יואל מרקוס מתלונן שפתאום לפני התחלת הפינוי, ''נזכרו בכנסת שיש במדינה שחיתות'' (
השחיתות יכולה לחכות). הפינוי-התנתקות היא משימה יותר מידי חשובה בעיניו מכדי שיעסקו בחשדות לשחיתות בביתו של ראש הממשלה. במיוחד כאשר המטרה של העוסקים בכך היא אך ורק לטרפד את ההתנתקות. משמע העיסוק בשחיתות לא בא לשמה.
נדב שרגאי כותב שהטיפול בחשדות לשחיתות של שרון לא יכול לחכות. הוא מדגיש את החשש שההחלטה של שרון על ההתנתקות נבעה מהצורך ''לחלץ את עצמו ואת בניו מידי החוק'' (
שחיתות לא יכולה לחכות). כעדות לטענה הזאת שרגאי מציג את ספרם של רביב דרוקר ועופר שלח,
בומרנג, ומציין כי ''הספר מבקש למעשה לבסס את הטענה שהעלו עוד לפני חודשים ארוכים ח''כ צבי הנדל והעיתונאי חגי הוברמן,...'' לדעתו הספר עושה זאת די בהצלחה. לכן, חקירת השחיתות שקשורה בשרון נחוצה, אפילו לפני ביצוע ההתנתקות, כדי לדעת אם התכנית נולדה מנימוקים פסולים.
מרקוס בעצם אומר שמניעי הדורשים חקירה לא טהורים, בעוד שרגאי אומר שמניעי שרון חשודים כפסולים. אני נוטה לצידו של נדב שרגאי בגלל העיקרון שקודם מטפלים - מנקים את הבית פנימה ואוספים את השבבים ורק אחר כך עוסקים ביחסי שכנים. הנימוק העיקרי הוא שהשחיתות עשויה להפיל את הבית עלינו לפני שהשכנים יצליחו.
בכל זאת ההמלצה של שרגאי לא נראית לי ''נקייה'':
- לא שרון לבד החליט על ההתנתקות. ההחלטה נתמכה גם על ידי הממשלה וגם על ידי הכנסת. המשמעות היא שהתהליך הדמוקרטי נוצל במלואו על ידי התומכים או המתנגדים וגם הוכרע (עד להודעה חדשה). אפילו נימוקי שרון ימצאו פסולים זה לא יוכל לבטל את החלטת שני המוסדות המוסמכים.
- היכן היו כל המקוננים (חה''כ צבי הנדל, העיתונאי חגי הוברמן ואחרים) לפני שעלתה על הפרק ההצעה להתנתק? אם נכונות הטענות הרי הן היו נכונות גם לפני כן ומכאן שיש חשש שהמניעים לא טהורים.
- היכן הם היו כאשר הוקמו מאחזים לא חוקיים בעשרות (אפילו רק אלו שהוזכרו בדו''ח של טליה ששון)? מדוע עד היום הם לא דרשו חקירה של השחיתות הקשורה בהקמת המאחזים הלא חוקיים?
לעניות דעתי חה''כ צבי הנדל לא בדיוק נלחם בשחיתות כדי להדביר את הנגע. הוא מעלה את החשדות לשחיתות של שרון כי יש לו מטרה אידיאולוגית קונקרטית להכשיל את משימת ההתנתקות.
בין חברי הכנסת צבי הנדל לא לבד. יש לו חברים טובים בליכוד אשר ''שערוריית השחיתות שליוותה את המיפקד בעבודה, החזירה את החיוכים לפניהם של רבים.....'' (מנחם רהט, ''לא רק אנחנו מושחתים'',
מעריב, 24.6.2005, עמ' 4). הגנב שמח שנמצאו עוד גנבים - נחמת עניים. הטיפול היחידי שהם מוכנים לעשות במקרי השחיתות הוא להראות באצבע – גם הם. כל נסיון חקיקה או אכיפה בנושא יטורפד על ידי הצד שמוקדי כוחו עשויים להיפגע.
אני בכל זאת אומר: כאשר הבית בוער, והוא בוער משחיתות, קודם כל עוסקים בכיבוי השריפה פעם אחת לתמיד. רק אחר כך שואלים-מתעניינים מי הפסיד מי הרוויח. שחיתות היא מחלה סופנית.
הבית גם בוער מחוסר השקיפות של תהליכי קבלת ההחלטות אצלנו:
במשרד האוצר מספרים על שר חדש, חובב התנחלויות, שנכנס לתפקיד לא לפני הרבה שנים וזימן אליו לשיחה סודית את ראש אגף התקציבים. כשהדלת ננעלה שאל השר בפאתוס, עכשיו תגיד לי סוף סוף, כמה מיליארדים משקיעה הממשלה בשטחים מדי שנה. ראש האגף הרצה לשר במשך שעתיים על הוצאות הממשלה בשטחים. במהלך כל ההרצאה הוא לא נקב ולו במספר אחד.
חוסר השקיפות מעמיד שרים במצב מוזר: הם אמורים לדעת על מה הם מצביעים, אבל לעיתים הם לא יודעים.
ביעור השחיתות קודם
