המאמר שלהלן הוא גירסה חדשה של המאמר תימן מול ארה''ב צנעא מול בריסק שפורסם בעבר בפא''צ. לאחרונה פורסם המאמר ב„מקור ראשון” והביא לדיון מחודש בנושא.המערכת
י''ח תמוז הוא יום פטירתו של מורי יוסף קאפח.
נאמנים לכלל ש''אין עושים נפשות (נפש היא מצבה מפוארת) לצדיקים דבריהם זכרונן'' היה כנס בהיכל שלמה על תורתו, שלא כלל עליה לקברו.
בכנס נמכרו כרגיל כמה ספרים חדשים ביניהם מסורה ליוסף ה' שהוא קובץ שמוצאים תלמידיו. ד''ר ירון סרי כתב בקובץ הזה על שימוש באינטרנט להפצת תורת הרמב''ם – ייאמר שאינני חש צורך מיוחד לדאוג לישועת נפשם של אנשים ומעדיף כדברי הרמב''ם במכתבו למעריצו מבגדד להשאיר כל אחד למה שרצה לעצמו.
אבל בכל מקרה בפורום ''אלמדרש'' (בית המדרש המרכזי למסורת יהודי תימן) אפשר למצוא דברים מעניינים.
המאמר שלהלן התפרסם לראשונה בעיתון מקור ראשון.
א.ס.
בי''ח תמוז חל יום הזכרון של
הרב יוסף קאפח אשר נפטר ב
י''ח תמוז תש''ס. זה המועד הנכון לעיין בתרבות היהודית ערבית שהרב היה מיצירותיה האחרונות.
בעת תקופת הפריחה של התרבות הערבית התקיימה גם התרבות הערבית-יהודית.
תקופתה של תרבות זו מתחילה עם הולדתו של
רב סעדיה בן יוסף אלפיומי, שנולד בשנת ד' תרמ''ב (בערך סוף המאה התשיעית למנין הנוצרים) בעיר פיום שבמצרים העליונה, למד ולימד במספר מרכזים תורניים ולבסוף הפך להיות ראש ישיבת
מתא מחסיא הלא היא
סורא שבבבל. תואר שהמחזיקים בו נקראו ''ראש ישיבת גאון יעקב'' או גאון סתם. הוא מוכר יותר בראשי התיבות –
רס''ג.
התרבות היהודית-ערבית הגיע לשיאה שלוש מאות שנה אחר רס''ג ב
רבנו משה בן מימון הספרדי, המכונה הרמב''ם, שנולד בשנת ד' תתצ''ה (בערך תחילת המאה השלוש עשרה למניין הנוצרים) בספרד ולאחר נדודים רבים התישבה משפחתו במצרים. הוא נתמנה לנגיד על יהודי מצרים ומכאן ואלך היו צאצאיו מנהיגיה ודובריה של התרבות היהודית-ערבית.
הרמב''ם כתב בערבית את פירוש המשנה, ספר המצוות, את דלאלה' אלחראירין – המורה נבוכים, וכן תשובות רבות.
בסוף ימיו הביע הרמב''ם בתשובות שונות את צערו על שימושו בלשון הערבית. את ספרו ההלכתי המרכזי – ''משנה תורה'' – הוא כתב בעברית. אולם, בניו וממשיכי דרכו המשיכו להשתמש בלשון הערבית כלשון עיקרית לכתביהם.
התרבות היהודית-ערבית נעלמת בהבזק אור אחרון מאה וחמישים שנה אחרי הרמב''ם עם
ר' דוד הנגיד השני, דור שישי לרמב''ם, שחי בדמשק בסביבות שנת ה' קע. (בערך תחילת המאה החמש עשרה למנין הנוצרים). בניו נשבו על ידי המונגולים שכבשו אז את דמשק, הוגלו מזרחה ומאז נעלמו עקבותיהם.
מאפייניה של התרבות הערבית-יהודית הם עיסוק בפילוסופיה ובמדעים תוך זיקה הדוקה למה שנעשה בסביבה בענין זה. רציונאליות מוחלטת והתנגדות לכל מה שנתפס בעיניהם כאמונות טפלות. עיסוק נמרץ במדעים שעמדו בחזית הטכנולוגיה של אז – אסטרונומיה – אבל התנגדות מוחלטת לאסטרולוגיה הנתפסת כשרלטנות מסוכנת – רפואה, אדריכלות, מתמטיקה, דקדוק.
