בעד ונגד

מאמר שני בסדרה

ד''ר ישראל בר-ניר

במאמר קודם (''הריקבון המוסרי של 'חסידי אומות העולם' בתקופתנו'') הבאתי את סיפורה של קולות בישימון, קבוצת מחאה אופיינית לתקופה. בכוונה בחרתי בדוגמא שאיננה קשורה ישירות לסכסוך הישראלי ערבי, אם כי - כפי שהתברר מתוכן הדברים - פטור בלא כלום אי אפשר. הדוגמא מלמדת איך צעירים אידיאליסטים יוצאים לדרך כמגיני זכויות האדם, חסידי הצדק האנושי ולוחמים נגד קיפוח החלשים, ומוצאים את עצמם בסוף הדרך נותנים חסות לאפלים שבמשטרים, משטרים בהם עצם הרעיון שלאדם ישנן זכויות כל שהן הוא בחזקת בדיחה לא מוצלחת, ומסייעים בשתיקה לפשעים מהאכזריים שמוח האדם מסוגל להגות. הפעם ארחיב קצת את הדיבור על האבסורדים להם מביאה ההתקרנפות שעוברים אנשים כאלה. יש לדברים גם פן ישראלי והם מהווים תרומה נכבדת לגל של שנאת ישראל בעולם לו אנו עדים בתקופתנו. כבמאמר הקודם, כדי למנוע האשמות של משוא פנים, מרבית דברי יתייחסו לארה''ב ולמלחמה בעיראק.

שורש הרע הוא בתרבות ''הנגד'' שהפכה להיות האורים והתומים בקרב החוגים האינטלקטואלים ''המתקדמים'' בארצות המערב. זה מתחיל כבר בגיל צעיר כשבמסגרת ''פגישות אוריינטציה'', המתקיימות בתחילתה של כל שנת לימודים במוסדות האקדמאיים השונים בארה''ב, מכניסים לסטודנטים החדשים לראש ש''למרוד במוסכמות, זו תמציתה של החשיבה האינטלקטואלית'', או צורת ביטוי דומה, לפעמים מדברים על ''ניפוץ מיתוסים''. הניסוח המדויק לא כל כך משנה, מה שחשוב זה להחדיר את העיקרון. בארה''ב צעירים מגיעים לאוניברסיטאות ולקולג'ים ישר מבית הספר התיכון (אין כאן חובת שרות בצבא), וכך, גילאי 18, 17 ולעתים קרובות אפילו 16, נחשפים מהרגע שבו רגלם דורכת על סף האוניברסיטה לאינדוקטרינציה של תרבות המחאה. מעטים בלבד בגילים אלה נחנו במידת הבגרות ובכושר השיפוט שיאפשרו להם לשפוט נכונה את מה שמלעיטים אותם. רובם ככולם בולעים את ה''סחורה'' ללא הרהור שני, בחינת ''כזה ראה וקדש''. להיות ''נגד'' מה שהוא, להשתייך לקבוצת מחאה על מה שהוא הופך להיות כורח חברתי. כרטיס הכניסה למועדונים היוקרתיים ביותר. מי שנימנע מללכת בתלם נישאר בשוליים. תוך זמן קצר זה הופך להיות צורך נפשי – אובססיה, פולחן שעל מזבחו עולים לקורבן הטובים והיקרים בין הערכים של התרבות האנושית.

הסטיה של חברי קבוצת קולות בישימון מהערכים היסודיים ביותר בהם האמינו - צדק וחופש הפרט, שוויון זכויות מלא וכו', נבעה מבחירה אסטרטגית שנעשתה במודע, בחירה שבדיעבד התגלתה כמוטעית, להתנגד למדיניותה של ממשלת ארה''ב ויהי מה. מה שלא יהיה הנושא, אם ממשלת ארה''ב תומכת בו יש להתנגד לו וכל האמצעים כשרים. למותר לציין שישראל, בשל התמיכה לה היא זוכה מממשלת ארה''ב, נמצאת באופן אוטומטי על הכוונת של המוחים למיניהם גם כאלה שאין להם כל קשר עם הסכסוך הישראלי-ערבי.

