפקיד הרם.
אחרים, שאינם חברי מרכז הליכוד יאמרו שעליו לבקש סליחה בגלל העובדה שנטש את משרד האוצר למרות ההבטחות שיסיים את הקדנציה במלואה. שעליו לבקש סליחה משום ''שזנח את המשק באמצע מהלך גדול וחשוב להבראתה של כלכלת המדינה'' (
חטא הבריחה). זה לא היה סתם מהלך אלא מהלך שבעצם הוא בעצמו יזם.
בהמשך נעסוק ברקע ''האידיאולוגי'' של המהלך ובפירותיו שאותם רבים מאזרחי ישראל כבר קוטפים במשך לא מעט זמן. עם זאת עלינו לזכור שהמנוע העיקרי של הצמיחה מאז שנת 2003 היו דווקא הערבויות אותן השיג שר האוצר הקודם, והצמיחה בארה''ב ובעולם בכלל.
למי שאיננו זוכר נזכיר שמדינת ישראל הוקמה כ''מדינת רווחה''. מדינה שאמורה להיות מודרנית-תעשייתית שהבטיחה לספק לאזרחיה מינימום מכובד של רמת חיים ושירותים. ''מדינת הרווחה'' שלנו גם היתה אמורה, וכך עשתה, ליזום ולנהל מיזמים ומפעלים גדולים שיובילו את המשק אל אותן מטרות (למשל ייבוש החולה, מפעל המוביל הארצי ועוד).
מילטון ורוז פרידמן הגדירו את ''מדינת הרווחה'' באופן יותר ציורי כהורה שתפקידו הוא לכפות על חלק מהאזרחים לעזור לאזרחים אחרים (
החופש לבחור, עמוד 5, 1980). בפרק 4 של הספר, ''מן העריסה אל הקבר,'' הם מציגים סקירה נרחבת של התפתחות מדינת הרווחה בעולם, כבר מסוף המאה ה- 19. עם התפתחות החופש הפוליטי, במדינות כמו בריטניה, גרמניה, ארה''ב ואחרות, הלכה והתעצמה מדיניות הרווחה. זה קרה למרות ההכרה ביתרונות היוזמה החופשית ועיקרון
היד הנעלמה. התהליך הזה התחזק במיוחד בעקבות המשבר הכלכלי הגדול של שנת 1929.
הנסיון של האנושות עם ''מדינת הרווחה'' מתנהל כבר קרוב ל-200 שנה. הוא היה מוכר לכותבים רבים עוד לפני שכוכבו של מילטון פרידמן החל לזרוח במערב. אחד מן הכותבים הללו היה חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל, שפיתח את החזון עבור מדינת היהודים בשני ספריו (
מדינת היהודים,
אַלְטְנֵיילַנְד) ובכתבים אחרים. מקום מושבו במרכז אירופה (וינה ופריז) שהיתה גם המרכז של הליברליזם המתפתח ושל התנועה הציונית נתן לו נקודת מבט טובה על האירועים החשובים של תקופתו.
מצד אחד הוא למד לקבל את העיקרון הליברלי שזכות הקניין היא חיונית למימוש היוזמה החופשית והחופש האזרחי. אבל הוא הכיר היטב את עקרונות ''מדינת הרווחה'' שהתפתחו סביבו באנגליה וגרמניה. הרצל הכיר את עקרונות ''מדינת הרווחה'' שלקראת סוף המאה ה-19 הוגשמו בהרחבה בגרמניה תחת ממשלתו של ביסמארק (1871 – 1890) וגם בארצות אחרות. כך גם היה לגבי תוכנית ההתיישבות הנרחבת בחבל פוזאן שיצאה לדרך בשלהי כהונתו של ביסמארק. אלא שכאן היתה להרצל הזדמנות נדירה ללמוד על תהליכי קבלת ההחלטות והיישום ממקור ראשון, באמצעות אותם מנהיגי התנועה הציונית שהשתתפו במעמד בכיר באותם תהליכים.
על הרקע הזה התפתח החזון של חיבור של עקרונות סוציאליזם מתון בנוסח המדיניות של ביסמארק - עקרונות שהשאירו מקום ליוזמה החופשית וזכות הקניין. במבנה הזה החברה (המדינה) אמורה להיות הכוח המניע והמכוון של התהליכים הכלכליים. בתוך המסגרת (framework) הרעיונית הזאת החברה-המדינה היא ארגון של קואופרטיבים שבאחריותה מפעלי הפיתוח הגדולים כמו התשתיות וההתיישבות החקלאית (
אַלְטְנֵיילַנְד – שורשים, חזון ומציאות).