הסיבות להיעלמותה של התרבות היהודית-ערבית הן פנימיות וחיצוניות.
הסיבה החיצונית היא שקיעתה של התרבות הערבית בכללה, כך שהשפה הערבית חדלה להיות שער לספרות מדעית ופילוסופית מתקדמת.
אולם הסיבות המהותיות יותר הן פנימיות.
קודם כל, השפה הערבית הייתה מכשול להתפשטות תרבות זו לכלל עם ישראל. בסוף ימיו של הרמב''ם החלו מתרגמים שונים בדרום צרפת – פרובנס, ובספרד שהפכה בנתיים לנוצרית, לתרגם את כתביו של הרמב''ם מערבית לעברית ומתוך כך הגיעו גם לתרגומן של יצירות מופת נוספות כגון הנבחר באמונות ודעות של רס''ג, הכוזרי של
ר' יהודה הלוי ותורת חובת הלבבות של
רבנו בחיי אבן בקודה.
השפה הערבית-יהודית, בניגוד לשפה שמית אחרת, הארמית, לא הצליחה להפוך לנכס כללי של עם ישראל. אילמלא התרגומים הללו ולולא כתב הרמב''ם את ספרו ההלכתי המשנה תורה בעברית, היתה כל התרבות הערבית-יהודית צוללת לתהום הנשיה וספק אם היתה משפיעה במשהו על עם ישראל בכללותו.
הסיבה השניה היא עמוקה יותר – הפילוסופיה הרציונאלית הוכתה בידי המיסטיקה – תורת הקבלה.
פרובנס, דרום צרפת, היתה שדה הויכוחים העיקרי בין המימוניסטים ליריביהם.
כתוצאה מכך בדור שלאחר הרמב''ם נתגלתה תורה חדשה – תורה מיסטית – תורת הקבלה. תורה זו כבשה תוך זמן קצר את העולם היהודי תוך שהיא נעזרת בעובדה ששפת הקבלה היא הארמית, השפה המשותפת לכל לומדי התורה, ואילו שפתם של הרציונאלים היתה ערבית, שפה המגבילה אותם רק לחוג תרבותי מוגבל בעם ישראל.
התרבות הערבית-יהודית נדחקה לפינה צדדית ולבסוף כמעט אבדה מן העולם.
עם זאת גחליה העמומות עדיין המשיכו ללחוש בדרום הרחוק, בארץ תימן. שם אישיותו של הרמב''ם ספגה הערצה שאין דומה לה ולצידו דמותו של רס''ג. שם המשיכו עדיין שרידי השיטה להתקיים.
לפני מאה שנה קם גדול בישראל אשר הלהיב את שרידי הגחלים לאש חדשה.
זהו ''הישיש'' –
מוּרי יחיא ב''ר סלימן אלקפאח יחיה לעולם.
הוא מכונה הישיש כי נפטר בשנת תרצ''ג (1933 למנין הנוצרים), בגיל שמונים ושתיים. בחברה שבה אורך החיים הממוצע היה חמישים, אדם בן שישים כבר נחשב לישיש. הכינוי
יחיה לעולם הוא משחק מילים על משקל שמו יחיא והוא תחליף לכינוי שליט''א - שיזכה לחיים טובים ארוכים, אבל המשיכו להשתמש בו גם לאחר מותו משום שתורתו חיה לעולם.
מוּרי יחיא החיה את התרבות הערבית-יהודית תוך שהוא שם במרכז עולמו את תורת הרמב''ם לכל ענפיו בספריו ההלכתיים הפילוסופיים וגם הרפואיים. ואגב כך גם את יתר יצירות המופת של התרבות הערבית-יהודית ובעיקר ספרי רס''ג.
האסכולה הזו נקראה ''
דרדעים'' מצרוף המילים דור דעה.
מענין שבערך באותה תקופה קמה ב
ליטא אסכולה שגם היא שמה את הרמב''ם במרכז לימודה. זוהי האסכולה של
ר' חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק.
עם זאת אין דמיון בין הלומדות הבריסקאית לבין הדרדעיות הצנענית.