לבחירה האסטרטגית הזאת ישנן משמעויות שמעטים נתנו עליהם את הדעת. הדוגמא שלהלן מחדדת את הדברים יותר. הסטטיסטיקה המובאת בה איננה ממקורות המזוהים עם אחת מממשלות המערב או עם כל גוף ממסדי שהוא.

יש ארגון בשם ''משמר זכויות האדם'' (Human Rights Watch), ארגון שהוא קצת יותר הגון ומהימן מארגונים כמו אמנסטי או ארגון הסולידריות הבין-לאומי (ISM) למרות שגם הוא איננו נימנה בדיוק על אוהדי ישראל (ניתן לבקר באתר שלהם באינטרנט). הארגון הזה פרסם לפני כמה זמן את הנתון הבא:

לאורך תקופת שלטונו של סדאם חוסיין בעיראק (23 שנה) כ 290,000 עיראקים חוסלו בשיטות שונות ומשונות. גם אם נניח שהמספר הזה קצת מוגזם, ונעגל אותו כלפי מטה ל 230,000, זה עדיין יסתכם בכ-‏10,000 בשנה, או כ 200 חיסולים מדי שבוע. נניח לרגע שההתנגדות למלחמה בעיראק היתה נושאת פרי, והמלחמה הזאת לא היתה מתרחשת. זה היה מביא לכך שהרצח השיטתי הזה יימשך, ויימשך בלא שייקבע מועד לסיומו, כל שבוע שעובר - 200 נרצחים נוספים. כל אחד מאלה שהתנגד למלחמה בעיראק, אם באמצעות מאמר בעיתון, אם באמצעות יציאה להפגנה ברחוב ואם באמצעות חסימת עורקי תנועה, כל אחד כזה הביע באותו הזמן את תמיכתו בפשע הברוטאלי הזה. על מצפונו של כל מי שהתנגד למלחמה בעיראק כל שבוע שעובר - 200 קורבנות חפים מפשע נוספים. זו הצורה בה בחר השמאל הליברלי בעולם כמעט ללא יוצא מן הכלל להביע את הזדהותו עם העם העיראקי.

אין זה משנה כלל מה היו מניעיו האמיתיים של הנשיא בוש כשהחליט לפתוח במלחמה נגד עיראק. כל הסיפורים שיומצאו בתחום הזה אין ביכולתם לשנות את המשוואה התנגדות למלחמה בעיראק = 200 עיראקים נרצחים מדי שבוע. כמה מאלה הנמצאים בצד השמאלי של הקשת הפוליטית מוכנים נפשית להיתמודד עם זה? כמה מהם תופס את מידת השפלות המוסרית אליה הם הידרדרו בשל אובססית ה''נגד''. הכותב אותו ציטטתי במאמר הקודם הוא דוגמא כזאת אבל הוא לא מייצג. הרוב המכריע מעדיף פשוט להתעלם. אצל הליברל האינטלקטואלי המצוי במערב התפתח מנגנון הדחקה המאפשר לו להיתעלם מהמסקנות של התנהגותו ודעותיו, לקבל בשיוויון נפש את החמורים והאכזריים בפשעים שבוצעו ע''י משטרו של סדאם.

זה הפגם הבסיסי של אידיאולוגיה ה''נגד'' המסולפת – גם כשזה נעשה מהמניעים המוסריים הנעלים ביותר, אינך יכול להיות ''נגד'' בלי להיות בו זמנית ''בעד''. ההיגיון הפשוט הזה הוא מעל ליכולת ההבנה של הליברל האינטלקטואלי המצוי. הכלים האינטלקטואליים אותם הוא מקבל היום במערכת חינוך הכפופה לעריצות של הפוליטיקה התקינה מגבילים את יכולת החשיבה לשבלונות ומוסכמות. מה שמאפיין את הליברל האינטלקטואלי המצוי זו חשיבה חד מימדית ואטימות מוחית שבעזרתן הוא מצליח לדחוק אל מתחת לשטיח את הבעד. אנשים לא נולדים כאלה, אבל מערכת החינוך האקדמי של היום, שלמעשה הפכה להיות פס ייצור של רובוטים מחשבתיים, מייצרת אותם בסיטונות.
כמו בתעשיית המחשבים Garbage in – Garbage out.