זה היה החזון שהיה בסיס חשוב להגשמת הרעיון והיעדים של הציונות לאחר תום העליה הראשונה. המדינה שבדרך התנהלה במידה רבה על פי החזון הזה וכך גם היה בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה. אבל כבר שנים רבות שמבחינות רבות המשק דורך במקום – החזון המשולב הזה לא ממש מתגשם. זוהי, אולי, המשמעות של סיכומי ועדה פרלמנטרית בראשות חה''כ רן כהן. הועדה שבראשה עמד איש שמאל, הפנתה את תשומת לבנו לעובדה שב- 20 השנה האחרונות התרחבה אוכלוסיית העניים, והוחמרו הפערים, למרות הגידול הניכר בהוצאה החברתית (
דו''ח ביניים).
בחודשים האחרונים אנחנו שומעים הרבה ביקורת על המדיניות הכלכלית ועל החרפת הפערים והעוני. רבים מן המבקרים תולים זאת ב''תוצאות'' של המדיניות הכלכלית הנובעת מעקרונות הכלכלה הליברלית שהנהיג בנימין נתניהו עם כניסתו למשרד האוצר בראשית 2003. משום מה נוטים המבקרים לשכוח את הממצאים שאותם הדגישה ועדת רן כהן. אם עושים זאת מגלים שבעצם מדיניות הרווחה נכשלה, עובדה שלא ממש מפתיעה עבור מי שמכיר את מה שכתוב ב
החופש לבחור, אבל לא רק.
מה בעצם גרם לכשלון? האם העקרונות של מדינת הרווחה (סוציאליזם מתון) לא ישימים? ומה על העקרונות של הכלכלה הליברלית? לעניות דעתי, התשובה נעוצה ביכולת להוביל מדיניות כלכלית ללא הסכמה רחבה. בעוד שהנהגת מדיניות על פי העקרונות של הסוציאליזם המתון זקוקה להסכמה רחבה של אזרחי המדינה. ללא הסכמה רחבה התהליך הסוציאליסטי מתמוסס די מהר. הרי ראינו מה קרה לקומוניזם בברית המועצות כאשר הוסרה הכפיה.
מה שאני טוען הוא שסוציאליזם, מדינת רווחה, היא לא גישה פסולה אלא שכדי להצליח היא תלויה בהסכמה רחבה. כאשר יש הסכמה רחבה אפשר לנהל אורח חיים כלכלי יעיל ומוצלח גם בלי השאיפה להישג אינדיבידואלי לשיפור המצב הכלכלי הפרטי – הבסיס של היוזמה הפרטית. כך מנהלים היום את המשק בהצלחה בקיבוצים שונים, בעוד שהתמוססות ההסכמה גרמה לפירוק הניהול המשותף של המשק בקיבוצים אחרים. הנה מה שאמר על כך הפרופסור חיים ברקאי לפני כמעט שלושה עשורים:
... תורת הייצור הניאוקלסית המקובלת, המוליכה להגדרת כללי התנהגות אופטימליים לפירמה ''רגילה'', ישימה גם למערכת הייצור של הקיבוץ. ההרכב האופטימלי של מכלול המוצרים וההקצאה האופטימלית של גורמי ייצור נקבעים, לפיכך, גם במערכת זאת על-ידי תנאי שווי משקל ה''מקובלים''. הללו עולים בקנה-אחד עם העיקרים הבסיסיים של הקולקטיב, ובמיוחד עם העקרון של העבודה העצמית.
התפתחות המשק הקיבוצי, מכון פאלק, ירושלים, 1980, עמוד ראשון של ההקדמה
לעומת זאת, הליברליזם מבוסס על ההנחה שאי-אפשר להגיע להסכמה רחבה על העקרונות של מדיניות כלכלית. לכן לא הממשלה, אלא
היד הנעלמה צריכה לנהל את העניינים. תפקיד הממשלה הוא לקיים את התשתית המתאימה (חוק ואכיפתו....), כדי ש''היד'' תוכל לעשות את המוטל עליה ללא הפרעה. בעשורים הראשונים היתה במדינת ישראל הסכמה רחבה ולכן אפשר היה לנהל אותה לפי החזון שסימן הרצל – המודל המשולב של יוזמה חופשית ומעורבות הממשלה בניהול מיזמים ומדיניות רווחה. אבל ההסכמה הזאת כבר לא קיימת יותר ולכן עלתה למרכז הבמה הגישה הליברלית.
התמוססות ההסכמה החלה לפני זמן רב אבל הגיעה לשיאה כאשר נתניהו מונה לשר האוצר בתחילת שנת 2003. הכלכלה היתה אז בשיאו של משבר ובסכנת התדרדרות ושר האוצר הקודם, סילבן שלום, ביזבז זמן באפס מעשה ובסיפורים מה אי-אפשר לעשות.