הלומדות הבריסקאית התמקדה בספרו ההלכתי של הרמב''ם, ה''משנה תורה'' שנכתב בעברית. מדרך הטבע לא היתה להם גישה לכתביו הערביים במקורם, לכל היותר לתרגומים שלהם. נוסף לכך אסכולות רבות בגישה הבריסקאית מתנגדות בחריפות לפילוסופיה שלו – לחלק הרעיוני של כתביו. שלא לדבר על כך שלא היתה להם גישה לכלל התרבות הערבית-יהודית. זאת ועוד: הבריסקאיות היא בעיקרה משחק אינטלקטואלי ללומדים; היא אינה מעצבת את חיי היום-יום. ביום-יום נוהגים לפי הגהות הרמ''א בשולחן ערוך.
לעומת זאת, בדרדעיות הרמב''ם הוא מעצב עיקרי של חיי היום-יום של כל אדם, לאו דוקא הלומד. מדובר בתחיה כוללת של התרבות הערבית-יהודית לכל ענפיה ובהקשרה המקורי.
אחד ממשיכי בית בריסק הוא הגאון
ר' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון. בדמותו התגלם, מלבד לומדות ברמב''ם, גם ידע מדעי פילוסופי.
אני מביא פה שתי פסקאות המיצגות בצורה חותכת את ההבדל בין הדרדעיות הצנענית לבין הלומדות הבריסקאית.
הפיסקה הראשונה היא מדבריו של הרב' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון במסתו ''מה דודך מדוד'', הדנה בדרך לימודו של סבו הגאון ר' חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק. היא נדפסה במספר ספרים שלו ואני העתקתי את הדברים מתוך ספרו ''בסוד היחיד והיחד'' עמוד 227.
השניה, היא דברים שאני כתבתי בפתיחה למאמרי ''הלכה וראליה'' בספר הזיכרון לרב יוסף בן דוד קאפח בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. כשכתבי את הדברים לא ידעתי כלל על דברי הגרי''ד סולובייצ'יק; הסבו את תשומת ליבי אליהם זמן רב לאחר כתיבתם.
כמובן שאינני ראוי לעמוד מול הגרי''ד, אבל לא מכוח עצמי אני בא אלא מכוחה של השיטה – האסכולה הדרדעית.
ואלו דברי הגרי''ד סולובייציק (ויושם לב ללשונו המיוחדת ולמונחים הלועזיים המלווים אותה).
מה שנעשה למשל במסכת כלים, המופיעה למשקיף השטחי כגדושת רהיטי בית וכלי המטבח: טבלא ונר, כיסא ושולחן, מיחם וחבית, תנור וכירה, וכו' כאילו לא בא אלא לתאר את כלי המשק הביתי של בני ארץ ישראל בתקופת המשנה – אי אפשר לשער . ר' חיים גילה את המאור שבמסכת זו, הפשיטה מלבושה המעשי, והכניס את המושג במקום העובדה, את היחס ההגיוני במקום הקשר המציאותי, תכנים אידיאליים במקום חפצים ממשייים. כולה ניתקה מן המציאות המוחשית ונדחקה אל עולם רוחני מחשבתי הנוצר על ידי החשיבה ההלכית הצרופה.
כשם שהכניס אינטרפרטציה חדשה למקצועות אלה, כך חיקר ואיזן ופירש על פי מידתו, מידת הקונצפטואליזציה, את כל עניני התורה – דיני מחיצות שבת, סוכה, אוהל המת, וכלאים, הלכות יבום וחליצה, קידושין וגרושין, טוען ונטען, חובל ומזיק, וכן כל כיוצא בהן. כל מקום שנתן את עיניו בו וכל עניין שנגע בו נהפך לתוכן הלכי, אידיאה שכלית ועצם מופשט. דם הקדשים וקטורת יום הכיפורים, כותלי הסוכה, ונר חנוכה, הבאת שליש ומירוח, קצירת העומר והבאתו, כזית חלב נבלה וטרפה, שטרי קניין ושעבוד, מלך וכהן גדול, בגדי כהונה ועולת ראיה, נתלשו מעולם העובדתיות היום יומית, מן החושניות, ונשתלו בעולם אידיאלי שבו התבונה ההלכית הטהורה שולטת שלטון בלי מיצרים, ובו נתפשים ענינים אלה לארכיטקטורה רעיונית - הגיונית מרהיבת עין וצודה נפשות. ההלכה נהפכה למיתודה דידוקטיבית שלמה, שחרג ודחף לה, המסתערת על חפצים ממשיים מצרפת אותם מן המוחשיות ויוצרת בהם מערכת מחשבתית נעלה, בהקבלה להנחותיה ולמושכלותיה הראשוניים, המעורים בפעולת פוסטוליזציה שנמסרה לנו מדור דור עד משה רבינו שקיבל תורה מסיני.