במקום שכל או השכלה, מספקת מערכת החינוך האקדמאי חבילות תוכנה עם תשובות מוכנות ותגובות ברך (Knee jerks) לכל שאלה. ולהגביר את הנזק – מוסיפים ''קיר אש'' (Fire wall) כדי למנוע חדירתם של ''ווירוסים'' של אמת לתוך המערכת.

ומה קורה כשאת העובדות לא ניתן לטאטא אל מתחת לשטיח? דו''ח שפורסם לפני כמה חודשים ע''י קבוצת חוקרים מאוניברסיטת הרווארד צייר תמונה ריאלית של זוועות המשטר בעיראק. הכל היה שם: קטיעת אברים, רציחת ילדים מול עיני הוריהם, אונס בסיטונות – היו להם שם אנסים מקצועיים עם תעודות - ועוד צורות התעללות שטניות כמיטב הדמיון היוצר של סדאם ובניו. מאחר שאת העובדות אי אפשר היה להכחיש, ואת כותבי הדו''ח לא ניתן היה לפסול כ''נציגים של ממשלת ארה''ב'', או כסתם ''פרו ציוניים'', אז ארגון אמנסטי פסק שיש להתעלם מהדו''ח כי הוא עשוי לשמש כ''פרובוקציה''. במקרה דומה, כשעלה הנושא של היחס לנשים באחד המשטרים המוסלמיים, באופן ספציפי דובר על השימוש באונס קבוצתי כאמצעי ענישה, דוברת אמנסטי, על מנת שלא להימצא במצב בו היא צריכה לגנות משטר שהוא אנטי ישראלי, פסקה ש''מאחר ונשים אלו בחרו מרצונן(!) לחיות תחת חוקי השאריעה, לנו אין מה לאמר'' . . .

סיפור בפני עצמו הוא כשבניגוד לכל התחזיות והמהומה והרעש, הדברים בשטח אינם מתפתחים בדיוק לפי התחזיות של אנשי ה''נגד'', והם ניצבים בפני שוקת שבורה. במקרה כזה שולפים ממחסן התחמושת האידאולוגי את האקרובטיקה האינטלקטואלית – מה שפעם היה מכונה ''דיאלקטיקה מטריאליסטית''. גם כאן המלחמה בעיראק היא דוגמא טובה, הפעם עם פן ישראלי.

מסתבר שגם לשמאל הישראלי היה מה לתרום למערכה הבין-לאומית להצלת משטרו של סדאם. גירסה אורגינלית חסרת תקדים שפותחה במטבח האינטלקטואלי של הגדה השמאלית קובעת שמלוא האחריות למלחמה בעיראק מוטלת על כתפיו של אריק שרון ראש ממשלת ישראל(!). וכל כך למה? מעשה שהיה כך היה. שרון החליט שהדרך היחידה לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך בין ישראל והפלשתינאים היא ע''י שימוש במה שנהוג לכנות בימינו ''טיהור אתני'', או בשפה פשוטה ג'נוסייד – להשמיד את כולם. הוא פנה לידידו הנשיא בוש וביקש ממנו שיעשה לו טובה וייצא למלחמה בעיראק ואז הוא [שרון] יוכל ליישם את הרעיון ולטבוח בפלשתינאים בחסות המלחמה הזאת בלא שיצטרך להתמודד עם תגובות של דעת הקהל העולמית.
זה נשמע לכם סיפור מופרך? 150 אקדמאים ישראליים חתמו על מכתב עם הסיפור הזה שהתפרסם בעיתונות הבין לאומית (באירופה בעיקר) ערב פרוץ המלחמה בעיראק. 150 אקדמאים ישראליים לא התביישו ששמם יתנוסס בראש חוצות ברחבי העולם הנאור, על המסמך הזה.
אינני יודע עם ספירו הוא אחד מאותם 150 אבירי זכויות האדם, אבל כלל לא אתפלא אם יתברר שגם הוא בחותמים.