(רשימה חלקית)נתניהו פתח בעוד שלב, יותר בולט מקודמיו, בתהליך של קידום עקרונות הכלכלה הליברלית. התכנית של שר האוצר נתניהו התמקדה ביעדים ואמצעים הבאים:
- מדיניות פיסקלית מרסנת כמו צימצום הגירעון השוטף, הורדת מסים, עידוד השקעות (בעיקר על ידי מיזמי BOT), צימצום תקציבי הרווחה ועוד.
- פירוק והפרטה של מונופולים ציבוריים (רשות הנמלים, וחברת החשמל שלא הושלם).
- המשך ההפרטה של בזק והפרטת קרנות הפנסיה של ההסתדרות.
- רפורמה בשוק ההון – ועדת בכר.
- תוכנית ויסקונסין לעידוד ההצטרפות לשוק העבודה וצימצום האבטלה.
לא רק הצעדים הללו השפיעו לטובה אלא גם האווירה שהשרה המכלול כולו על המשק. התוצאה היתה שהכלכלה החלה להגיב באופן חיובי - לצמוח. נכון שהערבויות בזכות ארה''ב והצמיחה במשק האמריקאי ומשקים רבים אחרים היו הכוח המניע העיקרי. אבל ללא השינויים במדיניות הכלכלית ושינוי האווירה העסקית שהוא גרם, אם היינו נשארים ''במשטר'' הכלכלי של סילבן שלום, היציאה מעומק המשבר היתה יותר איטית אם בכלל.
אחד הביטויים לפוטנציאל הצמיחה של משק לאומי הוא שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של אוכלוסיה בגיל העבודה (בני 15 ומעלה). משמעות שיעור השתתפות גבוה יותר היא פוטנציאל צמיחה גבוה יותר.
לוח 1, מציג את שיעור ההשתתפות בישראל מול מספר מדינות מרשימת הארצות המפותחות מהאירגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח (OECD). העובדה הבולטת היא שישראל נמצאת בתחתית הרשימה מבחינת שיעור ההשתתפות. כאשר מעמידים את נתוני שיעור ההשתתפות מול נתוני התמ''ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש, של אותן ארצות (המוצגים בעמודה האחרונה של
לוח 1), שוב מוצאים את ישראל בתחתית הרשימה. זאת ועוד מתברר שיש מתאם חיובי בין שיעורי השתתפות גבוהים לאורך זמן וגובה התמ''ג לנפש (מדד של רמת החיים). רמת החיים צומחת עם ובגלל שיעורי ההשתתפות הגבוהים, במיוחד עבור המצטרפים החדשים לכוח העבודה. אפשר גם לראות את הקשר החיובי הזה גם בצורה
הגרפית שלו.
עובדה נוספת שניתן לקרוא מן הנתונים היא מגמת הצמיחה בשיעור ההשתתפות של ישראל עד לסוף שנת 2004. תחושה זאת מתחזקת כאשר בהודעות לעיתונות של הלמ''ס פורסם שברבעון השני בשנת 2005 שיעור ההשתתפות הגיע כבר ל-55.3%. אבל זה עוד לא הכל כי אם נקח בחשבון את האוכלוסיות ''המיוחדות'' בהן שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה נמוכים נגלה שאלו הן אותן האוכלוסיות שתלויות בתקציבי הרווחה.
ניתן להניח שחלק ניכר מאותן קבוצות אוכלוסיה היה ברצון מצטרף לכוח העבודה אם רק היה מוצא דרך. הרי בכך גוברים הסיכויים להיחלץ מכבלי העוני, בו הוא שרוי, לנוכח הנסיון הלא מוצלח של תקציבי הרווחה. בכנס קסריה לפני שנתיים הציע הנגיד דוד קליין לעודד את ההשתתפות בכוח העבודה על ידי מדיניות מס המגדילה את התמריצים לצאת לעבודה, כולל מס הכנסה שלילי, הרחבת ההשקעות בחינוך באזורים ואוכלוסיות בהם שיעורי ההשתתפות נמוכים ועוד (
צמיחה בת-קיימא). זה לא תהליך קצר ולכן פירותיו יבשילו לאט אבל בטוח שבדרך ליעד שיעורי העוני יצטמקו כי רבים מן המשתתפים החדשים יהיו כאלו שבמצב של לא עובדים. לכן הנהגת תוכניות שמבוססות על עקרונות כמו אלו של תוכנית ויסקונסין גם היא יכולה לעזור לקידום היעד הזה. כך יוגשמו שתי מטרות, צימצום העוני וצימצום תקציבי הרווחה, מבלי שמישהו אמור להיפגע.