ואילו הדברים שאני כתבתי בפתיחה למאמרי הלכה וראליה לזכרו של מורי:
כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה (בבלי חגיגה ה ב.) ולא לימוד התורה ואהבת התורה וההתמדה בלימודה בטלו, אלא ההקשר המציאותי שלה. ההבנה של תנאי החיים, ידיעת הצמחים, הכרת המקומות , ראיית בעלי החיים, כל זה הלך ונשתכח. מעברם של מוקדי התורה למזרח אירופה ששם תנאי החיים והאקלים והשפות המדוברות בקרב הגויים שם אינם דומים כלל ועיקר למצב בארץ ישראל הביאו לשבירת מסורת התורה. לפיכך עברו במזרח אירופה לניתוח מופשט של העקרונות ההלכתיים שמאחורי הסוגיות תוך ניתוק הולך וגובר מהמציאות הריאלית שלהם. תהליך זה התחזק בגלל שיטת אורח החיים הנקוטה שם שעיקרה ניתוק בין עמלי תורה לבין עמלי פרנסה. היינו העסוקים בתורה אינם עסוקים בעיניני העולם והעסוקים בפרנסתם הרי הם לכל היותר בגדר קובעי עיתם לתורה במקרה הטוב.
משחזרו ישראל למקומם נשארה הזרות במקומה. מבחינות מסויימות אפילו גברה. כבר שמעתי מאברך אחד שאינו מבדיל בין כבש לעז. ובודאי שמי שאינו יודע מה הוא כבש ומה הוא עז אין לצפות ממנו שידע מה הוא ארבה המדבר ומה הוא צלבגב מרוקאי. מבחינות רבות השבר עוד התגבר כיון שעיסוקה של האקדמיה בשאלות אלו תוך ניתוק ממסורת התורה גרם שבעולם הישיבות התחילו להתרחק בכלל לא רק מהראליה הנחקרת באוניברסיטה אלא אפילו מהראליה הפשוטה.
לא כן חלקו של עבד ד' מורי יוסף קפאח, אשר אצלו ידיעת המציאות לעמקה ולרחבה וידיעת התורה לכל מרחביה וענפיה התמזגו לשלמות אחת.
אבל, מרחפת השאלה המהותית - מהי המשכיות אמת של הרמב''ם? האם לימוד ערבית תוך חזרה למקורות או להיפך: לימוד אנגלית תוך התקדמות בחזית המדע של היום?
ועוד שיקול משמעותי - הרי אנו בארצינו במזרח, ועתידינו להיות חלק אורגאני מהמרחב הזה ולא במערב.
ועל כן, דרכו של מי עדיפה לעתידנו – דרכה של תימן או דרכה של ארה''ב?
יהיו שורות קצרות אלו זכרון לשריד אחרון של התרבות היהודית-ערבית במלוא תפארתה – מורי יוסף ב''ר דאוד הרב, ב''ר יחיא הדיין, ב''ר סלימן אלקאפח יחיה לעולם.
- חבר מועצת הרבנות הראשית, וחבר בית הדין הגדול.
- חתן פרס ישראל (גם אישתו קיבלה את פרס ישראל כמה שנים אחריו. זהו מקרה בודד בתולדות הפרס הזה עד היום ששני בני זוג זכו בו), פרס ביאליק, פרס הרב קוק ועד עשרות פרסים שונים ומשונים מכל הסוגים.
- ד''ר לשם כבוד של אוניברסיטת בר אילן ועוד כל מיני אוניברסיטאות שונות ומשונות.
- אשר תרגם את פרושי רס''ג לתורה, פרושי רס''ג לתהילים, משלי, איוב, חמש מגילות ודניאל, את פרוש ספר יצירה לרס''ג, ואת הנבחר באמונות ודעות שלו.
- את פרוש המשנה לרמב''ם, את ספר המצות לרמב''ם, את מורה נבוכים, ביאור מילות ההגיון, ואגרות הרמב''ם.
- הוציא מחדש את כל המשנה תורה על פי כתבי יד תימניים עם באור ארוך.
- וכן כתב תרגם וההדיר עוד עשרות רבות של ספרים נוספים.
ועל משקל דברי הספדן הקדום אף אנחנו נקונן ולנו נאה לקונן:
ארץ תימן הרה וילדה
ארץ צבי גידלה שעשועיה
אוי נא לה אמרה התורה
כי אבדה כלי חמדתה