אבל זה עדיין לא סוף הסיפור. מאז שהמכתב התפרסם המלחמה בעיראק התחילה, והמלחמה בעיראק הסתיימה, והמלחמה בעיראק נמשכת כרגע ב''עצימות נמוכה'' כפי שמדווח בעיתונות, ואיפה הג'נוסייד של שרון בפלשתינאים? עורבא פרח; לא דובים ולא יער.

זה הזיז למי שהוא מבין החותמים? למי שהוא מבין החותמים היו הרהורים שניים בנושא? מה פתאום, לשם מה המציאו את הדיאלקטיקה המטריאליסטית? והרי התשובה: ''העובדה שהג'נוסייד לא התרחש מוכיחה יותר מכל דבר אחר שצדקנו. פרסום המכתב שלנו זה מה שמנע את הג'נוסייד...''

מקום נכבד שמור בתרבות ה''נגד'' לסינון המידע. כל האמצעים כשרים כדי למנוע גישה למידע שעשוי לעורר הרהורי כפירה אצל המתנגדים מהשורה. כמו שבכנסייה הקתולית בימי הביניים היה ה''אינדקס'' - רשימה של ספרים אותם קתולי מאמין רשאי לקרוא (זה קיים עדיין בימינו, אבל אנשים כבר לא לוקחים את זה כל כך ברצינות), כך לממסד של הפוליטיקה התקינה יש אינדקס של אנשים שרק מהם מותר לקבל מידע, אנשים כמו נועם חומסקי או אדוארד סעיד או, בזירה המקומית גדעון ספירו. אם אתה דניאל פיפס למשל, או סתם אחד שאינו שונא ישראל רחמנא ליצלן, כל מידע שתביא פסול לא בשל היותו לא נכון, או לא מדויק, אלא בשל ''אי כשרותו'' של המבשר. ישנם אלף ואחד טעמים לפסול את כשרותו של גוף כזה או אחר, אבל גולת הכותרת שמורה לעמדתו של יחיד או ארגון כלפי ישראל. מי שחשוד באהדה לישראל או לציונות הוא מוקצה מחמת מיאוס.

יש בוושינגטון גוף הקרוי ''מכון לחקר עיתונות המזרח התיכון'' (Middle East Media Research Institute, או MEMRI), העוסק באופן שוטף בתרגום לאנגלית של מאמרים המתפרסמים בעיתונות הערבית. בחוגי האינטלקטואלים הליברליים לא אוהבים את המכון הזה (בלשון המעטה) כי יצא לו שם שהוא ''פרו ישראלי'' (אם אינני טועה צוות העובדים מונה בתוכו כמה ישראלים לשעבר). אף אחד איננו טוען שהדברים המתפרסמים ע''י המכון אינם נכונים או שהם אינם מדויקים (ותאמינו לי, כל אחד מפרסומי של המכון הזה ניבדק בזכוכית מגדלת ובשבע עיניים). להיפך, למרות שהתקשורת הליברלית מכירה באיכות העבודה של המכון הזה, הם בכל זאת טוענים שיש לפסול את המידע [הנכון] שהמכון הזה מביא - כי הוא ''לא אובייקטיבי''. במה מתבטאת החד צדדיות הזאת? הטענה היא שהמכון מציג תמונה חלקית בלבד בכך שכל המאמרים שתורגמו מהעיתונות הסעודית היו מאמרים בעלי תוכן אנטי ישראלי (מי שהוא כנראה חיפש ולא מצא אף מאמר פרו ישראלי בין התרגומים מהעיתונות הסעודית ומזה הוא הסיק על חד צדדיותו של המכון...) אני נשבע לכם שזאת לא בדיחה. זה היה בוושינגטון פוסט - מהמובילים בעיתונות הליברלית בארה''ב.

מקובל לאמר ש''הבורות היא ברכה'' (Ignorance is Bliss). אבל יש בורות שנובעת מחוסר יידע, ויש בורות הנובעת מחוסר רצון לדעת. זאת האחרונה היא מה שמאפיין את תנועות ההתנגדות למיניהן.