המטרה של מדיניות לעידוד הצמיחה היא שיפור רמת החיים של הכלל ושל הפרטים. כאשר המשק צומח ומתרחב שיעורי האבטלה נוטים לרדת וגוברת הנטיה להצטרף לכוח העבודה. שני תהליכים אלו עובדים בכיוון של שיפור רמת החיים. הטענה המרכזית שלנו בהקשר הזה היא שהסיבה העיקרית למיתון שהחל בשנת 2001, היתה התפתחות המיתון בארה''ב ובארצות אחרות בהן היה תלוי החלק שצמח במשק שלנו. סיבה נוספת שהעמיקה את המיתון היתה ניהול לקוי של מדיניות כלכלית שגרמה לקשיים בשוק ההון (לעלית ריבית) והצטמקות ההשקעות. האינתיפאדה כמו גם והפיגועים של אל-קאעידה בארה''ב (11 לספטמבר, 2001) השפיעו על עוצמת התהליכים אבל לא הניעו אותם.
כמו שהחל המיתון כך הוא נעלם והחלה צמיחה (בשנת 2003) כאשר בארה''ב החלה צמיחה בעיקר בגלל מדיניות פיסקלית ומוניטרית מרחיבה במיוחד. הסדרת הערבויות, תהליך שהחל וכמעט נסתיים תחת שרביטו של סילבן שלום, שסייעה רבות בפתיחת שוק ההון לביקושים ולכן לירידה בריבית. גם הרגעת האינתיפאדה השפיעה אבל רק על העוצמה של התהליכים.
לוח 2, מציג את ההתפתחויות הללו במונחים ריאליים (במחירי שנת 2000).
עצם העובדה שהצמיחה במשק הישראלי החלה לפני שנרגעה האינתיפאדה תומכת בטענה שהמצב הביטחוני, עוצמת האינתיפאדה, לא היה הגורם למיתון (כפי שהתעקש לטעון סילבן שלום). עוד ניתן להבחין שקצב הצמיחה של התמ''ג והתמ''ג לנפש התגבר באופן משמעותי בשנתיים האחרונות. מאחר ולמשתנים הללו לוקח זמן להגיב הרי ברור שגם מעשי ממשלת שרון הראשונה (שסילבן שלום היה שר האוצר שלה) תרמו להתפתחות התהליך. אבל ברור גם שמה שקרה מאז מציג תמיכה טובה לטיעון שתרומתו של נתניהו, וממשלת שרון השניה שנתנה לו גיבוי, היתה הרבה יותר משמעותית מזו של קודמו.
התפתחות נוספת מעוררת תקווה שהתלות של תהליך הצמיחה בגורמים חיצוניים תיחלש. כאשר בוחנים את נתוני ההשקעה הגולמית רואים שהיא צומחת לאחר הירידות החדות שהחלו בשנת 2000. קצב הצמיחה הזה רק מעודד תקווה משום שרמת ההשקעות עדין נמוכה מהשיא של שנת 2000 ביותר מ-15%. מה שמניע את המשתנה הזה הוא הצמיחה בהשקעות בענפי המשק, שהחלה כבר בסוף 2003 והגורם לכך היה השקעות בכלי תחבורה (שאפשר יהיה להניע מוצרים לשווקים) שצמחו בכ-15.5% וציוד שצמח בכ-0.8% (
הודעה לעיתונות). העובדות הללו רומזות שיש עוד לא מעט עודף אמצעי ייצור ושאפשר להרחיב את הייצור בהרבה ללא שיהיה צורך בהקמת מפעלים ועסקים חדשים. פוטנציאל הצמיחה הקיים הוא משמעותי.
סוף דבר
החזון של הרצל, משק מעורב בו החלק הציבורי, הוא בר סיכוי ויכולת לקדם את הכלכלה, את המשק לרמות חדשות. אלא שבעיית ההסכמה הובילה אותנו, את הציבור בכלל, להנהיג גישה אחרת שאמרת מעורבות מינימלית של הממשלה בכלכלה – הגישה הליברלית.
המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו התבססה על נקודת המוצא הזאת ולכן גם הצליחה לשפר את רמת החיים. אם יש לי בהקשר הזה חשבון עם נתניהו הוא אחד: התפטרותו, שבאופן מעשי התרחשה לפני כשנה, הסיטה כנראה את המדיניות הכלכלית מן המסלול שהוא התווה.
מדינת רווחה, כלכלה ליברלית וצמיחה
){kind=link}
